כותרות TheMarker >
    ';

    פתיחה

    ארכיון

    0

    איי, לא מה שחשבת.

    0 תגובות   יום ראשון, 4/8/19, 12:42

    מכוניות.

    אני אוהב מכוניות. עוד משחר ילדותי אהבתי.

    כשהייתי ילד אני זוכר שהיה לי חלוק אמבטיה שעליו מודפסים כל סמלי המכוניות, ובימים של טרום אינטרנט ומאגרי מידע למדתי (ולא יודע איך) את שמותיהם וסימניהם של המותגים.

    כשבגרתי הפכתי למכור של עיתונות מוטורית, וקראתי בשקיקה כל תיאור ומילה מידי חודש בחודשו.

    ואם בזיכרונות עסקינן, הרי שההיסטוריה האישית שלי עם מכוניות המותג החלה בשדות דרום סיני בשירות החקלאים שגידלו מילונים בנואיבה, ויכלו לרכוש מוניות דיזל שיצאו משירות, ועבור ברכבים מוחרמים מלבנונים ששימשו את אנשי השב"כ בזמן שהיית צה"ל בדרום לבנון, אפילו בעבודה כאיש שירות וואלט פארקינג בתל אביב, בזמן היותי סטודנט אי שם בסוף שנות השמונים העליזות, היו אלה המכוניות של מרצדס שהעדפתי לקחת.

    הרבה אנשים אוהבים מכוניות. ובאהבה, כמו באהבה אתה מפתח עדיפויות.

    אז אני אוהב מכוניות, אבל מעריץ שני יצרנים שכל אחד הוא שם בתחומו.

    כל אחד מהם הוא נשוא לפנטזיה.

    כזה שאתה כל הזמן אומר לעצמך שאם יום אחד נביא את המכה בלוטו אז נתפנק עם כזה.

    למען האמת אפילו לא מדובר על הקיצוניים שבהם.

    לא יצרני על שבונים יצירות מופת בודדות בעבודת יד, אלא רכבים ביצור סדרתי שמעבירים בי רטט של כמיהה ותשוקה בלתי נשלטת.

    ואחד מהשניים הללו הוא הכוכב הגרמני משטוטגרט.

     

    בעולם בו יש מותגי רכב יקרים יותר, יוקרתיים יותר, תמיד תישאר מרצדס כאי בטוח של יוקרה אחרת, כזאת ששליטים ואנשים שרוצים להבליט כוח ושליטה מעדיפים.

    כנראה שיש לזה סיבה, בוודאות יש לזה מחיר.

    בדרכי אל קלאס  S שמסמל (כנראה) את הקיצור לסחתיין, (יעני הגעת לפה, זכות גדולה), אצטרך לעבור גם בקלאס C, שלדעתי פירושו קלאסה, ובקלאס E שמדובר כנראה בקיצור של איזהיופי (במילה אחת כפי שהנוער מאזכר עם האשטאג), וכמובן את קשת הספורטיביות של AMG שזה כבר נשוא לפנטזיית משנה.

    אבל בשביל ההתחלה הצנועה (באופן יחסי בהחלט), אני מתחיל את יחסיי עם המותג בקלאס A, ואם למישהו ישר קופצת האסוציאציה ל- אהה אז אצטרך לתקן אותו ולומר שאולי זה אהה, אבל זה של מרצדס.

    ולא לשכוח לרגע כי מה שאצל אחד זה הטופ והמקסימום, אצל אחר זה רק רף הכניסה ממנו מתחילים לעלות.

     

    באולם התצוגה המרהיב והאלגנטי כל כך בהרצליה פיתוח (איך לא?) יש תחושה של כניסה לחנות ממתקים, בה כל פריט נחשק יותר. המון חלומות מוטוריים מפוזרים בכל רחבי האולם, כאשר בוויטרינה המביטה אל הרחוב צופה שורת המקהלה האלגנטית ביותר שניתן למצוא.

     

    במרצדס, כמו במרצדס יש להם ליגה משלהם, מה שאומר שישנם דברים ידועים ומוכרים, וישנם כאלו ייחודיים רק להם. כמו למשל חיבור usb בתקן שונה.

    למה ? ככה !

    אם אתה בא ממקום שהכול בו סטנדרטי דע לך שכאן זה לא.

    לטוב, וליותר טוב.

    ואם כבר מדברים על שוני מהמקובל אז גם ידית ההילוכים הקטנה מתחת להגה שיש בה שני מצבי נסיעה (קדימה ואחורה), מצלמה אחורית שעדת מביני עניין חיפשה לשווא, משטחי מגע (שלושה!!) לניווט במסכי תצוגת בנתונים, ועוד.

    מסכי המגע הצבעוניים והברורים שופעים מידע חיוני (בעברית), כזה או אחר, ולכן בולט כאן חסרונה של מערכת ניווט מובנית. עם כל הכבוד לאפליקציות הטלפוניות שיכולות להשתקף על המסך (apple car בלבד במקרה דנן) זה לא אותו דבר. מאידך, האוריינטציה ידידותית וקלה לתפעול, כאילו שאפשר אחרת?

    כבר ביום הראשון לנהיגה בה, אתה (הנהג), חש צורך חשוב בקיומו של טייס משנה שיתפעל את כל מערכות העזר, ידווח על כל מידע חדש, וימנע את הצורך המתמיד להעביר את שדה הראיה אל המסכים האלה.

    אם יש משהו שעושה לך את זה ברגע שאתה פותח את הדלת זו קבלת הפנים הנעימה היוקרתית ואלגנטית.

    מרצדס השקיעו כאן בבחירת חומרים משובחים, ובעיצוב נעים לעין ובהנדסת אנוש שמתחברת אליך בשנייה. נוח מאד להתרגל, קל מאד להתאהב.

     

    בקבלת הרכב חשתי לרגע כמו אורח שמגיע לסוויטה במלון בוטיק יוקרתי.

    רכב נקי ריחני ומצוחצח שבתוכו מונחים בקבוק מים, מגבונים לחים וקופסת שוקולדים קטנה, מחכים לאורח.

    נכון שזה כלום, אבל היחס האחר הוא העניין.

     

    יום שבת בבוקר. אני מכין לי תכנית אב שממנה הכול יכול להשתבש ולהשתנות, אני כבר ממילא רגיל לזה בכל פעם שאני יוצא מהבית לבחון מכוניות בדרכי.

     

    על הכביש המהיר ה- 180ממריאה בקלילות אל עבר האופק השולל רישיונות באותה המהירות. ללא מאמץ וללא צפצופי מחאה. חד וחלק.

    ברור שזו אינה מכונית ספורטיבית בהגדרתה, אבל פראיירית היא לא.

    עם 3 מצבי נהיגה גם במצב אקו חסכוני מקבלים מכונית יציבה מהירה ושקטה. מה שלטעמי חסר כאן הם מערכות בטיחות אקטיביות שנמצאות היום כסטנדרט בכל קוריאנית ממוצעת.

     

    המוזיקה הבוקעת מהרמקולים המשובחים עוטפת אותי באופטימיות זהירה.

    Its always the sun

    שרים לי ברדיו , ואני מייחל לזה שבכל עת תזרח השמש בזמן ההנאות שלי.

     

    על הכביש המהיר במהירות קבועה של 120 קמ"ש, ה- 180 מפגינה איפוק חסכוני (שאינו פוגם במאום) בצימאון שלה לדלק.

    ממוצע של ליטר לכל 20 ק"מ, הוא נתון מרשים. כאשר מורידים את מד המהירות לפחות מזה הנתון מרשים אפילו יותר.

    איך הם עושים את זה ?? אני זורק שאלה שמהדהדת בחלל הרכב ואין מי שיענה.

     

    סמוך למחלף אליקים מראה של חבורת אופנוענים גרמה לי לסטות מהנתיב המתוכנן ולרדוף אחריהם. הם הרי מחפשים כבישים עקלתונים נסתרים בהם יש ריגושים ואתגרים.

    ומה רע בכך?

    זאת הדרך לבדוק את הגרמנייה הצייתנית האם תיכנע לגחמותיי או אני לשלה ?

    כביש 6953  שיורד מקיבוץ דליה אל קיבוץ משמר העמק עד התחברותו עם כביש 60 הוא היום כביש יפהפה וריק, עם סיבובים חדים, העובר בתוך חורש ירוק. כיפי במיוחד, חבל שהוא כל כך קצר.

    ה- 180 מגהצת את הכביש הזה (אין ביטוי טוב מזה לתאר את חווית הנהיגה הזאת) בביטחון מוחלט. גם בסיבובים היא צמודה לכביש ולא נותנת לך את התחושה לשבריר שנייה אפילו כי משהו עלול לצאת משליטה.

    ברור שיש כאן נסיכה שבאה מבית מלכותי שיודעת מה היא עושה.

     

    אולם עד שאעבור את מלוא הכביש הזה מקצה לקצה, אני מבחין ממש בתחילתו בחלקו העליון בדרך סלולה פונה ימינה אל עבר יער הקיבוצים. דרך פארק גלעד ,זהו כביש אספלט צר ומפותל בתוך יער אורנים.

    המוני רוכבי אופניים של שבת, בודדים ומשפחות צצים מכל שביל.

    זהו כביש שאין בו מטר אחד ישר ואופקי. סיבובים ופניות, קמרונות וגבנונים שמראים לך מהם מתלים מענגים ונוחות נסיעה רכה. לא מצאתי כאן מקומות  עם שולחנות בהם ניתן לשבת ולפקנק בכיף, אלא רק שבילי עפר חוצים, ולהקת צבועים שצצה משום מקום ונעלמה בתוך הסבך הצפוף. אני מאמין כי באביב יש כאן הרבה פריחה משגעת.

     

    הכביש מביא את הנוסעים בו אל אנדרטת יד לנופלים בני הקיבוצים ששמות כולם מונצחים על קירות האבן. במקום יש תצפית רמה על כל עמק יזרעאל, וביום של ראות צלולה המראה בוודאי משכר.

    גם כאן עומדת עמדת "המסבירן" ומוטי קירשנבויים המנוח מספר על המקום ומה נשקף ממנו.

     

    עניינים לי לא סגורים מהפעם האחרונה שהסתובבתי כאן באזור, כמו למשל מוזיאון העמק בקיבוץ יפעת.

    אי לכך זו הזדמנות טובה לסגור את הפינה הזאת.

    30 שקלים דמי כניסה למוזיאון שפתוח בשבתות משום מה רק בין השעות 10:00-13:00,  ובשאר השבוע כל היום.

    בפרוספט שאני מקבל ליד כתוב כך :"מוזיאון העמק מציג ומספר את סיפורם המופלא של המתיישבים הראשונים , אנשי העלייה הראשונה השנייה והשלישית בעמק יזרעאל".

    המילים הללו הן רק תמצית תצוגה מרהיבה ומעניינת מאד בעיניי.

    כבר בכניסה נחשפים לחדר בו יש צילומים וחפצים "מפעם", שמעבירים את תחושת ימי התום, והפשטות.

     

    זהו מוזיאון מושקע שמראה באמת איך חיו (בלי להבין איך) המתיישבים הראשונים בעמק יזרעאל, ותחילת ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל. הסיפורים ששמענו אנו שנולדו במחצית המאה הקודמת, מקבלים פה משמעות באמצעות חפצים, מגורים בגדים וכלים בהם השתמשו החלוצים ההם שבנו יש מאין. ממש אין.

    משטח גדול מאחסן מספר טרקטורים גדולים של ג'ון דיר, ומי שנכווה בנעוריו מ-2130 חש פה כאילו חזר לפגוש חבר וותיק.

    המוזיאון הזה מכוון למשפחות עם ילדים רכים, אבל גם מבוגרים ימצאו בו חן ועניין, עם געגוע לא מוסבר לחיים פשוטים, גם אם היו קשים יותר.

     

    מזמן לא ביקרתי בנצרת, העיר שמפתיעה אותי בכל פעם מחדש, וגם רעב של צהריים שולח אותי לחפש פתרונות קרובים. פקק איטי בכניסה לא יהיה מה שיעצור אותי. זאת גם הזדמנות חגיגית לענות למלעיזים איך ה- 180 לוקחת את העליות התלולות של נצרת (רמז, בקלילות של עז הרים), וגם להיות כתייר בארצי, דהיינו לחפש אטרקציות חדשות ומסעירות.

    למרות שפע החניונים (בתשלום) שיש במרכז העיר מצאתי חניה עירונית צמודת מדרכה, ובמקום הראשון בו ראיתי עמוד שווארמה כביר מסתובב על ציר עצרתי.

    מנה שווארמה טובה בלאפה לא יכולה להיות אף פעם בחירה גרועה.

    מסעדת האני (פאולוס השישי 87, נצרת) מתהדרת בשני עמודי שווארמה. האחד כבר כמעט גמור ולצדו עמוד נוסף עבה במיוחד, סימן למקום פופולארי שדואג שהמעדן לא יגמר אף פעם.

    מנה שאוורמה טובה בלאפה טרייה עם שתיה עולה כאן 42 שקלים, עסקה טובה, שמתאימה גם לאלו שנוסעים יום יום במרצדס וסוגרים עסקאות במיליונים.   

     

    בניגוד גמור לכל הפעמים הרבות שהייתי כאן בעבר המדרחוב הצר המוביל אל כנסיית הבשורה ריק היום מתיירים, והמוכרים של חנויות המזכרות בעיקר מגרשים זבובים.

    קשה להתעלם מכמויות האשפה הזרוקות ברחוב הזה, ואני חושב שזה בלתי נתפש הגיונית כי אתר חשוב וקדוש אליו מגיעים מכל קצות עולם לא יהיה נקי ומצוחצח כדבעי בכל האזור המקיף אותו.

    התביישתי (מאד) בשביל עירית נצרת.

     

    נכנסתי אל החצר הגדולה בה שוכן מבנה הכנסייה, כאן דווקא הכול מבריק ומצוחצח. אני נכנס אל היכל התפילה בעקבות צלילי עוגב הממלאים את היכל הכנסייה המרשים.

    הריצוף פה מיוחד וגורם למוח לתעתוע כאילו ויש כאן מדרגות בעוד שזהו משטח שיש חלק.

    מחוץ לכנסייה אפשר להיכנס בקבוצות מאורגנות אל החלק העתיק של העיר נצרת העתיקה מימי ישוע, שנמצא במפלס מופרד.

    החצר מכילה גם מגורי נזירות וכמרים, ובנייני מנהלה שונים, בקצה החצר כנסייה קטנה נוספת. כנסיית יוסף הקדוש, זה שמה של כנסייה שנבנתה על שרידי מערות ובורות מים.

     

    כשאמרתי קודם שהעיר הזאת לא מפסיקה להפתיע אותי  בכל ביקור השתמע כאילו והזמנתי הפתעה חדשה (פנייה אישית למסדר עניינים, יש לי טופס לוטו, הא ?)ומה הופתעתי (באמת) כשזה קרה שוב.

    בשיטוטי במעלה הרחוב קצת אחרי הכניסה לסמטאות השוק, המקורי גיליתי דלת פתוחה לרחוב. למדתי ממורה טוב כי דלת פתוחה היא הזמנה להיכנס.

    ואכן אולם המבואה נשען על גבי עתיקות. עלמה חיננית שואלת למטרת  בואי ומציעה לי לעלות אל הגג לתצפית סובבת עיר.

    שאסרב ?

    המקום הזה נקרא המרכז הבינלאומי מרים מנצרת. זהו מיזם שאינו למטרות רווח מטעם האגודה הצרפתית MDN, והיא פועלת להעלאת המודעות לאמונה הנוצרית תוך שימוש בטכנולוגיות מודרניות. את המקום מתפעלים אנשי קהילה המגויסים לפעול למען אחדות ופיוס.

    התבקשתי להרים תרומה צנועה בקופה בכניסה, וארבע קומות (77 מדרגות, ספרתי !) טיפוס במדרגות הוציא אותי אל מרפסת שמעליה מרפסת נוספת שצופה כאמור על כל העיר.

    להפתעתי יש על הגג הזה דשא ועצי פרי.

    הגג הזה צופה כמעט ב-360 מעלות על כל סביבתו. והמבט ממעל מפתיע ומסקרן. זוהי זווית חדשה לראות את העיר הזאת

     

    למטה, סמוך לאולם הכניסה יש קפיטריה בתוך מבנה אבן עתיק ומקסים וגן שליו, לפי פקידת הקבלה במקום זה משמש בעיקר קבוצות מאורגנות שמגיעות לכאן, וכמובן לא נפקד מכאן גם מקומה של חנות מזכרות אופיינית.

     

    אי אפשר לסיים יום בנצרת בלי משהו מתוק לקינוח. ממתקי מחארום (פאולוס השישי 93) בכיכר ליד כנסיית הבשורה הם הבחירה האולטימטיבית שלי. מנת כנאפה טרייה ומתוקה, אספרסו מריר בצד בשביל האיזון, ועוד כמה בקלאוות עם פיסטוק הביתה כדי שיהיה לנו שבוע טוב.

     

    מילים לסיכום החוויה.

    ביליתי בסוף השבוע הזה כ-500 ק"מ עם ה-180 המעוצבת הזאת.

    למרות שאני לא מאלו שמשתוללים (גם כשאפשר), מצאתי מכונית מאוזנת, נוחה מאד, שקטה, שיש בה מספיק כוח להאצות ועקיפות, כשצריך ואפשר, מתקדמת ואיכותית מאד.

    זאת לא מכונית ספורט במהותה אבל גם ככה היא מתאימה לכבישי הארץ ואף יותר מזה.

    צריכת הדלק הממוצעת עומדת על 1:15 ק"מ לליטר. נתון מכובד מאד,

     

    כאשר החיים נותנים לך כוכבים אתה כבר לא מחפש את הירח.

     

     

    ירון הולנדר, אוגוסט 2019

    מרצדס A180

    PROGRESSIVE

    מנוע 1,332 סמ"ק טורבו

    136 כ"ס. 7 הילוכים.

    מומנט 20.4 קג"מ.

    מחיר 258,000 ש"ח

     

    כביש .6953

    יער הקיבוצים.

    דרך פארק גלעד.

    יד לנופלים בני הקיבוצים והמשקים.

    מוזיאון העמק, קיבוץ יפעת.

    שווארמה האני. נצרת.

    כנסיית הבשורה, נצרת.

    כנסיית יוסף הקדוש.

    מרכז בינלאומי מרים מנצרת.

    ממתקי מאחרום. נצרת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ירון הולנדר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימה