התחלתי אותו מזמן, לפני יותר מעשור, אני חושבת.  

"אמא, אני מפחדת" בכיתי.

"את תראי שיהיה בסדר. זה יהיה קשה בהתחלה, אבל תמיד קשה לך בהתחלות. אחר כך את תראי שתצחקי על זה".

היא חיבקה אותי חזק, ואני בכיתי.

יכולתי לראות את החשש גם בעיניה. ממה היא פחדה?

הם ליוו אותי להתחלה, ישבו איתי כשבאולם הגדול הסבירו מה הולך לקרות, על התחנה הבאה, על שרשרת החיול. ואני ישבתי שם, מנותקת, חושבת רק על העתיד, על הפחד.

הם ליוו אותי החוצה מהאולם, אמא ואבא ואחותי, ונפנפו לי כשעליתי לאוטובוס. הסתכלתי עליהם מהחלון, כשהאוטובוס התחיל לנוע, וחייכתי אליהם ולעצמי, ובכיתי.

ככה התחיל הגשר הראשון. 

"אז מה, מה נשאר לך בטופס טיולים?" שאלה אותי אביטל, שותפתי להרפתקאות הצבא.

"נשאר לי האפסנאות והשלישות".

"וואיי, אני לא מאמינה שאת משתחררת!"

"אני יודעת! לא ייאמן שזה הגיע, זה נראה כ"כ ארוך בהתחלה ועכשיו זה נראה כאילו עברו חודשיים ולא שנתיים..."

"טוב, אח"כ הפריסה במשרד שלך?"

"בהחלט. אבל בואי איתי, באמא'שך".

"אבל מוטי יהרוג אותי, עוד לא עשיתי מה שהוא ביקש אתמול.."

"מחר יהיה לך את כל הזמן לעשות את זה! קדימה ברעל".

"טוב, נו... יאללה, על הזין שלי!"

"יאללה" אני אומרת בלב. "יאללה, לדרך".

שבועיים לפני זה עשיתי פירסינג בפופיק, בדיוק כשיצאתי לחופשת השחרור שלי. הוא עוד קצת הציק לי בחגורה של המכנסיים, אבל למי אכפת, אני משתחררת! 

כמעט לא ראיתי את אביטל אחר כך. היא היתה שם כשצעדתי במסלול חסרת חשק, כשנפלתי למשכב למשך שלושה חודשים וכשחזרתי לראות את הפרפרים בדרך. אחרי שהשתחררתי התחלתי לעבוד, הייתי בטיול קצר באירופה ונרשמתי ללימודים. דרכנו נפרדו. שותפים אחרים באו.  

"מור, אני מפחדת"

בכיתי.

"זה באמת מפחיד."

היא אמרה וחייכה אליי.

הם שוב ליוו אותי, עשר שנים אחרי. ישבו איתי באולם הגדול, כולנו במתח. הפעם זו היתה בחירה שלי, ועדיין פחדתי.

הלכתי לתור עם התרמיל הגדול ונפנפתי אליהם בחיוך נרגש.