כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (8)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      18/7/19 11:22:

    בכיף

     

    צטט: זמן השיכור 2019-07-16 17:55:08

    תודה. היה מעניין.
      18/7/19 11:22:

    תודה.

     

    הבר מצווה שלי שני תתרחש בעוד שנה.

    "אשת יפת תואר" הן רק ארבעת הפסוקים בפרשה שמשתרעת על שלוש וחצי פרקים.

    לכן אפשר לומר שזו "חימום".

    (יש בפרשה דברים הרבה יותר גרועים בעניין היחס לנשים).

     

    כיוון שכבר הזכרת את בני הרשה לי לשתף אותך בהערה שלו בתגובה למסע המקראי שעשינו עד כה.

     

    "אבא" הוא אומר לי בתמימות של בן 12. "למה מעבירים לי את ההוראות הללו?, מה הסיכוי שאני אשתתף במלחמה אכבוש כפר אתאהב באחת הנערות הכבושות ויתחתן איתה? ובכלל למה בתנ"ך יש הוראות כל כך מדויקות מה לעשות במקרה שכזה?"

     

    מה עונים לו??? 

     

     

    צטט: עצבן 2019-07-11 22:28:00

    בוא נניח שאתה צודק.

    שהתנ"ך הוא אסופת סיפורים שסופרה על ידי מספרים שונים בתקופות שונות, ונערכה על ידי מספר רב של עורכים, ומכאן גם שההקשר בין פרשה בין ספר דברים לפרשה בספר בראשית הוא אקראי.

     

    אבל האם לא בזה בדיוק עוסקת הדת - בניסיון למצוא כוונה מאחורי המקריות?

     

    ודווקא הנושא המילולי הוא כר מצוין לחיפוש כוונה מאחורי המקרה, שכן הבחירות המילוליות שלנו הם בסופו של דבר בחירות. לכן מי שבחר להשתמש בביטוי "יפת תואר" צריך היה לדעת שביטוי כזה קיים (ומכאן גם את השימוש הקודם שנעשה בו). אבל גם אם הכותב בחר את הביטוי במקרה - הרי שמדובר "בטעות פרוידיאנית" - בתת מודע תרבותי שמדבר מגרונו של המחבר. על העניין הזה ממש יש המשפט "שהשפה מדברת אותנו". ולכן גם ללא הקשר מכוון, עדיין ההקשרים בין הפרשות תקפים.

     

     

    צטט: הפוך גוטה 2019-07-09 09:51:04

    מעניין אבל - אתה באמת חושב שהיה לתנך מחבר אחד? אתה באמת חושב שמי שכתב את התנך שאל את עצמו בכל פעם שהוא השתמש בביטוי - מתי בפעם האחרונה השתמשתי בו? האם נראה לך שהכנסת הביטויים מסיפור אחר נעשתה בכוונה תחילה? הרי התנך הוא אוסף סיפורים וחוקים שעברו מפה לאוזן עד שמתי שהוא התחילו לכתוב אותם, כנראה במשך תקופה ארוכה וכנראה על ידי הרבה מאוד אנשים.

      16/7/19 17:55:
    תודה. היה מעניין.
      16/7/19 14:32:
    הפרשה של בנך בבר-מצווה שלו, זיכתה אותנו בקריאת פרשנות מלומדת בנושא, שמבחינתי היה עלום עד עתה. כל טוב, עמוס.
      11/7/19 22:28:

    בוא נניח שאתה צודק.

    שהתנ"ך הוא אסופת סיפורים שסופרה על ידי מספרים שונים בתקופות שונות, ונערכה על ידי מספר רב של עורכים, ומכאן גם שההקשר בין פרשה בין ספר דברים לפרשה בספר בראשית הוא אקראי.

     

    אבל האם לא בזה בדיוק עוסקת הדת - בניסיון למצוא כוונה מאחורי המקריות?

     

    ודווקא הנושא המילולי הוא כר מצוין לחיפוש כוונה מאחורי המקרה, שכן הבחירות המילוליות שלנו הם בסופו של דבר בחירות. לכן מי שבחר להשתמש בביטוי "יפת תואר" צריך היה לדעת שביטוי כזה קיים (ומכאן גם את השימוש הקודם שנעשה בו). אבל גם אם הכותב בחר את הביטוי במקרה - הרי שמדובר "בטעות פרוידיאנית" - בתת מודע תרבותי שמדבר מגרונו של המחבר. על העניין הזה ממש יש המשפט "שהשפה מדברת אותנו". ולכן גם ללא הקשר מכוון, עדיין ההקשרים בין הפרשות תקפים.

     

     

    צטט: הפוך גוטה 2019-07-09 09:51:04

    מעניין אבל - אתה באמת חושב שהיה לתנך מחבר אחד? אתה באמת חושב שמי שכתב את התנך שאל את עצמו בכל פעם שהוא השתמש בביטוי - מתי בפעם האחרונה השתמשתי בו? האם נראה לך שהכנסת הביטויים מסיפור אחר נעשתה בכוונה תחילה? הרי התנך הוא אוסף סיפורים וחוקים שעברו מפה לאוזן עד שמתי שהוא התחילו לכתוב אותם, כנראה במשך תקופה ארוכה וכנראה על ידי הרבה מאוד אנשים.

      11/7/19 22:15:

    תודה לך

     

    צטט: גילהסטחי 2019-07-08 10:40:21

    פרשנות מרתקת לנרטיב שלא הכרתי בתודעה הדתית שלי. תודה.
      9/7/19 09:51:

    מעניין אבל - אתה באמת חושב שהיה לתנך מחבר אחד? אתה באמת חושב שמי שכתב את התנך שאל את עצמו בכל פעם שהוא השתמש בביטוי - מתי בפעם האחרונה השתמשתי בו? האם נראה לך שהכנסת הביטויים מסיפור אחר נעשתה בכוונה תחילה? הרי התנך הוא אוסף סיפורים וחוקים שעברו מפה לאוזן עד שמתי שהוא התחילו לכתוב אותם, כנראה במשך תקופה ארוכה וכנראה על ידי הרבה מאוד אנשים.

      8/7/19 10:40:
    פרשנות מרתקת לנרטיב שלא הכרתי בתודעה הדתית שלי. תודה.

    אשה יפת תואר

    8 תגובות   יום ראשון, 7/7/19, 09:24

    יש מי שמתייחס אל תורתנו כשמה – כספר הוראות. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדרימים "לספרי המדבר", בהן נוף המעשיות מתחלף בהוראות תפעול יבשושיות. רצה הגורל ובננו זכה באחת מאותן "פרשות יבשושיות”. פרשת "כי תצא" הפרשה העמוסה ביותר בתורה – לא פחות מ-72 מצוות מוזכרות בה.

     

    אולי כדי לגרות מעט את הקורא הפרשה מתחילה בשאלת ייצרית: מה עושים כשרואים שבוייה יפת תואר וחושקים בה? ארבעת הפסוקים העוסקים בשאלה הזו מכונים מצוות אשת יפת תואר. במבט ראשון התשובה נראית מבית מדרשו של האנס המנומס:

    • צריך לתת לשבויה היפה חודש להתאבל על אביה ואמה (שנהרגו על ידך במלחמה). רק לאחר מכאן ניתן לבעול אותה.

    • אם סר חינה של השבויה היפה, אסור למכור אותה, צריך לתת לה לצאת לחופשי.

    • אסור להשפיל את היפה, מכיוון שכבר עינת אותה.

     

    כיצד מעכלים את המוסר הצנוע הזה? מכיוון שמדובר בטקסט תנכ"י המחבר שתל בארבעת פסוקי המצווה מספר רמזים ששווה להתייחס אליהם:

     

    הרמז הראשון הוא הביטוי "יפת תואר". הצירוף "יפת תואר" מתייחס לעשר דמויות בתנ"ך: רחל, אסתר, אביגיל, ושבע הפרות השמנות שעלו מהיאור. המקרה של אביגיל ואסתר – נשים יפות תואר וטובות שכל, שיודעות לגרום לגברים לפעול כרצונן שייך לסיפור אחר. רחל ושבעת הפרות חולקות מכנה משותף: פירוש המילה 'רחל' היא כבשה קטנה – ולכן באופן ציורי כל השמונה שייכות למשפחת ה'מקנה'. 'מקנה' הוא שם נרדף לחיות החווה המבויתות. המילה "מקנה" שמה דגש על כך שאותן חיות הן רכוש, ומכאן השורש ק.נ.ה. אין כמו סיפורה של רחל כדי להמחיש את נושא הקניין. לאחר שיעקב ברח ללבן, לבן הציע לו: “הגידה לי מה משכורתך", ועל כל ענה יעקב: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה." במילים פשוטות רחל היא שכר של שבע שנות עבודה. בעקבות הקנייה יעקב יהפוך לבעלים של רחל.

     

    גם במצוות "אשת יפת תואר" השבויה הופכת לקניינו של השובה – וכך מתבצע טקס העברת הבעלות: "תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה". כך במשפט לקוני ותמציתי הופכת הבעילה לשטר בעלות, הבועל הוא הבעל והנבעלת היא הקניין.

     

    אי אפשר להזכיר את רחל מבלי להזכיר את אחד מסיפורי האהבה הגדולים בתנ"ך. יעקב אהב את רחל עד ששבעת השנים שעבד עבורה נראו בעייניו כימים אחדים. שבע שנות העמל מחזירות אותנו לסיפורן של הפרות יפות התואר. בסיום שבעת השנים קיבל יעקב את לאה (גם כן כינוי לפרה), ורק אחרי שבע שנים נוספות הוא קיבל את אהובתו רחל, ממש כפי ששבע הפרות היפות (שבע השנים הטובות) הגיעו רק לאחר שבע הפרות הרזות – שבע שנות בצורת. כאן כבר מדובר על אהבה שדורשת קרבן, שיש בה טוב אבל גם רע, ממש כמו בשבועה הנוצרית לחתונה: "בטוב וברע, בעושר ובעוני, בבריאות בחולי.

     

    מה התכוון המחבר לרמוז כאשר אזכר את רחל בדיון על השבויה היפה? כאן הזמן לפנות לרמז השני: “וחשקת בה *". האיזכור הראשון למילה חשק הוא בפרשת דינה – סיפור האהבה בין שכם לדינה בת יעקב. אביו של שכם מבקש מיעקב את דינה לאשה לבנו: "שכם בני חשקה נפשו בבתכם". מדוע החליט המחבר להעלות את פרשת דינה באוב?

     

    בפרשה האמורה שכם שוכב עם דינה, מתאהב בה ומבקש את ידה. הוא מציע לשלם עבורה כל מחיר. המחיר שנבקע על ידי בני יעקב – ברית מילה, לו ולכל בני עירו. המילה ההמונית נעשית על מנת ששבט שכם יוכל להתאחד עם שבט ישראל. שכם מסכים לעסקה. ביום השלישי בזמן שאנשי שכם מתבוססים בכאבי המילה שניים מבני יעקב רוצחים אותם. רצח מתועב שעליו הם נענשים.

     

    ההקשר הראשוני בין מצוות אשת יפת תואר לפרשת דינה כאילו קופץ מאליו. גם במלחמה צריך לדעת איך להתנהג. בהקשר זה שווה להיזכר בשימוש קדום יותר למילה תשוקה: האזהרה של האל לקין לפני רצח אחיו: "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו". גם במלחמה צריך לדעת למשול בתשוקה (לחטא).

     

    עוד לפני הרצח המרושע, פרשת דינה היא סיפור אהבה. אולי אפילו סיפור אהבה גדול יותר מסיפורם של יעקב ורחל. על יעקב נאמר שהוא אהב את רחל, ואילו על שכם נאמר "דבקה נפשו בדינה" – ביטוי האהבה החזק ביותר בתנ"ך (ביטוי כל כך חזק ששריד ממנו הגיע עד לשבועת החתונה היהודית – "תדבק לשוני”). יעקב בחר את רחל כשכר עבודה של שבע שנים, ואילו שכם הסכים לחתוך את איבר מינו שלו ושל כל בני עירו כדי להיות ראוי לדינה. העבודה של יעקב היא היא למעשה תשלום שבסופו רחל תהפוך לקנינו, ואילו המילה של שכם היא מחווה של הצטרפות למשפחת ישראל. גולת הכותרת שמראה את ההבדל בין שכם ליעקב מצוייה במשפט "וידבר (שכם) על לב הנערה". זה המקרה היחיד בתנ"ך בו הדעה של נערה כלשהי נחשבת לפני שהיא מתחתנת עם מישהו. ועדיין למרות האהבה הגדולה, הנכריות של שכם, ובעיקר הפזיזות שלו (סקס לפני החתונה) הובילו לתוצאות טרגיות.

     

    כנגד פזיזות שכזו מפורטות רשימת הנחיות, כיצד לנהוג בשבויה לפני טקס הבעילה. ההנחיה הברורה וההגיונית מכולם היא לתת לה לבכות חודש ימים על אביה ואמה. אך לפני כן יש שלוש הנחיות סתומות: השבויה היפה צריכה לגלח את ראשה, לעשות את צפרוניה ולהסיר את שמלת שבייה. למה התכוון המחבר? הפרשנות המקובלת לוקחת את ההנחיה הראשונה – גילוח הראש, וצובעת בעזרתה את שאר ההנחיות. לדידם של אותם פרשנים גילוח ראש הוא מעשה של התכערות, שנועד כדי להוריד את החשק של השובה, כדי להזכיר לו שזיווג עם נכרייה הוא לא שיא השאיפות של יהודי גאה. אותם פרשנים הפכו את המונח "לעשות צפרניים" (מונח יחידני בתנ"ך) להזנחת הצפרניים, ומכאן אקט של התכערות. את היצירתיות הגדולה הם שמרו לפירוש המונח "שמלת שבי" – לדידם שמלה מקושטת, שבה אותתו בנות העם הנכבש לשוביהן "קחו אותי" (אותם שובים שרצחו את אביהם ואמם על פי אותה אותה פרשה).

     

    במקום הפרשנות המלומדת הזו שווה לחפש כיצד השתמשו בשורש ג.ל.ח בתנ"ך. תשובה אחת מתייחסת ליוסף. לאחר שנודע לפרעה על יכולתו של יוסף לפתור חלומות הוא קרא לו מהכלא " ויגלח (יוסף) ויחלף שמלותיו". כאשר נזכרים שיוסף הוא הגבר היחיד בתנ"ך שמוצמד לו הכינוי "יפה תואר", מגלים מספר התאמות בין הטקסטים. האשה: יפת התואר, שבויה ומגיעה לבית השובה. יוסף: יפה התואר, אסיר ומגיע לבית המלך. בשני המקרים יש גילוח והחלפת שמלה. לפחות במקרה של יוסף מדובר באקט של התייפות. ההבדל הוא שיוסף הוא גבר, ולכן הגילוח יכול להיות של זקן, בעוד שגילוח שער ראש האשה הוא עניין קצת פחות אסתטי.

     

    שימוש אחר בגילוח קשור לצרעת "והיה ביום השביעי יגלח את כל שער ראשו (של המצורע)”. כאן גילוח שער הראש הוא חלק מתהליך נקיון, חלק מטקס הטהרות. גם בהלכות הנזיר לגילוח יש קשר להטהרות. אם הגילוח של השבויה גם הוא אקט של הטהרות, אפשר לייחס זאת גם עשיית הציפורניים. ומה בדבר המצווה להסיר את שמלת השבי? איזו הטהרות יש בהסרת שמלה? מדוע ההנחיה היא להסיר את השמלה, ולא להחליף אותה (כמו במקרה של יוסף)? התנ"ך לא נותן יותר מדי רמזים – משום שהביטוי "הסירה את שמלתה" מופיע רק פעם אחת. מצד שני יש מקרים של פשיטת בגד. פשיטת הבגד גם היא חלק מטקס הטהרות. לדוגמה: “ובא אהרון אל אהל מועד, ופשט את בגדי הבד אשר לבש...”.

     

    אם פשיטת הבגד, כמו גילוח השיער מראה על תהליך הטהרות נשאלת השאלה ממה השבויה צריכה להתנקות? כאן אפשר להתלות בבחירת המילה "הסרה". יש הבדל בין לפשוט ולהסיר. כאשר מסירים משהו לא רק פושטים אותו, אלא גם מסלקים אותו. מלבד זאת למה בדיוק הכוונה בביטוי היחידני "שמלת שבי". שני הדברים היחידים שידועים לנו אל אשת יפת התואר הם שהיא יפה ושהיא שבויה. האפשרות הסבירה היא שהיא צריכה להטהר ממצב השבי. כאן השמלה (שהיא לבשה בזמן שהיא נשבתה – או שנתנו לה בתור שבויה) מסמלת לא רק את פריט הלבוש אלא גם את עצם היותה שבויה.

     

    כאשר המדריך התנ"כי מנחה את השבויה לגלח את הראש, לעשות צפורניים, להסיר את שמלת השבי, לבכות את אביה ואמה, הפניה איננה אל השבוייה עצמה אלא אל הגבר השובה. אל הגבר הוא פונה בגוף שני שני: " הבאתה אל תוך ביתך". את ההנחיות לשבוייה הוא מוסר בגוף שלישי: “וגילחה את ראשה ועשתה את צפרניה". אופן הפנייה מראה שההיטהרות של השבויה ממצב השבי לא מכוונת רק אל השבויה עצמה אלא גם אל השובה. גם בתודעה שלו אשת יפת התואר צריכה לחדול מלהיות שבויה.

     

    לאחר חודש ההכנות ולאחר שהתבצע טקס הבעלות, הפרשה מאפשרת לשובה להתחרט: “והיה אם לא חפצת בה, ושלחתה לנפשה". השורש ח.פ.ץ מאוד שגור בתנ"ך ומקביל למילה רצה. עדיין במקרה הנוכחי, כאשר גבר הוא בעלה של האישה, כאשר גורלה תלוי לגמרי ברצון השרירותי שלו, קשה להשתחרר מההבחנה שהפועל ח.פ.ץ מכיל את שם העצם חפץ, ואין כמו בביטוי הנ"ל להמחיש את ההחפצה של האישה. לנוכח זאת מופיע ההמשך "ומכר לא תמכרנה בכסף". במילים אחרות האישה מהווה את קניינך כל עוד אתה חפץ בה, אך מרגע שאיבדת את עניינך בה, אתה מאבד את זכותך כבעלים. שווה להתעכב על הביטוי "שלחתה לנפשה" שמשמעותו שלחתה לחפשי. זוהי גם הפעם ראשונה בפרשה שמבינים שלשבוייה יש נפש ורצון משל עצמה.

     

    אמפטיה נוספת לנפשה של אשת יפה התואר נמצאת במילים שחותמות את המצווה: “לא תתעמר בה תחת אשר עינית". על פניו מדובר במילים סתומות: להתעמר ולענות הן מילים נרדפות בעברית. האם יש למילה "עינוי" בתנ"ך פירוש נוסף? זה המקום לחזור שוב לפרשת דינה שם מסופר ששכם ראה את דינה " יקח אותה, וישכב אותה, ויענה". הפירוש המקובל הוא שהעינוי המדובר הוא אונס (המילה אונס מעולם לא הופיעה בהקשרה המיני בתנ"ך). אם כך הדבר, לשובה אסור להתעמר בשבוייה, מכיוון שהוא כבר אנס אותה. זוהי הבחנה מצמררת משום שהיא נותנת אישור הלכתי (בשתיקה) לאונס.

     

    הפירוש הזה מעורר תמיהה בהקשר של פרשת דינה. אם קיים אונס בפרשה זהו אונס לא שגרתי: כבר הוזכר שלאחר קיום יחסי המין, נפשו של שכם דובקת בדינה, הוא מדבר אל ליבה, הוא פונה אל אביה בבקשת נישואין, הוא מוכן לבצע ברית לעצמו ולבני עירו לצורך הנישואין, ולקינוח לאחר המעשה דינה נשארת עם שכם עד שאחיה רוצחים אותו ולוקחים אותה מביתו. לכן יש פרשנות יותר מצומצמת שמזהה את העינוי עם הכאב שחווה בתולה בעת בעילתה. מכיוון שמוזכר בפרשה שהשובה בעל את השבוייה והפכה לאשתו, אפשר להסיק שהבעילה עצמה היא העינוי המדובר, וכל אחד יכול להחליט האם הבעילה שווה לאונס, או שהיא מתייחסת לעניין הבתולין.

     

    נחזור שוב לפרשת דינה. שכם הסכים לדברים הבאים כדי "לכפר על העינוי": להתחתן עם דינה, להרבות מוהר, לחתוך את איבר מינו, להצטרף אל משפחת הבעולה, וחשוב מכל להקשיב למי שהוא קיים עימה יחסים. מהשובה היהודי הגאה מצופה רק שלא יתעמר בה. זה לא הרבה אבל גם זו התחלה

     ---------------------------------.

    * עוד לפני כן המילה "תשוקה" מוצגת באור שלילי בעונש של חווה על החטא הקדמון: “אל אשך תשוקתך והוא ימשול בך". מצד שני המונח חשק מופיע בספר דברים גם בהקשר חיובי לדוגמא: “רק באבותיך חשק אדוני לאהבה".

    דרג את התוכן:

      בניחותא

      בעיקר על המובן מאליו - כל כך מובן עד שכמעט שוכחים שהוא קיים.

      פרופיל

      עצבן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות אחרונות