כותרות TheMarker >
    ';

    קרוקי בלי הקרביים

    הקטעים האהובים עלי, פלוס כותרות למה

    נוסטלגיה

    5 תגובות   יום שלישי, 6/8/19, 16:22

    לי אין לאן לחזור.

    אודה על האמת.

    אין בי געגוע.

    לא לילדות

    (רק לספרים:

    חמישית הבלשים והכלב.

    כריכים לדרך, וארוחת תה.

    שמנצ'יק,

    השביעיה הסודית.

    ג'נינגס ודארבישר. כמה צחקתי.

    השד מכיתה ז'.

    אמיל והבלשים.

    פצפונת ואנטון.

    בעט אלון, בעט.

    חסמבה, חסמבה, חסמבה.

    הספרים הקטנים האלה,

    המערה החשמלית, אלימלך זורקין,

    תמר היפה עם הצמה,

    ירון ותמר,

    אהוד השמן, עוזי הרזה,

    מנשה התימני.

    קופיקו בתל אביב. הכי מצחיק קופיקו.

    יורם, ארנה ונגה, והדוד שמילקיהו.

    החופש הגדול או תעלומת הארגזים.

    שביל קליפות התפוזים.

    ניסים ונפלאות.

    יד הנפץ, וינטו.

    ז'ול ורן.

    שרלוק הולמס.

    תחנת זברה אינה עונה.

    וואי כמה קראתי.

    הספרנית כסופת השיער והחביבה

    מעבר לדלפק,

    שהיתה בוחרת לנו ספרים.

    שניים או שלושה בכל פעם.

    הספרים הנכספים,

    שהיית צריך מראש

    להזמין אותם.

    עוד לא היו סרטים.

    (בעצם כן. טרזן, מצ'יסטה, בן-חור, דן וסעדיה.שמונה בעקבות אחד.

    לואי דה פינס (האנגלים באים). פעם כמעט מתתי מרוב צחוק מהאיש הזה.

    פשוט נפלתי מהכיסא,

    כל גופי כאב, בעיקר הבטן,

    ולא נותר בי עוד כח לצחוק.

    אבל הספרים הותירו בי חותם חזק יותר.

    הרבה יותר.)

    ואז מהפיכת המדפים הפתוחים.

    היישר אל הריח של הספרים,

    אל חווית הדפדוף בתוך העושר האינסופי.

    רק לרגעים בודדים של קסם:

     חלומות מופלאים,

     מנגינה שנוצרה בי.

     אהבה למלכת הכיתה.

    רק לכדורגל. לכדרר.

    לעבור שניים, שלושה. להיות שוער.

    רק למשחקים בשכונה.

    לאוצר הסודי שצברתי עם חבר,

    החבר ששדד אותי,

    ושבר את לבי.

    לא להורים.

    בטח לא לשרשים המשפחתיים.

    מה מעניינת אותי פולין. או ברזיל.

    כלומר, בהקשר המשפחתי.

    הרי לא קיבלתי משם דבר.

    בסדר אז:

    תוכי זה פאפאגיו,

    וערב טוב זה בואהנוייטי.

    ואבוקדו הולך טוב

    עם סוכר ולימון.

    שורשי נטועים באויר,

    וסביבם יצרתי אדמה,

    בעמל של שנים.

    בעמל של שנים

    בניתי שקט בתוך נשמתי.

    שקט לא בלתי ניתן לערעור.

    אבל איזה יכולת

    להביט מתוכי אל תוכי,

    ואל העולם שסביבי.

    לפעמים מתוך בדידות,

    אולי גם קנאה.

    לא ממש.

    והרי אין לי דרך אחרת

    להביט בעולם,

    שלא מתוכי.

    שלא מתוך בדידותי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/8/19 22:32:
      :)
        6/8/19 21:12:
      רשימה מכובדת של ספרים, ומחוות... אבל לא חמק הסיפור הפרטי, זה תמיד החלק המעניין בכל סיפור/ שיר, הזווית האישית.
        6/8/19 20:09:

      תמיד יש על מה להתרפק.

      היום לאחר מותה של אמי, וזקנתו הקשה של אבי

      אני מתרפקת על כל מיני זיכרונות -
      טובים יותר וטובים פחות,  עליהם גדלתי ואותם ספגתי.

      כולל ספרים, סרטים וכו'.

      .

      העם היהודי עבר הרבה תלאות בגולה - שורשים קשים, הם עדיין שורשים.

      גם מעדיפים לא לחפש אחריהם.

      .

        6/8/19 19:33:
      כתבתי מתוך כאב, בזמן שקראתי כתבה נפלאה על ביקור במרוקו של חן אלמליח ב"הארץ". כאב, על שלי אין שום עבר להתרפק עליו... ובסוף בכל זאת יצא שיש משהו...
        6/8/19 19:05:

      נוסטלגיה נהדרת

      לחיות דרך הספרים

      דרך הסרטים

      דרך משחקי החברה בשכונה

      דרך משחקי הספורט

      דרך ההומור

      דרך הכאב

      דרך הצחוק

      זיכרונות קסומים

      אז באמת לא כל כך חשוב השורשים המשפחתיים של ההורים

      למרות שגם שכל יצור הוא תוצר של שורשים של אלה שקדמו לו

      וכולנו תוצרים של איזשהו שורש קמאי.

      אהבתי את רשימת הספרים - יש עוד הרבה שהשפיעו גם עלי.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      CrokiByble
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין