זמן רב מדי לא שמעתי מוזיקה.

לא באמת.

לא ממש.

יותר מדי לחץ.

יותר מדי באלאגן.

היום היה לי רגע של שקט.

של סיפוק זמני,

של חוסר דאגות,

של אפס התחייבויות.

אי ירוק בים,

לעגון בו מעט.

בטרם אשוב

אל הספינה הקטנה שלי,

ואחתור מתוך תקווה

להגיע אל מטרתי.

היא מטרתה של אשתי.

שהרי האושר שלי שוכן,

בתוך ליבה של אהובתי.

ושוב חזרתי אל בטהובן.

הקונצ'רטו מס. 1.

בכיכובה של אליס שרה אוט המדהימה.

ושמעתי אותו 

כמו שאולי,

לא שמעתי אותו מימי.

והיה לי אושר שמיימי

באי הקטן שלי.

מה לי התיאוריות הקטנות

של יובל נוח הררי

כשבתוך ראשי מנגן הבטהובן הזה,

בביצוע המופלא של התזמורת הזו,

בהובלתה של הפייה הקסומה הזו.

כמה עדינות, יופי ועוצמה

יש באשה השברירית למראה הזו.

שלא לומר בבטהובן הזה.

שלא לומר בבריאה,

שיצרה את הפלא הזה.

את שכרון החושים שיכול

אמן בן 239 שנה,

לייצר באדם בן זמננו.