כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    בכי עוללים נחשב פעם בקיבוץ כ"דפקט".ולמקלחת המשותפת לנערים ונערות הודבקה אידיאולוגיה של..."טוהר מיני"

    1 תגובות   יום חמישי, 18/7/19, 07:24

     

    אבותינו,מייסדי הקיבוצים,חלמו על יצירת "אדם חדש", חף מהשפעות וקלקולים של "החברה הקפיטליסטית",מתכונות אנוש מגונות כמו קנאה, דורסנות וכ"ו..המייסדים גם ציפו שבקיבוץ יצמח זן חדש,בריא, של תינוקות. במהלך עבודת תחקיר כלשהי נתקלתי במסמך הזוי שממחיש את גודל האשליה.

     

    בעלון קיבוץ משמר-העמק התריעה חברה ותיקה,ב-1934, על תופעה מדאיגה {לדעתה}:גם ילדי הקיבוץ מרבים לבכות! בכיים נראה לה כ"דפקט". היא ציפתה,כנראה, שבקיבוץ יגדלו תינוקות שמנת מזן חדש.תמיד שמחים ועליזים ולא זקוקים לבכי, לשפת העוללים הנצחית. 

    את הסיפור הזה פרסמתי לאחרונה בקבוצת הפייסבוק "דברים שקיבוצניקים יודעים".הקבוצה ציבורית,כל אחד יכול להציץ   ולהתרשם מאוצרותיה. היא נוסדה לפני כשמונה וחצי שנים.מספר חבריה נכון לעכשיו:סביב 28  אלף.כמובן שרובם ככולם קיבוצניקים או יוצאי קיבוץ. הסיפורים שהם מביאים,הצילומים,ההתדיינויות,הצחוקים,הגעגועים והזיכרונות עם המר והמתוק, כבר הפכו למעין ארכיון של פולקלור קיבוצי.

    סיפור הבכי שפרסמתי גרר מעל לשישים תגובות.אחת המגיבות לא האמינה שדברי הותיקה נכתבו בלי אירוניה,בכל הרצינות.השבתי לה שהטקסט נכתב ברצינות גמורה והוא תאם את רוח התקופה. וכראייה הבאתי כמה ציטוטים מדברי אותה קיבוצניקית וותיקה:

    "אינני יודעת אם אפשר לתת לילד יותר מאשר אנו נותנים לילדינו.ולמרות זאת פורצים ילדינו בקלות בבכי.עלינו ללמוד מהגישה האנגלית את היחס לבכי כאל דפקט או רעש שיש לצמצמו...עלינו להנהיג תנאים המוכיחים לילד כי אין מקבלים פרסים בעד הבכי וכי לא זו הדרך לבטא דרישה או בקשה.לו היינו כולנו מאוחדים במלחמה נגד הבכי בלילות בבית-הילדים,היה הילד נגמל מהר מהבכי".

    בעקבות הציטוט הוספתי הערה עכשווית: זאת הייתה מחלת ילדות.לאו דווקא של הטף, אלא של דור ההורים הצעירים. הם באמת התיימרו  להתחיל הכול מהתחלה, לפתוח דף חדש בכל תחומי החיים.ועל-כך אמר לימים אחד מוותיקי קיבוץ עין-החורש: "לא ידענו איך לטפל בשדה ובכרם, גם לא בילדים".

     

     

    זאת הייתה ההתבטאות הראשונה שלי באותה קבוצת פייסבוק נחמדה.ולשמי הודבק הלוגו הסטנדרטי "חבר חדש". הפוסט השני שהעליתי כבר זיכה אותי בלוגו "כוכב עולה" {rising star{}. מחמיא אבל גם קצת פאטתי  בגילי המופלג. הפוסט הזה נשא את הכותרת:בזכות המקלחת המשותפת המין לא נחשב אצלנו לדבר מלוכלך.

                     הרחצה המעורבת עד גיל 18, נערים ונערות יחד,במוסדות החינוכיים האזוריים של קיבוצי השומר-הצעיר החזיקה מעמד 23 שנים:החל ב-1931, השנה שבה הוקם המוסד הראשון, "שומריה" במשמר-העמק ועד 1954. מנהיגי התנועה הצדיקו עקרונית את השותפות הדו-מינית. בגרסתו של יעקב חזן,מנהיג "השומר הצעיר" ממשמר-העמק, השיטה המעורבת "מחנכת את בני הנוער לפתיחות ולחופש,מסירה את הבושה, מונעת "גסויות" ביחסים בין המינים ותורמת לעידון היצר המיני".

    החניכים הראשונים של המוסד, ילדי הקיבוצים מעברות, מזרע,בית-אלפא,מרחביה ומשמר-העמק,התבקשו ב-1935 לכתוב למחנך שלהם שמואל {מילק} גולן מה הם חושבים על אותה מקלחת.גולן היה נחשב לאידיאולוג של השיטה, לגורו של "החינוך המשותף" הקיבוצי ולמעין סקסולוג של תנועת הקיבוץ-הארצי.

    המכתבים הוכיחו שהנערים והנערות הפנימו היטב את משנותיהם של חזן וגולן. כולם חייבו את הרחצה המשותפת.  "בזכות השיתוף, טענו בני ה-15,הופך גופו של בן המין השני למשהו מוכר וידוע,גלוי וטבעי. בזכותו אין צורך להעטות את המין, כמו בעיר,בשכבה עבה של מסתורין ולכלוך. ולא לטפס על הקיר ולהציץ, כמו שעושים בני גילנו בעיר." אחד הנערים כתב: "אנחנו מבינים מהו הגוף במערומיו וראיית העירום לא נראית לנו כחטא. הלוא אין מה להתבייש בגוף שהוא חזק ויפה. גברת בעיר שצובעת את שפתיה צריכה להתבייש יותר. כי היא הופכת דבר יפה בטבעיותו למשהו מלאכותי".

    כעבור עשור,ב-1945, נרמזו גם דברי כפירה.שוב התבקשו חניכים לכתוב על הרחצה המשותפת.אחדים טענו שהשותפות אולי מלכדת את הקבוצה, אבל ההיחשפות פוגעת ברגש האסתטי ובעדינות של הנערה. "ואולי בגללה,היקשה נער,אין אצלנו זוגות בתוך הקבוצה?"

     

    מדי פעם אני מעלה פוסטים בהשראת סיפוריהם של חברי קבוצה אחרים. כך עשיתי בעקבות הסיפור על אישה שהתחזתה לעיוורת כדי לחמוק מהחובה {המעיקה} לברך את שכניה לשלום. שני חברי קבוצה דיווחו על המעשה שנראה להם,כנראה, רלוונטי לחברה הקיבוצית הסגורה שבה כולם מכירים את כולם.

    למה כל-כך קשה לומר שלום לכולם?-שאלתי וחזרתי אל זיכרון ישן נושן: "איך התאהבתי בחיפה בעת שהייתי חיילת בגדוד 51 של גולני שבסיסו שכן אז בטירת-הכרמל, בפאתי העיר הגדולה.ולא רק בשל קסמי התשלובת של הר וים אהבתי כל-כך את חיפה, אלא גם בזכות האנונימיות. לראשונה בחיי הסתובבתי ברחובות בתחושת השחרור של אלמוניות גמורה, פטורה מהצורך להתייחס לכל עובר ושב על המדרכה. ממש ניגוד מושלם ל"רחוב הקיבוצי".

     

    בעלוני קיבוצים היו מתפרסמים מדי פעם דברי תוכחה:למה רבים מאיתנו לא אומרים "שלום"? ובעיתונות העכשווית מופיעים מדי פעם דברי אורחים לרגע או משתכנים חדשים בשכונות ההרחבה שמפרשים את האיפוק הקיבוצניקי ואת ההימנעות מהחצנת רגשות כקרירות וריחוק. ראה, למשל,טענות של בני ציפר מעיתון "הארץ", כיום תושב חפציבה.

                                           מה פשר התופעה?—המשל הידוע "קיפודים בחורף" של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר "לכד" מה שקורה בתוך קהילות סגורות. וכבר נאמר שאותו משל חל גם על הקיבוץ כקהילה המגוננת על בניה אך גם תובענית ומלחיצה.

    אפשר להמשיל את הקיבוצניקים לקיפודים בחורף קפוא. עליהם להתקרב זה לזה כדי שיוכלו ליהנות מהחום הנפלט מגופם ולא לקפוא בצינה. ובה בעת הם נאלצים לשמור מרחק מתאים  כדי שלא להידקר מקוצי הזולת. אבל אותו מרחק בטחון המגן עליהם מהדקירות לא מאפשר להם חמימות אמיתית.

     

    ועמוס עוז ז"ל, אקס קיבוץ חולדה,השכיל להגדיר את התופעה בחמש מילים. הוא אמר "מרוב פחד לפגוע,חדלנו לנגוע".

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/7/19 00:16:
      מהקיבוץ בו נולדתי יש לי זיכרונות טובים, זה אולי מדהים אבל יש לי זכרונות מלפני גיל 3, זיכרונות שהורי לא יכלו לספר לי עליהם, תמונות ברורות מאד. אבל יש לי גם זיכרון רע אחד ובו אני עומדת בלול שלי בחושך מלאת פחד ובוכה ואין אף אחד. שמעתי צעדים ופחדתי אך אף אחד לא נכנס. לא אהבו את הבכי כי זה דרש מהשומר המסתובב להיכנס לבדוק מה קורה עם הילד ואותו שומר לא היה מיומן בילדים. . בנוגע למקלחות המשותפות, יש לי סיפורי ותיקות מקרית ענבים (בת 100 בשנה הבאה). הקיבוץ אליו עברו הורי כשהייתי בת שלוש. אלו סיפורים על בושה שהיו צרכים להתקלח עם גברים כשהן בהריון וכשיש להן וסת. בקרית ענבים היתה לינה בבית ההורים, רק בצהרים היינו בבית הילדים - עד סיום כיתה ד'. אני בכיתה ד' הייתי מפותחת הרבה יותר מכל סימן התפתחות של הילדים האחרים והתביישתי להתקלח יחד עם הבנים, אך לא היו כל הנחות. בשלב כלשהו אילצתי את הורי שיודיעו שאני מתקלחת בבית.. למזלי המטפלת המתעללת עלתה לעבוד בספריה (קומה מעל הית הילדים) והשניה היתה זהב עדינה ונהדרת (פינית שהתחתנה עם חבר קיבוץ). כשהיא היתה מטפלת הורי שכנעו אותה לתת לי להתקלח בבית. הרבה דפוסים שהפכו לדפוסי טרוםלידה העוברים לכל הדורות הבאים התחילו עם המהלכים האלה של 'יצירת ילד חדש'. דפוס הנטישה, דפוס הסגירות וההתבודדות - כי לא ניתן להתייחס לכולם ותמיד יש מועדפים על פני האחרים. דפוס קשיים בהתקשרות עם אדם אחד ומונוגמיות ועוד. למרות זאת החינוך שניתן מבחינת תרבות, הביטחון והחופש שבמרחב הקיבוצי של פעם היו בעלי ערך עצום. אני שמחה שנולדתי בקיבוץ וגדלתי בקיבוץ ושמחה שעזבתי אותו בחודש אוגוסט שלאחר סיום כיתה יב'.

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין