כותרות TheMarker >
    ';

    הקליניקה הבית ומה שביניהם

    סיפורים (וצילומים) של רופאת משפחה (עצמאית), טיילת, עקרת בית ואמא לשלושה מבוגרים צעירים.

    קיוטו 19/5/19

    0 תגובות   יום שבת, 3/8/19, 10:54

    יומני היקר7:)

    כותרת: לבד בקיוטו.

    על שפת הנחל באוהרה (Ohara, אזור קיוטו) יושבת אני. עם רגל במים.

    שוב היו קצת התברברויות הבוקר, אבל ניצלתי אותן להתבונן היטב ביפנים ביום א' - יום המנוחה שלהם וצפיתי כיצד הם מבלים על שפת הנהר, שחוצה את קיוטו.

    נראה שחלק מהם אכן נחים. 
    ראיתי בודדים, קבוצות, הורים עם ילדים והרבה הרבה ספורטאים 
    וקבוצות-ספורט של ילדים.

    למזכירה שלי יש היום יום הולדת וחיכיתי בסבלנות לשמונה-שעון-ישראל כדי לאחל לה מזל טוב.
    צילמתי לה פרחים ריחניים, ואת המים הכחולים ושלחתי לה עם צרור ברכות.

    כששולחים תמונות, קשה להעביר את קולות המים, את השקט, את ריח הפרחים וציוץ הציפורים.
    יש כאן מכל אלה בשפע!

    אני תוהה מדי פעם אם הייתי נהנית באותה מידה אם הייתי מטיילת עם מישהו/מישהי. 
    וואלה, לא יודעת.
    היעדר הפטפוט ההדדי ברקע, השקט ושיתוף החוויות שלי עם הנייר - הם חוויה מיוחדת.
    מה גם שאני נחשפת כך ביתר קלות להכרויות עם אנשים בכל מקום.

    בטיולי בעבר עם בן זוג, חזרתי עם תחושה שראיתי מקומות נפלאים אבל חסרה לי אז תחושה של הכרות עומק, 
    ולפעמים חזרתי עם תחושה של אי-הכרות ואפילו של פספוס.

    ההוסטל/מלון ששהיתי בו בקיוטו בארבעת הלילות הראשונים ונפרדתי ממנו הבוקר היה אכזבה גדולה. קיבל ציון מפואר (9.3) בבוקינג. ה"עדר" אמר את דברו אבל העדר הוא עדר ואני, למרות החדר הפרטי, סבלתי. 
    המלון הוא חדש-דנדש עם עיצוב חדשני אבל החדר גרם לי לתחושת קלסטרופוביה קשה.
    מסתבר שגם השמועות על חדרים קטנים בערים הגדולות יפן אינן בהכרח נכונות, ועל כך יסופר בהמשך.
    הלובי היה גם הוא קר ומנוכר בשחור, אפור ובטון מוחלק.

    נחזור לאוהרה (כפר מקסים צפונית לקיוטו).
    באוהרה כולם נוהרים למקדש המפורסם SANZEN-IN. 
    ירדתי מהאוטובוס עם דבוקת-תיירים. הם התחילו לצעוד לכיוון המקדש המפורסם ואני לכוון ההפוך, לנהר.
    לא שאני כזאת מיוחדת, אני סתם עצמאית ולא אוהבת עדר, וכך התחלתי לשוטט על גדת הנהר, בין החלקות החקלאיות ובין הבתים.

    באמת שהיפנים מוזרים. 
    יש להם אסלות-ליגה-לאומית בכל מקום ובכל פינה אבל אין ספסלי ישיבה באף מקום כמעט. גם בתחנות הרכבת. גם לאורך הנהר.
    הם הרי לא הגיעו לכאן כדי לנוח, אבל אני, מה לעשות, בגילי ועם בוהן שבורה ובריאות לא תמיד להיט, צריכה גם לנוח.
    כך תפסתי לי אבנים, סלעים, מדרגות וכל מה שאפשר להניח עליו את הישבן. 
    בסוף התמקמתי על שפת תעלה ונתתי לבוהן העצבנית שלי להרגע במים.

    בהמשך, בלי להתכוון הגעתי כמעט בגפי למקדש בודהיסטי יפהפה, Amidaji-temple, שהדרך אליו היא מדהימה והוא עצמו מפעים ועם דמי כניסה. 
    לא היתה שם כמעט נפש חיה מלבדי.

    כפי שנאמר כבר ביומני-היקר, כאן ביפן גיליתי איזו תחושה אלוהית.
    המקדשים ממוקמים בטבע במקומות מיוחדים, בד"כ ליד נביעה של מעיין, נחל שוצף.
    יש בהם יופי ושקט טהור.

    אחרי השיטוט במקדש, הירידה מהמקדש בדרך היפיפיה והמיוערת הפכה להיות מטרד לבוהן שלי שנטרקה בקדמת הנעל, וברגע שראיתי יפני קשיש במכונית, יורד גם הוא מהמקדש, ביקשתי טרמפ והוא עצר לי. 
    היה קשה לשאול לאן הוא מגיע או להסביר באנגלית שאני רוצה לתחנה של אוהרה (כ-40 דקות הליכה מהמקדש היפיפה הזה) והוא הוריד אותי עם הציאה מהיער.

    התחלתי ללכת ליד בחורה יפנית, כבת 35, שירדה גם היא מהמקדש ולשמחתי היא יודעת אנגלית. כעבור מס' דקות הגיע שוב הקשיש היפני עם מכוניתו כדי לתת לי את בקבוק המים החד פעמי, החצי מלא, שנפל לי במכוניתו. 
    ההתייחסות התהומית הזו לבקבוק תואם-מי-עדן-קטן-וריק-למדי היתה נוגעת ללב מחד, וקצת מצחיקה מאידך.

    המשכתי לצעוד עם היפנית החמודה, שהגיעה בגפה למקדש כדי להזדכך ולחבור קצת לטבע. כמו הרבה בחורות שפגשתי בגילה, היא רווקה. 
    שיעור הרווקים ביפן הולך ועולה ושיעור הילודה הולך ויורד. 
    חזרתי יחד איתה לקיוטו ונפרדנו כשהיא ירדה תחנה אחת לפני מהמטרו.

    ערב טוב קיוטו. 
    בוקר טוב ישראל 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה