זה קרה בדיוק לפני חודשיים ורק עכשיו אני מדברת על זה.

אני ממש מתוקה!

כן, כן, אבל לא, לא מה שאתם חושבים.

כשמגיעות הבדיקות ולרופא המשפחה יש מה להגיד על זה, זאת כבר לא מתיקות-מחמד.

סוכר 125, המוגלובין מסוכרר 6.7.

תמיד הגזמתי עם המתוק, חשבתי שהגנטיקה המשפחתית תשמור עליי .

זאת טעות, גם אני היום בתוך המגיפה של המאה ה- 21, גם אם בצורה גבולית.

שוקולד החלב חביב נפשי עם ובלי תוספות, עוגת השמנת חביבת לבבי עולים במחשבה.

למה שאני אפרד מהם מהיום והלאה?

יצאתי מהרופא עם מרשם ובעיניים דומעות.

בקופת חולים "סוכרת" היא מילת מפתח.

את אותו הלילה ביליתי בקריאת מידע שנשלח אליי בדואר האלקטרוני .

קבעתי תור לדיאטנית, מה כבר יכול להיות.

הפסקנו לרשום בהזמנות השופרסל את "שוקולד הפרה" לסוגיו.

ובכל זאת, יש מצב לסוג של מסיבת פרידה?

יצאנו לשבוע בחו"ל, שתוכנן עוד קודם  לכל ההתרחשות.

ליקקתי גלידה בכל יום כמעט.

פיזרתי סוכריות ושוקולד על התותים בארוחת הבוקר.   

אחרי כל הכייף, תורי לדיאטנית הגיע.

עוגייה שקולה לשתי פרוסות לחם, שווה לא ליפול עליה.  

כפית גלידה היא ידידותית, מהר מאוד מביאה עוד חברות.

ושוב היו עיניי דומעות:

אף לא ביס מנחם, שום לק מרגיע?

יצאתי עם החלטה.

השבוע חזרתי אל הדיאטנית.

הפעם העיניים כבר לא דמעו.

3.6 ק"ג, משקל של תינוק בריא, נפרדו ממני לפי שעה.

אני מתוקה פחות, ראו הוזהרתם. ;)

והכדורים?  - בינתיים שיישארו בקופסה במגירה הפינתית.

בתמונות: כל מה שבימים אלו לא נוגעת גם כשמתגעגעת.