כל בוקר, לאחר שאני קם מהמיטה ומתחיל את סידורי הבוקר הרגילים, (מתרחץ, מצחצח שיניים, מתלבש, תולה כביסה, מפעיל מכונה חדשה, מדיח כלים במטבח, מכין סלט חי לרעייתי לעבודה וכריכים לבני לביה"ס, בודק מה חדש בפורומי האופניים השונים) ועוד לפני שאני מתחיל להתארגן עם האופניים.... בקיצור, כל בוקר זה קורה. זה נמשך לפעמים עד הערב. מתנגן לי שיר בראש, שנשאר איתי כמעט כל היום. היום היה השיר הזה: "לוחץ על הגיטרה, ולא יוצא לי טוב, יצא לי שם של מטורף, שלא עושה חשבון. לא שומע רדיו, לא קורא עיתון, רק מחכה שאת סוף סוף תופיעי בחלון ואת נסגרת לך.
כל החברים שלי, מאותה כיתה, כבר התחתנו ורק אני תקוע מול ביתה. חואן תפס סטודנטית. חוזה לומד ריקוד ורק אני עומד לי כאן עם מאה שנות בדידות ואני שר לך:
סניוריטה, תני סימן, סניוריטה, נגמרו לי כל החרוזים, סניוריטה, השיר שלי נהיה ישן, סניוריטההההההה את מתחילה להגזים!
הנעורים בורחים אבל אני נשאר תמים......."
אני יוצא מהבית, רוכב לעבודה ושר לעצמי. בכבישים הפנוים, שאני לא יכול להעיר אף אחד, אני שר בקול רם. כמעט צועק. "סניוריטה, תני סימן..."
כל בוקר, אותו הדבר. כל יום, שיר אחר. למה? לא יודע. אני גם לא יודע מהיכן צצים לי השירים. אתמול למשל, היה השיר הזה:
"כשאביב נרדם, יעור בחיוורון,
שלשום, שיגעתי את הילדים כשרתי להם מהבוקר:
"הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים,
(אנקדוטה קטנה: כשיואב בני היה בגן חובה, הוא שר את השיר מול כל הגן וגם הסביר להם את המילים הקשות. אינפרא צעיר, פטמות וכו'. בסוף היום, ניגשה אלי הגננת והתלוננה שהשיר מכיל תכנים מיניים. לילד בן 5. שיר ילדים כל כך תמים ונפלא!).
אני מאוד אוהב שירה ישראלית. מוזיקה ומילים. לפעמים, המילים אומרות לי הרבה והמנגינה פחות חשובה. אני אוהב שירים ישראלים ומרוב שאני שומע ומקשיב, אני מכיר בע"פ ומדקלם. וכך, כל יום שיר אחר. כמו שכתבה נעמי שמר: "לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב. לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב......" |