כותרות TheMarker >
    ';

    דר' אסתיה חטר גזה Mc.D

    דיסלקטית דיסגרפית, ללא כישורי למידה קשב וריכוז, לקראת כיתה יב' פיתחתי את השיטה הראשונה להתגבר על הלקות ועל בעיות קשב וריכוז בכיתה.

    מאותו רגע והלאה עם תוצאות אדירות בשטח התמקדתי בחקר כוח המוח שלי מול קשיים וכן בשינוי השפעות חיים.

    מאותו רגע התחלתי ללמוד ולקרוא, לא רק באוניברסיטה אלא את העולם ההוליסטי אזוטרי הכנסתי לחיי 'בחלק השני של היום'.

    בשנת 1993 הפכתי עצמאית ומאז ועד היום אני הילרית, מאבחנת, מורה ומו"ל של ספרי הדרכה איכותיים (8 בשנים 1994-1996; 15 בשנים 2017-2018)

    למה ה- 'דווקא' הוא ערך ולא מגבלה?

    0 תגובות   יום שישי , 19/7/19, 13:36

    כשאדם נוקט במידת הדווקא,

    יש לנו נטיה לראות באותו אדם ילד מפונק; עקשן; משבית שמחה.

     

    כך בערך למדו אותנו להסתכל על הדווקא, מילדות.

     

    גדלתי בקיבוץ.

    בתקופתי לא היתה התייחסות ללקויי למידה...

    דווקא התייחסו אלי - שלחו אותי לפסיכולוג.

     

    התדמית שלי היתה של ילדה שלא לומדת, מסתגרת,

    מעדיפה חברת נוער שאיננו ילדי הקיבוץ

    וקוץ ב... ככל שתלוי במורים, שרצו שקט בכיתה (לכן גם הייתי ילדת טבע...).

     

    עברתי את כל הלימודים עם בלתי מספיק ומספיק בקושי

    ובתיכון מבחני מעבר מכיתה לכיתה בדקדוק ומתמטיקה.

     

    עברתי במתמטיקה לכיתה הבאה

    קרוב לוודאי בגלל אחת מהסיבות הבאות:

    שהמורה שלי שהיתה גם מורת העזר בקיץ

    לא יכלה להודות בחוסר היכולת שלה ללמד,

    לא רצתה שיפטרו אותה מללמד לימודי עזר פרטיים.

     

    כאשר לקראת תחילת יב' פיתחתי דרך שאוכל לשבת בכיתה בשקט ולקלוט את הנלמד

    רק מורה אחד הסכים שאחיל אותה בכיתה

    (2 דרכים להצלחה - לקויי למידה)

    אצלו קיבלתי 85% ו- 75% בשתי הבחינות הפנימיות בבגרות,

    אצל האחרים המורים האחרים, כולל המחנכת שהיתה מהקיבוץ,

    שדווקא התעקשו לא לתת לי לנסות את השיטה שלא הפריעה לאף אחד בכיתה,

    אצלם המשכתי לקבל אותם ציונים 0%-30%.

     

    מאותו רגע החלטתי שאני אעשה דווקא לכל דבר שבקיבוץ מצפים ממני.

     

    ראשונה מכל הבנות בקיבוץ לבשתי מכנסיים עם רוכסן קדמי (פעם הרוכסן היה בצד שמאל של המכנס).

     

    התארסתי עם מתנדב שבמקרה היה חתיך ברמות וממשפחה מולטי-מיליונרים (בענייני זוגיות דווקא לא הייתי מהמתקדמות אבל חיפיתי על זה בדרך המיושנת/מכובדת שבה הזוגיות התפתחה והתקיימה:) )

     

    אמא שלי תפרה עבורי שמלה מפוארת שתכננתי, לסיום יב.

    הלכתי למופע שלנו ולמסיבת הסיום עם המודל שתכננתי ואמא שלי ביצעה בכישרון רב,

    בלי לשים קצוץ על כל הדיבורים סביבי.

     

    אנחנו מדברים על הקיבוץ ב 1972/3.

     

    אחר כך עשיתי דווקא והצלחתי בכל הלימודים, מהרגע שעזבתי את הקיבוץ.


    עזבתי את הקיבוץ רשמית ומעשית אחרי חודש עבודה במטעים בסיום כיתה יב'.

     

    זימנו אותי לשיחה בועדת חברה,

    אמרו לי שעלי להישאר במשק ולעבוד בשביל ההורים המבוגרים שלי

    (שהמשיכו לעבוד, אבי עד יום מותו ואמי עד שהעבודה חיסלה את בריאות העיניים שלה יותר מעשור לאחר מכן.)

     

    ''

     

     

    חיפשתי דרך טובה להתפתח ולפרוח.

