כותרות TheMarker >
    ';

    רמז אומרת במפורש

    רואה הכל ומדברת-עם הבטן.

    ארכיון

    0

    "איך החיים שלך?" מתוך ספרי שיראה אור בקרוב

    7 תגובות   יום שישי , 5/7/19, 10:39

      זה נכון שאני מחפשת אותו, מחפשת את מבטו, אבל יותר אני מחפשת דרך להתקשרות עימו, כמו כתובת המייל שלו למשל?


      הכל חסוי, אי אפשר למצוא עליו בדל מידע.

    בדל.


    לא היום, לא בעבר, לא תמונה, משהו? איפה הוא למד, מה ניסיון החיים, קורות החיים, הניסיון שלו ברפואה.

    הסקרנות הורגת.

    ואיך זה שבמבט אחד שלו הוא יכול להבריא ולרפא?

    אבל הפעם לשם שינוי רציתי להניח על שולחנו את תקציר טיוטת "כתב היד" שלי. שיראה את המחקר שעשיתי על מבט עיניים, על החומר המופרש מהן במבט ומרגיע ומרפא.

    שילבתי את הידע שלי מהדת ומהיהדות ומהרפואה הסינית גם.

    ובכלל, שילבתי פוסטים שלי מהעבר שכתבתי, כדי שמעבר למבט של "ספר עיון", תהיה אומנות ויצירתיות בהפסקות פוסטים למינהם שנכתבו פה. נדהמתי בעצמי לראות איך כמעט בכל פוסט שכתבתי בעבר משולבות להן ה"עיניים".

    האם לעיניים יש כוח כל כך חזק?

     

         השתדלתי להראות באותו היום "לא בולטת", הרי אני נאלצת לעבור דרך המזכירות שרואות ובוחנות הכל, ולכי תדעי מה הן יעבירו לו, זה מבט של אישה.

    זווית ראיה של אישה היא קצת אחרת.

    קצת הרבה יותר אחרת.

    הסרתי את הלק האדום מציפורניי, האיפור היה קליל, בוודאי שאסור לי היום למשוח את הליפסטיק האדום, גם ככה אני בולטת בין אנשי גיל הזהב שיושבים שם לרוב.

    שמלת ג'ינס פשוטה, גופיה ארוכה ולבנה מתחת שמנסה לכסות מחשוף.

     

    מכיוון שאין לי אפשרות לשלוח אליו באופן ישיר את הטיוטה, אני צריכה ללכת לבית החולים באופן עצמאי ולהגיש לו את החומר.

    שיאשר לי להשתמש בשמו ולתת לו קרדיט בספר.


    "ד"ר הלפרין" 


    יש הרבה רופאים שקוראים להם: "ד"ר הלפרין", אבל לא נראה לי שאחד כמוהו קיים.

    ובכלל לא הבנתי איך שם כזה "ארופאי" משתלב על חזות מזרחית כזאת כבדה. לא הייתי מסתכלת בו במבט ראשון. הוא נמוך קומה, שיערו השחור בעל המפרצים וזיפי זקנו משווים לו מראה של אחד שצריך בהחלט לקרוא לו "אסולין", וממש לא איכפת לי לקרוא לו: "ד"ר אסולין", אם הוא לא יחזור אלי ויאשר לי להשתמש בשמו המלא בספר.

    ש"אסולין" יקבל את הקרדיט.

    במבט שני, וזה קורה מהר מאוד, הוא יפה, יפה נפש, מקשיב, מתעניין, רואה דברים מעבר. חד וחריף.

     

    אז הגעתי אליו צנועה, רק בגלל המזכירות, וטוב שכך.


    "הוא בחו"ל, תגיעי בעוד יומיים", אמרה המזכירה.

    והזמן קצוב, והחומר כבר נמצא אצל המו"ל, נתון לשינויים והערות אחרונות בלבד.

     

    לאחר יומיים, שוב הייתי צריכה לבחור את השמלה הצנועה ביותר, להוריד איפור, להסיר את הלק האדום מהציפורניים.

    תמיד הוא נחמד ומחייך כשאני מגיעה לשם. פעמיים לייתר דיוק: פעם אחת לבדיקה מסודרת, ופעם  אחת במסדרון, כדי להוציא ממנו את כתובת המייל, שלא צלחה.


    תופעה מוזרה הייתה ניקרית אז. הייתי מגיעה אליו כואבת פיזית, בעקבות פריצת דיסק, יושבת בלובי כואבת, מנסה לשכב על הספסל כשלא יכולתי כבר לשבת, נכנסת אליו, ובבדיקה מרגישה בריאה  לחלוטין. אין כאב, אין קושי לנוע, להזיז רגליים, לשבת, לקום. יוצאת מהחדר וממשיכה לכאוב.

    "שעה, שעה שאני יושבת בחוץ ועובדת על פרצוף כואב" אמרתי לו "ואני נכנסת לכאן וכאילו כלום לא כואב".

    "אולי זה בגלל הרופא?" דיבר איתי בגוף שלישי, תוך שהוא מקליד לתוך המחשב נתונים, הכי נוח לדבר בגוף שלישי.

    "זה בהחלט בגלל הרופא", עניתי לו, גם, בגוף שלישי. וכבר אמרתי שהוא מאוד חריף, אז אין לי דרך להתמחק.

    "אולי תתחתן איתי?" נפלט לי.

    כנראה זה היה משפט אחד יותר מידי, שנפלט לי, ממש בהומור.

    וכנראה הייתה פה פעם אחת יותר מידי לראות אותו במסדרון.


    זה היה בלתי אפשרי,

     

    בלתי אפשרי להתקשר ולדעת אם הוא נמצא ביום שרציתי להגיע. אין אפילו גישה טלפונית ישירה  למזכירות שמתחקרות אותך בכל שיחה. לראש הממשלה הרבה יותר קל להגיע. 

    ואיך אוכל לספר לו שניסיתי לכתוב מכתב תודה, אבל זה הפך לכתבה ומחכים לי כבר ב-"הארץ" לכתבה, אבל המשכתי לכתוב ולכתוב וחקרתי את נושא העיניים, האמפתיה, ומה קרה באותם ימים שאף רופא מלבדו לא הסתכל לי בעיניים בבית החולים, ויש לי כבר ספר.

    ואי אפשר לקצר.

    אי אפשר לקצר את מה שאני רוצה לומר. את העולם שעומד מאחורי כל אדם שלא התייחסו אליו.

    איך אוכל לומר לו שכתבתי לי ספר בעקבות השאלה ששאל אותי כשגנחתי מכאבים ושום משכך כאבים לא עזר, לכן הגעתי באמבולנס לבית החולים.

    ורק לאחר שצרחתי על כולם, על חוסר האמפתיה ששידרו לי, הוא הגיע.

    ובמשפט אחד, במבט אחד הבריא אותי.

     


    אז הגעתי לאחר יומיים, ויאללה, צריך להתקדם עם הספר.

    חיכיתי שוב בלובי המרפאה, ושוב המזכירות בוחנות כל צעד שלי. אויש, אני כל כך לא אוהבת את זה.

    "מה יש לך שם במעטפה?" שאלה ש. המזכירה.

    מכיוון שאני לא יודעת וגם לא ממש רוצה לשקר, אמרתי לה: "חומר שהרופא צריך לקרוא".

    "ואיזה חומר זה?" שאלה שוב.

    אוף.... ממש לא בא לי על השאלות האלה, מה אני אגיד לה? שכתבתי מכתב לרופא? זה לא נשמע טוב.

    ספר על רופא? נשמע עוד יותר גרוע. באת אליו לפגישה וחצי ואת כותבת עליו ספר? 

    וזה בעצם לא על הרופא, זה עליי, על התובנות.

    "בעצם זאת אמורה להיות כתבה בעיתון הארץ" אמרתי לה בהנהון הראש. כאילו מסכימה גם עם עצמי בתשובה.

    "ומה כתבת בכתבה?" שאלה.

    שבדיוק עכשיו בא לי למות. רציתי לומר לה, לא בא לי על הסקרנות הנשית הזאת שעוברת מפה לאוזן.

    ונפלה לי הגופייה קצת מתחת למחשוף החזה, במקרה, ממש במקרה, לא התכוונתי לזה. 

    היא מסתכלת בי במבט נוזף, אז העלתי את הגופיה חזרה למקומה.

    ואז בא המדקר הסיני עם חיוך מאוזן לאוזן, מלא עיניים מלוכסנות. הוא דווקא היה נחמד,  שמע חצאי משפטים ביני לבין המזכירה, והסתקרן גם במקביל:

    "מה כתבת שם?" שאל כשהסתכל במעטפה החומה, האטומה שהחזקתי.

    "משהו, אני ממש לא רוצה לדבר על זה" הסתכלתי בו במבט נבוך ועייף משאלות.

    "את נחמדה מאוד" הוא אמר  בחנפנות, "בטח לא תכתבי דברים לא טובים" אמר כאילו מת מסקרנות ומבקש ממני לכתוב עליו גם. היה ניכר סוג של קנאה בחיוך שלו.

    אוף...ד"ר הלפרין, או בשמו השני  שאתן לו -"אסולין", ואני כבר משלימה עם זה ככל שעובר הזמן, ד"ר אסולין  בודק הרבה מאוד זמן את המטופלים שלו חשבתי.

    ואז באה המזכירה השלישית. "מה יש לך במעטפה?" שאלה. "זה משהו אישי?", שאלה שוב.

    "לא יודעת, גם ...אישי". אמרתי "אני רק רוצה להניח לו את החומר על השולחן וללכת". עניתי לה כבר חסרת סבלנות.

    "אבל" היא ענתה לי, ה-"אבל" הזה ממש נשמע לי לא טוב.

    "יש לו ישיבה באחת" אמרה.

    "אני רק מניחה לו את החומר על השולחן, רוצה שיהיה בידיו" אמרתי, מדגישה ולא מבינה מה בדיוק הבעיה.

    היה לה פרצוף של..."לא יודעת אם תוכלי".

    ובנתיים כולם מסתודדים בניידים שלהם, קבוצות ווצאפ אולי?

    וכולם יוצאים מהכוכים ומסתכלים ועוברים וחוזרים.

    רק ד"ר "אסולין", לא יוצא. 

     

    ואז נפתחה הדלת  ויצאה המטופלת מחדרו.

    "ד"ר הלפרין...." רצתי אליו מחוייכת עם המעטפה.

    "אני לא יכול לדבר איתך עכשיו" ענה לי כאילו הוא כבר יודע שאני מחכה לו בחוץ.

    "יש לי ישיבה בהנהלה" אמר באסרטיביות לא אופיינית לו.

    "לא באתי לדבר איתך" עניתי לו נזופה ונוזפת, "כתבתי משהו", לא יכולתי לקצר ולספר על תחקירים שעשיתי ומחקרים שקראתי על אמפתיה, קשר עין, מבט והבראה, ובכלל אני רק רוצה שיאשר לי לפרסם את שמו בספר, כקרדיט. הספקתי להגיד לו רק "כתבתי משהו", ותוך כדי מראה לו את המעטפה אבל מסתכלת בזוית העין על המזכירה שצופה מרותקת ומתעניינת בנעשה, החזרתי לה מבט כועס, הבנתי לגמרי....

    "אתה תקרא את זה?" שאלתי אותו.

    "לא יודע, השאירי על השולחן"  אמר לי בקשיחות חדשה שלא הכרתי. אמר ורץ לעבר הלא נודע. הוא דווקא היה בסדר עד עכשיו.

    עד שניתקלתי במזכירות.

     

     חיפשתי בחדרו עט כדי לכתוב על המעטפה מילים אחרונות שרציתי לומר לו, אבל מצאתי טוש סגול ומשומש להחריד שהיה בנמצא בחדרו על השידה, לקחתי אותו וכתבתי על המעטפה:

     

    "לקרוא ולגרוס, עדיין לא יצא לאור, לא רוצה שחומר זה יסתובב בין המזכירות והצוות", והנחתי על שולחנו.

    זאת אולי יכולה להיות לו מזכרת אחת מהספר המקורי עם שמו המלא.

     

     

    זרקתי את הטוש הסגול הצידה כשהבנתי למה משתמש בזה ד"ר הלפרין שעד לרגע זה לא אישר לי להשתמש בשמו בספר.

     

    "אסולין" בהחלט יקח את הקרדיט.

     

    "הוא רק היה המוזה שלך לכתיבת הספר, את אומנית, הוא היה שם במקרה"

     

    אמר לי ערן מהמוסך שיודע לסדר לי את הראש יפה, כשסיפרתו לו את קורות הטיוטה.

     

     

     

     חני רמז ©

     

    קראתם? נא סמנו לי.

     



    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/7/19 10:11:

      צטט: נעמיקה 2019-07-15 13:31:34

      הסיפור מצוין (וגם הפונט)

      מוזה ודבקות

       

       

      תודה נעמיקה,

      מחמיא מאוד,

       

      מקווה שהתכוונת ל-"דביקות במטרה" קריצה

        15/7/19 13:31:

      הסיפור מצוין (וגם הפונט)

      מוזה ודבקות

      נשיקה

        7/7/19 07:42:

      צטט: sbhsport 2019-07-06 21:20:28

      היה שם במקרה....פאנץ' משעשע העיקר שההשראה הגיעה, ויצאו ממנו מים.....


      זה לא אני אמרתי, זה ערן אמר קריצה
      לגמרי השראה.
      תודה.

       

        6/7/19 21:20:
      היה שם במקרה....פאנץ' משעשע העיקר שההשראה הגיעה, ויצאו ממנו מים.....
        6/7/19 11:48:
      תודה על ההערה, הגדלתי את הפונט.
        6/7/19 11:46:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2019-07-06 11:29:07

      אל תתייאשי. הנה, אני למשל, לגמרי מפרגנת. כתיבתך נאה בעיני. (לבושתי-מודה שלא קראתי את הפוסט כולו. (לי קשה לקרוא באופן רציף את שכתוב בלאפ טופ הבייתי שלי). בהצלחה.


      מבינה לגמרי,
      הרבה יותר נוח לקרוא מהדפוס.
      אשמח לשלוח לך את הספר כשיצא לאור.
      תודה.
      אל תתייאשי. הנה, אני למשל, לגמרי מפרגנת. כתיבתך נאה בעיני. (לבושתי-מודה שלא קראתי את הפוסט כולו. (לי קשה לקרוא באופן רציף את שכתוב בלאפ טופ הבייתי שלי). בהצלחה.