כותרות TheMarker >
    ';
    0

    מחאת האתיופים - מהפכנית או הרסנית?

    1 תגובות   יום חמישי, 4/7/19, 03:31

    Image result for ‫מחאת האתיופים 2019‬‎

     

    הפייסבוק שלי מעולם לא היה כל כך סוער. ישראל בוערת, בכל המובנים. מחאת האתיופים של הימים האחרונים היא תופעה חברתית שבאמת הציבה את החברה הישראלית בפני דילמות רבות שעד היום הושתקו בקרב הציבור. נוצרו דיונים סוערים, בעד ונגד, המצדיקים והמאשימים, המסתכלים על המהפך הזה בכל כך הרבה סוגים שונים של השקפה.

     

    כאדם לבן, פריווילגי, שיחסית זר לתחושה של בחור שחור שחש אפליה, אני מרגיש מאוד רע עם המחשבה שאני בכלל זכאי להביע דעה. בכללי, אני מרגיש רע על זה שכולם מרגישים כל כך בנוח להביע דעה. רגשות הם דבר משתנה, וכמה אפשר לשפוט את הכל מהבועה שלנו? מסתבר שזו לא ההשקפה הכוללת. תרצו או לא, בינתיים, נדמה שהעם מחולק. מחצית מהמפגינים הם תומכים לבנים. מכל הקשת;שמאלנים וימנים, עירוניים ופריפריאלים, כולם נמצאים בשתי המחנות, באופן כמעט זהה. תרצו או לא, יש כאן סוג של תופעה, שכל עוד לא תשכח (כמו כל תופעה בארץ המשעממת הזו) - מדובר באירוע היסטורי. כזה שעוד ידברו עליו בספרים החשובים ביותר, וייווצר אחד הדיונים המרתקים ביותר על אופיו של מאבק מול משטר מפלה. וכרגיל, כאנשים יענו 'משכילים' ו'נאורים', ננסה לנתח את העסק הכל כך אמוציונאלי הזה - בעיניים אובייקטיביות.

     

    (*אשתמש במילים ''שחור'' ו''לבן'' להמשגת המעורבים - לא מתוך היבט גזעני, אלא כי אלו ביטויים מקובלים בתרבות ובהשכלה למיעוטים ממוצא מערבי או אפריקאי. הביטויים הם בהתייחס לצבע העור, בהתעלם מנתונים גיאוגרפיים או עדתיים, בכדי לדייק כמה שיותר בתיאור המצב מבלי להיכנע לסטריאוטיפים) 

     

     

    Related image

     

    => מרכז המאבק - ''המחאה בגזענות'' - אינספור מפגינים יצאו לאחרונה לרחובות, בעקבות הריגתו של נער שחור בידי שוטר. המפגינים טוענים שהילד נהרג בגלל צבע העור שלו, ומעלים את השיח סביב נושא היחס המפלה שהם כולם חווים על ידי המשטר יום יום. למרות מס' מחאות שנעשו בעבר, אחרי מספר הריגות מאוד לא חינניות של נערים שחורים בידי שוטרים, התחושה היא שהמצב נשאר כפי שהיה. לכן, בחרו להעלות את המרד לרמה אלימה של ממש. האלימות, שהתחילה כמינורית, באופן טבעי תועדה לתקשורת ומוסגרה כ''אלימות המפגינים'' וכו' וכו'.

     

    כך נוצר מצב טבעי נוסף, בו הרף כבר נחצה. המיתוס נקבע שוב, השחורים הם אלימים, ולכן, ההשלכות כבר לא מעניינות. האלימות עולה בדרגה וגוררת אלימות חמורה יותר - מסתם חסימת כבישים, למכות מול נהגים - ממכות מול נהגים, לשריפת צמיגים - לשריפת מכוניות - לזריקת אבנים - לשבירת שמשות - לאלימות מול אזרחים - למלחמה בשוטרים - והגבולות הולכים ונחצים, שוב ושוב. צמיגים בוערים, זיקוקים נורים, חזיזים בכל עבר.  המשטרה מגיבה בהתאם - תוקפנית יותר, אגרסיבית יותר, תגבור כוחות, אוסף ניידות, איסוף לוחמי מג''ב מיוחדים, רימוני הלם, גז מדמיע, כדורי גומי - וכן הלאה. הצדדים מחריפים. הלהבות עולות. המאבק כבר לא אידיאולוגי, אלא מעשי של ממש. שחורים מול לבנים, שוטרים מול מורדים, אוכפי החוק מול המתנגדים אליו אידיאולוגית.

     

    משהו קורה פה. יש פה עסק. אבל הפעם, העסק יותר רלוונטי, כי מה לעשות - הם חסמו את הכבישים, והם זרקו אבנים, והנפגעים הם כבר האזרחים. ואם הם ערבו את האזרחים הלבנים בסיפור, כמובן שכל אזרח לבן מחוייב לנקוט עמדה כלשהי בזירת הקרב הזו. ואז, כמה מפתיע, מחלוקת; 

     

    Image result for ‫מחאת האתיופים 2019‬‎

     

    מחנה ''הסולידרים'' -

     

    עמדה: לבנים רבים ניסו להסביר למה הם מעודדים את המאבק, למרות שהוא אלים ופוגע באזרחים תמימים שלא עשו דבר. הטענה, כנראה, נגררה עקב הנחת היסוד - המאבק הוא על רצח נער אתיופי תמים, שנעשה על רקע גזעני. גם אם זה ''לא בדיוק זה'', המאבק מייצג סמל למשטר גזעני בעצם הקיום שלו, וההריגה היא פשוט היריית פתיחה של הזעם שהצטבר ונאגר והתפוצץ מרוב תסכול. הנחת היסוד הזו מובילה להגיון הפשוט בו המשטר הוא אלים, הוא לא שוויוני, ולכן התגובה האלימה היא פשוט תוצר האלימות עצמה. 

     

    שאלות הסולידרים: ''איך קבוצת מיעוט שחווה יחס מפלה באופן יום יומי אמורה להגיב למשטר שהפלה אותה?'', ''למה האדם הלבן והמכובד שמאחר לעבודה יותר חשוב מהשחור שחווה דיכוי באופן יום יומי?'' , ''ממתי מחאה צריכה להיות נחמדה ותרבותית? הרי מחאות נחמדות היו ללא הפסקה - מה הן השיגו?'', ''אולי אלימות היא הדרך למשוך תשומת לב ולעורר את העם להכיר באפלייה? מה שונה מהמחאה האלימה של המזרחים בהגמון האשכנזי בשנות ה70? או ממחאת הנשים שקשרו את עצמן לרכבות? או מחאת הלהט''בים שזרקו בקבוקי תבערה במהומות סטונוואל?'' 

     

    עקרונות הסולידרים: הזדהות מוחלטת, נאמנות מוסרית. ההשתתפות היא מתוך אמונה ברעיון השוויוני, מתוך אינטרס משותף לחברה טובה יותר. האינטרס האישי לא רלוונטי; הסולידרים יחסמו כבישים ואף יזרקו אבנים במידה שווה; התפקיד שלהם הוא לפעול כמרכיב מסך הקבוצה הגדולה, ולכן, הם, כאישים, אינם אלא חלקיקים של המשמעות האידיאולוגית מאחורי המאבק. הצד האזרחי הפגוע, איננו רלוונטי; לא רק שהוא לא כלול במשוואה, הוא אף מהווה אנטיגוניזם. האזרח הפשוט מייצג את ההגמון הלבן הכנוע לחיי השגרה הסבירים ללא התנכרות ממסדית, לכן אין רחמים כלפיו כשחווה אלימות באופן חד פעמי, כי זו עיוורת לצד האלימות של המיעוט המופלה בידי המשטר. 

     

    ***

    Image result for ‫מחאת האתיופים 2019‬‎

     

    מחנה ב' - ''האדם החופשי'' -

     

    אם נתעלם לרגע מהקיצוניים הגזעניים שחשבו שהמחאה הזו לא מוצדקת, נדע שרוב הציבור כן הבין את המחאה והצדיק אותה. ההתנגדות לעומת זאת הייתה בהיבט המוסרי שלה. החופש הוא מוחלט - החופש להפגין מול השלטון, והחופש לא להפגע כאזרח תמים. כלומר, על המחאה להיות מוסרית, ולפעול בהתאם ל'חוקי החופש' - המחאה לא אמורה לגלוש לקווים אלימים, כי היא מאבדת מערכה. הציבור מתנגד באופן מתריס נגד העדה האתיופית, כי היא הכתימה את עצמה כברברית, אלימה ולא הגונה כלפי האזרח. לכן, הלגיטימיות של המחאה אבדה - האינטרס האידיאולוגי איננו רלוונטי - וצריך לעצור אותה בכל מחיר.

     

    שאלות המחנה החופשי: ''למה לפגוע באזרחים פשוטים בגלל התנגדות לממסד?'' , ''למה למחות בצורה אלימה?'' , ''ממתי אלימות היא הדרך לפיתרון?'' , ''איך האלימות משרתת את המחאה?'', ''כיצד נתייחס ברצינות לטענות כשהן מובעות בצורה כל כך ברוטאלית?'' , ''למה שנרצה להזדהות עם המון שמעורר כאוס?'', ''למה *אני* אשם שה*משטרה* עשתה לכם בלאגן?'', ''איך אפשר להתנגד לאלימות מצד המשטר דרך אלימות מצד המפגינים?''

     

    עקרונות החופשיים: האדם הוא ערך עליון, לא הרעיון ולא הקבוצה. גם אם לקבוצה ישנו רעיון, חתרני, ביקורתי או מחאתי, עליה להביע אותם במסגרת החוק המקובל ובמסגרת התנאים שההגמון מקצה עבורם. המסר מותנה בנאמנות לחוק; כל עוד המסר נעשה באופן שלא תואם את חוקי ההגמון, הוא נהפך ללא לגיטימי. סטריאוטיפים; הקהילה כולה מסומלת על ידי התנהגות המפגינים, והייצוג אותו מקבלים בתקשורת לא מצליח למצוא את יוצאי הדופן שמתנגדים לאלימות.

     

    הקו האדום הוא הפגיעה בחופש האחר - כל עוד אתה נלחם באופן בו הטריטוריה שלי לא נפגעת מכך, אין לי בעיה עם זה. אני אצדיק ואף אפגין יחד איתך, כל עוד המלחמה תעשה באופן תרבותי, מנומס, וכזה שמוסכם בין החוק לבין המתנגדים. הרעיון הוא סימבולי; הפגנה נגד המשטר, שנעשית דרך הסכמים עם המשטר על גבולות ההפגנה במסגרת החוק, היא ניגוד פרדוקסלי של השקפות. המשטר רוצה לשמור על סדר, והמפגינים בכלל מתנגדים למשטר ולחוקיו מתוך הנחות היסוד. למרות הניגוד, לא צריך להגשים אותו בפועל, אלא להשאיר את הרעיון ''סימלי'', ייצוגי, כזה היוצר נראות וייצוג בתקשורת ובציבור, אך ללא השלכות אלימות ומעשיות בפועל. הפגנה מתוך תודעה, ולא מתוך פעולות מחתרתיות. 

     

    ****

    Image result for ‫מחאת האתיופים 2019 שמאל‬‎

     

    מחנה הצדדי - ''האשמים הפוליטיים'' -

     

     ההאשמה היא מצד מחנה החופשיים (ימין?), כלפי מחנה הסוציאליזם (שמאל). השמאל התבלט בנוכחותו בקרב המפגינים. מחנה השמאל ידוע בהזדהותו עם חוקי שוויון זכויות מלא בקרב כל בני האדם, ולכן, מחאה בגזענות היא בלתי נמנעת. השמאל גם מזוהה עם הרצון להמריד את העם נגד המשטר ונגד השלטון, וכשאפשר ליצור בלאגן - ניצור. כמובן שאת האשמה הם יטילו על השחור וינקו את כפות ידיהם. 

     

    Related image

     

    מחנה צדדי ב' - ''האשמים ההגמוניים'' -

     

    ההאשמה היא מצד המחנה השמאלי כלפי המחנה הימני, בטענה שהם ממשיכים לקדש את ערכי ההגמון. ממשיכים להאמין שהמשטר הוא קדוש, שהלבן המעוכב בפקקים הוא החשוב ביותר, שהשחור זכאי להפגין בהתאם לערכים התרבותיים והחוקיים של ההגמון, וההשענות שלהם על סטריאוטיפים והכללות מוכיחים עד כמה המחאה חשובה ורלוונטית יותר מתמיד. ההכנעות לחוקי ההגמון נובעת מהעובדה שכולכם 'הגמוניסטיים' בעצמיכם, לבנים ופריווילגים, ולכן אתם לא מסוגלים להביע הזדהות עם מיעוט מוחלש. 

     

    ****

    Image result for ‫מחאת האתיופים 2019 שמאל‬‎

     

     

    => השלכות:

     

    א. תיאוריה או היסטוריה?

    הדיון כולו, סביב מיעוט, משטר, מאבק, וכדומה, הוא כולו מתפלג מעתה והלאה לשני כיוונים אפשריים בלבד. שניהם מבטיחים מציאות אחרת. הראשון הוא מציאות תיאורטית, בה כביכול ''שום דבר לא ישתנה'', אבל הכל ישתנה. כולם ישכחו מהמחאה, אבל בפועל, אף שוטר לא יתעסק עם אדם שחור (אפקט אלאור עזריה). כך יווצר מצב בו המשטר מתפקד כרגיל, אבל בפועל, הוא מוגבל ביכולתו לאכוף את החוק וכפוף לאיומי המיעוט כלפיו. 

    המציאות השנייה היא יצירת היסטוריה - הפרעות ימשכו ויגדלו, המאבק יסלים, ותווצר מציאות היסטורית של מאבק מגזרי בתוך ממשל אלים; או מאבק אלים מול ממשל ממלכתי; לא משנה איך יראו את זה, הסיפור הזה עשוי להיות מאבק היסטורי על זכויות, על שוויון ועל אופיו של מאבק והשלכותיו. אף אחד לא יודע לאיזו מציאות נקום מחר. כנראה שכל עוד איננו אדם שחור שגר בבאר שבע, כנראה גם לא ישנה לנו לאיזה מציאות נקום מחר.

     

    ב. אנרכיה או היררכיה?

    המציאות שתיווצר מאפשרת שני מצבים - אנרכיה, שהיא בעצם שלטון אנטי-חוק. החוק הוא בגדר ספק, כיוון שהוא מפלה ולא מוסרי. ניתן לנצל את הכוח של הקבוצה בכדי להתמרד באוכפי החוק, באמונה שהם פשוט לא יצליחו להשתלט עליהם כל עוד יתאגדו, יחד עם התומכים הסולידריים הלבנים. כך תווצר מציאות אנרכיסטית בה האדם מונע על ידי המוסר הטבעי שלו, והחוק לא יהיה באכיפת המדינה, אלא כזה הכפוף למוסר הפנימי ולכללי אתיקה של מוסדות פנימיים (כפי שאגב הוא מתנהל ברוב תחומי החיים, אם נחשוב על זה).

     

    זו לצד היררכיה מוחלטת - החוק מתקיים, אבל באופן משתנה - עדיין ההגמון הלבן הוא בראש סדר העדיפויות, אבל השחור מקבל ''העדפה מתקנת'', או שמא ''העדפה מפחדת'', כזו השמה אותו בעמדת מפתח לטובה ולרעה מול המשטר. המשטר ממשיך לפעול בהתאם לחוק, החוק עצמו נותר כמו שהוא, אבל ההיררכיה וסדר העדיפויות של החוק ישתנה. אדם שחור שיעשה פשע כבר לא יהיה כמו אדם לבן שעושה פשע מבחינה היררכית, לטוב ולרע. 

     

    ג. מאבק פוליטי או מאבק תרבותי?

     

    המאבק הזה, כולו, מעלה תחושות מעורבות. התחושות האתניות ישר מוליכות לכיוון התרבותי, המלווה קו מחשבה כולל המאמין שבגלל שמוצא המפגינים הוא מארצות אפריקה הפרימיטיביות, המאבק האלים תואם את ערכי לחימתו הטבעיים. כלומר, המאבק איננו פוליטי, אלא תרבותי - האם התרבות הישראלית היא רב גונית, אלימה או מנומסת, סולידריות קבוצתית בכל מצב, או שמא התרבות היא של ההגמון הלבן שקובע איך דברים יראו בכל מצב נתון? האם המאבק בעל היבטים פוליטיים זהים לחומות סטונוואל או לסופרג'סטיות, שגם פעלו בדרכים אלימות? או שמא המוצא האתני והתרבותי הוא המניע לאלימות, וההיבטים הפוליטיים אשר מצדיקים את האלימות למען המטרה הם בכלל לא מתוך תסכול וייאוש, אלא מתוך תרבות מתמרדת וברוטאלית?

     

    ***

    Related image

     

    אז עכשיו, אחרי שפרשתי את כל עיקרי הדיון, אני יכול ללכת לישון בשקט. אגיד מה שאגיד, דבר אחד אוכל להצהיר באופן מוחלט - הדיון הזה, והאופן בו הוא מתנהל, התסיסה והביקורת על אופי המאבק מול השפיטה של אופי המשטר, גורמים לשיח הזה לצוף בצורה מוחלטת, כמעט שוברת גבולות. לא משנה מה יגידו, כולם יזכרו את הלילה הזה, בו הקהילה האתיופית הציבה לנו גדר גבולית על רמת הסובלנות שלנו, ועל רמת האמונה שלנו ברעיון שאולי צודק אבל נעשה בדרכים שלא תואמים את השקפתנו.

     

    בעיני, ההצלחה האמתית היא המסר הסמוי שהועבר. הקהילה האתיופית הוכיחה שהיא כוח, ושהיא כוח שיודע להתמרד. היא הוכיחה גם שהיא יודעת לנצל את הכוח הזה היטב, לתעל אותו בעיתויים ובתזמונים שונים, בהתאם לרמת חומרת המצב. ההתגייסות היא עצומה, ההשפעה היא מהדהדת, והכי חשוב - כולם נמענים של המסרים שלה. כולם מסתכלים על המשטרה אחרת, כולם ידעו שהחוק אינו טהור כפי שחשבו, והכי חשוב - כולם ידעו עם מי ''לא להתעסק''. כך שממחאה שנתפשה כ'פרמיטיבית' או 'חסרת מטרה', בעיני מדובר בהפך המוחלט - מדובר במחאה שמשיגה את המטרה שלה בצורה כמעט חלקה ומובהקת, ועושה זאת בצורה חכמה, מתוזמנת, יעילה, ומעוררת שיח בצורה חסרת תקדים. מעטים המקרים בהם העם היה כל כך שותף לדיון על משטר ומאבק באופן יזום ודעתני כמו היומיים הללו. לכו תדעו, אולי לא הכל שחור ולבן. 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/7/19 19:06:

      אקרא שוב פעם, אבל מרוח הדברים עושה רושם שניתחת וניסחת זאת היטב.

      מזמין אותך לטקסט  משלים  לדבריך: http://cafe.themarker.com/post/3473890/

      ארכיון