כותרות TheMarker >
    ';

    הקליניקה הבית ומה שביניהם

    סיפורים (וצילומים) של רופאת משפחה (עצמאית), טיילת, עקרת בית ואמא לשלושה מבוגרים צעירים.

    כותרת: בין הידע ברפואת-שינה והחולה-הקשה הפרידו רק 900 מטר בקו אוירי. יוני 19

    1 תגובות   יום שבת, 3/8/19, 11:13

    כותרת משנה: טוב מאוחר מלעולם לא.

    אני ואבי-ילדי גרים בישובים סמוכים במרחק של 900 מטר בקו אוירי.
    באמת שבורכתי.
    ***
    בעיני זה מומלץ ל"מפרקי-חבילות" למיניהם, כשהילדים עדיין צעירים (אל דאגה..שלי כבר גדלו) ובפרט אם יש נטיה לשכוח סנדלים, מחברות, ריטלין, טיפות אזניים ועוד.
    ***
    שם, בישוב הסמוך, יש להם שכן צמוד. חתיך-על. ראיתי אותו בעבר עושה ריצות למרחקים ארוכים ברחבי האזור.
    עשה מילואים עד גיל 58.
    ***
    אני רופאה במכבי.
    הוא בקופה אחרת
    וזה לא ממש משנה כי ממילא אין לי כמעט ערבוב של ביזנס ופלז'ר עם שכנים. בפרט לא עם השכנים של הגרוש שלי.
    ***
    בשנים האחרונות, משהחבר'ה התבגרו, כבר לא צריך אותי לענייני נעליים, סנדלים, מחברות, תרופות וכו..מה גם שיש לחלקם מכוניות.
    ***
    בפעמים הנדירות שנסעתי לאזור שלהם, ראיתי שהשכן חלה באיזו מחלת ניוון. הוא היה על כסא גלגלים ונעזר ע"י עובד זר. הילדים סיפרו שאכן חלה באיזו מחלה ועד לפני מס' חודשים אמרו שהוא סה"כ סבבה.
    ***
    הבכור אמר פעם שיש לו בעיית-שינה ושאל אם אני יכולה לעזור.
    אמרתי שכן.
    בזה לצערי זה הסתיים.
    ***
    כך עברו שנה או שנתיים.
    מרחק 900 מטר בקו אוירי.
    כולם חיים את חייהם.
    אני בטריטוריה הטיפולית שלי בגן-יבנה וכל שאר העולם,
    מסתדר באופן לא מפתיע גם בלעדי:)
    ***
    שלשום הוא התקשר אלי.
    סיפר שיש לו בעית שינה קשה ושאל אם אני יכולה לעזור.
    אמרתי לו שאני "ותיקה בתחום" מהרבה היבטים והתנדבתי להגיע אליו הביתה.
    אתמול ב-21:10, לאחר העבודה במרפאה, התייצבתי שם.
    ***
    את פני קיבלה כלבת-זאב-ענקית ושמנה שפצחה בליקוקים של הרגל שלי. אמרתי ש"ליקוקים זה לא אני" ולשמחתי העיפו אותה למרפסת.
    התיישבנו בסלון. בני (שם בדוי) על כסא גלגלים משוכלל, אשתו, אנוכי והמטפל-הזר הסופר-סימפטי.
    ***
    מה היה לנו עוד?
    ***
    אורות לד לבנים בוהקים חזקים גם במנורת הסלון, גם במנורות פינת האוכל וגם במטבח. וגם טלויזיה.
    ***
    בני חולה כבר 3 שנים בALS. האיבחון היה קצת מעוכב.
    זה קורה לפעמים כשאתה חתיך-על ומתעקש לעשות מילואים קרביים עמוק לתוך המחלה.
    גם רופא, שהוא כידוע בן-אנוש, לא רוצה להאמין שתתכן אופציה כזו.
    ***
    אחרי התה ועוגיות הגרנולה שאלתי לשם-מה התכנסנו.
    בני סיפר שאינו ישן. שאינו ישן כלל.
    שהחלום שלו הוא לישון לילה שלם.
    שאלתי מה כבר קיבל לשינה ומתברר שנטל תכשירים די בנאליים שקיבל מרופא-המשפחה ושכבר חדלו מלהועיל.
    למותר לציין שגם אשתו לא מצליחה לישון.
    ***
    שאלתי אם שמע או קיבל פעם מלטונין.
    השם היה לו חדש.
    ***
    אעשה לכם את הסיפור קצר:
    הנחיתי להחליף חלק מהאורות הלבנים בצהובים.
    משבע בערב לא לשבת מתחת או ממול לאור לבן.
    לשנות הגדרות אור ובהירות מסך לטלויזיה בשעות הערב ובעיקר בחדר השינה.
    לכבות את מנורת האנטי-יתושים בחדר השינה וגם כל אור אדום/כחול של מכשירים אחרים שבחדר השינה.
    להרדם בשעה קבועה ולקום בשעה קבועה.
    לצאת בבוקר לטיול, ללא משקפי שמש כהים או כובע רחב, וכך לקטוע באחת את ייצור המלטונין.
    לידיעה:
    מלטונין (הורמון השינה) מיוצר בבלוטת האיצטרובל במח כתגובה לחושך. ייצורו במח מופסק כשנחשפים לאור חזק או לבן.
    תיווך המידע למח נעשה דרך רצפטורים ברשתיות העיניים.
    ***
    לאחר הפגישה נסעתי עם אשתו אלי הביתה ונתתי לה מלטונין 5 מ"ג בשחרור מהיר לנטילה 45 דקות לפני שעת השינה שהוא מייחל לה,
    עוד מלטונין בשחרור מושהה, 2 מ"ג, ממש בסמוך להרדמות.
    ניסיתי ליצור כך סיטואציה שתחקה מצב טבעי, תוך התחשבות בכך שייצור המלטונין אצלו כנראה מדוכא לחלוטין, תקופה ארוכה מאוד.
    ***
    אשתו התשושה אמרה שהיא מייחלת לשינה הזו לפחות כמוהו.
    ***
    הלכתי לישון בהתרגשות והתקשיתי להרדם בעצמי.
    יצליח? לא יצליח?
    קמתי עם תכניות ואסטרטגיה לשני התרחישים.
    התעוררתי מרוגשת מוקדם מהרגיל ויצאתי לגינה, לקטוע לעצמי את ייצור המלטונין (מה ששיפר את איכות ההרדמות והשינה שלי פלאים, מאז שזה הפך לרוטינה).
    ***
    בהמשך נכנסתי לשתות את קפה-הבוקר שלי וחיכה לי ווטסאפ:
    ***
    "בני ישן מחצות עד 04:40, קם להשתין והמשיך לישון עד 07:00!!
    הוא לא לקח תרופות אחרות בנוסף וכולי תקווה שזה לא חד פעמי.
    אגב, גם אני ישנתי גם ישנתי!!!
    מזמן לא הרגשתי כל כך רעננה.
    עד אתמול התעוררנו יחד כל שעה ורבע".
    ***
    תגידו, צריך להרחיב על התחושה שלי באותו רגע?
    נראה שלא.
    הדרך עוד ארוכה ולא מסתנוורים מכלום.
    לא מלילה אחד של שינה טובה ובודאי שלא מאורות-לד.
    לא עוד.
    קשה לתאר מה מרגישים כשזוכים להתרחשות כזו.
    ***
    יום טוב לכולנו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/8/19 22:16:
      איזה יופי. לפעמים זה מצליח :)