    עזבתי את הקיבוץ  עם אישור קבלה ללימודים בפנימיה קדם צובאית אותה מימנתי בעבודה במטבח הפנימיה בצהרים ובערב.

     

    לרגע לא התכוונתי להרים ידיים לבכות שקשה או להתרשל בלימודים - היתה לי את השיטה להצליח ולא תכננתי לבקש רשות אלא ליישם אותה בלי שהמורים שלי יהיו מודעים אליה.

     

    פרחתי. 

     

    בקדם הצבאי לא ירדתי מ 95% המתמטיקה,

    ריפאתי את עצמי דרך כוח המוח והכי חשוב

    כל פעם שמשהוא מהקיבוץ ניסה לבקר אותי על משהו החזרתי במשהו שהיה דווקאי.

     

    כשניסו להפחית מזה שהייתי הראשונה שלמדה באוניברסיטה לא עשיתי מזה רעש אלא,

    החלטתי להמשיך ללימודים מתקדמים והכנסתי את עצמי ללימוד עצמי של אנגלית

    (תחום שלא למדתי בבית הספר בגללל הדיסלקציה / דיסגרפיה.

    זה היה כל כך טראומטי להתחיל עם עמוד אחד ב 8 שעות כי ידעתי רק את המילים THE, AND, A.

    אבל דווקא אצליח אמרתי לעצמי ולאחר 3 חודשים קראתי 40 עמודים בשעה, כיום אני קוראת עד עשרה עמודים בשעה באנגלית.

     

    אלמלא הדווקא לא הייתי ממשיכה ללימודי תואר שני, לא הייתי לומדת כל שלמדתי בחו"ל, לא הייתי אני עצמי (אני מרוצה מאני עצמי ככל שזה קשור אלי)

     

    אזזז, בשנה השלישית של ה-BA כבר למדתי לתואר שני במדעי המדינה עם ספיחים בחינוך תואר ראשון.

    הייתי אחת מתוך 6 בלבד שנבחרו מתוך 100 ללימודי תואר שני.

     

    אם לא הייתי עושה סווקא לתדמית שהיתה לי בקיבוץ הייתי מסתפקת בלימודי תואר ראשון, לא הייתי לומדת אנגלית, חיי היו שונים באופן מוחלט - הייתי שרטטת טכנית לא מרוצה כל חיי (התחום שלמדתי בקדם צבאי אחרי יב', בצבא ולאחר שהשתחררתי.

     

    בדברים קטנים וגדולים עשיתי דווקא).

     

    סרטן

    אני זוכרת את חברתי המנוחה האהובה כרמלה מורנו.

    כשבשנת 1992 התחילו לצאת לי הגידולים אמרתי לה שאני אטפל בהם לבד.

     

    לא האמנתי ברופאים בגלל ההתנהלות שלהם עם אחד האחים שלי והניסויים שפרופסור עשה בו כששלושה רופאים בדרגה נמוכה ממנו אמרו שיש מיד לנתח (אבל הוא היה הפרופסור ואחי מת)

     

    חברתי שמעה מה אני מתכוונת לעשות ואמרה שאין סיכוי שאצליח אפילו לא חצי שנה.

     

    כדי לנצח את הגבול שהציבה, השקעתי  את עצמי בזיכרונות עבודה על המוח שלי שהצליחו לפני כן,

    פיתחתי מערך טיפול עצמי של דמיון מודרך, מדיטציה שלי, הדמיה של צבעים ושימוש בקריסטלים

    (קריסטלים די מסוכנים בשימוש לא מומחה, כשלאוחז יש עצמה חזקה המוקרנת מהידיים.

     

    היא ראתה איך לאחר כמה שבועות ספורים הגידולים התחילו להישרף ולהתפצל

    (מראה מדהים, בגידול קטן מאות רבות של תאים, נקודות שרופות)

    ריפאתי את עצמי ב 6 שבועות במקום 6 חחודשים,

    רק בגלל הדווקא.

     

    לאחר מכן ועד היום המוח שלי הורג סוג זה של מחלה ומה שנשאר זה כשאני מגרדת את העור המת זה נמש.

     

    אם היא לא היתה מאתגרת והייתי רוצה לעשות לה דווקא ולהצליח  בגדול

    אולי לא הייתי יוצאת מהמחלה שלי,

    לא בצורה כל כך מושלמת.

     

    הדווקא כשעומדים מול סמכות ומעגלי אנשים ונשארים עם האישיות 

    הדווקא המגן על הדברים הכי משוגעים בעיני אחרים - דברים המביאים חכמה המצאות וקידום לאנושות  לחברה או רק לעצמנו (בלי להזיק לאחרים).

    .

    .

    .

    .

    זכויות יוצרים לתמונה הזאת הן של אתר 123rf.com

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אסתיה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין