כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    0

    ניכור ידידותי

    10 תגובות   יום ראשון, 11/8/19, 07:42

    בתור ילד חלמתי שאגיע פעם לגור בעיר גדולה. לא הכרתי אז את משמעות המילה "ניכור", אבל זאת הייתה שאיפת חיי.

    נולדתי וגדלתי בעיר קטנה.לא אוכל לומר שכולם הכירו בה את כולם, בכל זאת גרו ביישוב זה כ-20אלף איש, אבל היה משהו מתעתע בכך שהיכן שהלכת תמיד פגשת אותם אנשים,ומלמלת "שלום" לכל עובר ושב. בדרך לבית ספר, במרכול הגדול של העיר, בקופת חולים, במרפאת השיניים, בספרייה העירונית, וגם בקולנוע, שבו הלכו כולם לאותו אולם − היחיד שהיה בעיר.

    ואז בערב, כאשר הלכתי לישון, כמו סרט של לפני שינה עברו על פניי הפנים המוכרות שראיתי במקומות שונים בעיר.

    אין זה אומר שנוצרה קרבה בין האנשים, או ידידות, אלא פגישות בלתי נמנעות. אתה ידעת מי נוהג ללכת לקולנוע, ומי מבזבז הרבה זמן אצל רופא שיניים, ומה קנה פלוני במרכול.

    היחסים היו של שלום מנומס ולא תמיד ידידותי בין תושבי העיר שנפגשו אלו באלו.

    היהשם היעדר פרטיות בכוח. נוסף על כךהמשטר היה קומוניסטי, ו"האח הגדול" היה אי שם בסביבה כל הזמן− אם לא בפועל, אז בתחושה. כאשר יצאת לרחוב חשת מאויים −יותר מאשר אני ידעתי משהו על מישהו, הם ידעו עליי כ"יהודי" שמסתובב לו ברחובות. זאת לא הייתה פרנויה,אלא שגרת חיים.

    על כן חלמתי כילד שאם אצליח לעלות לישראל − אגיע לעיר גדולה, שאיש בה לא מכיר אותי, וכך אוכל להסתובב חופשי ברחובות, בלי שאף אחד ידע באיזו חנות הייתי, מה קניתי. המקום יהיה גדול דיו כדי שאוכל ללכת לאיבוד בקהל הרחב.

    פיללתי לכך שהמקום יהיה מספיק מנוכר, והאיש יהיה בעל פרטיות מקסימלית.

    הגעתי לארץוהתיישבנו בעיר חיפה.זאת הייתה באמת עיר גדולה, הניכור היה מעצם שטחה הענק של העיר.

    ניכור הוא תוצר לוואי של המהפכה התעשייתית שהתחילה באנגליהוהביאה לזרימה של אנשים מן הכפר אל העיר. האוכלוסייה העירונית גדלה, והאופציות שאיש יכיר את רעהו הלכו וקטנו.

    לי לא הייתה שום שאיפה ליטול חלק במהפכה תעשייתית כלשהי, אלא ליהנות מפירותיה הצדדיים− הניכור, האנונימיות− כי לא ראיתי אף פעם בהפך מזה קרבת יתר בין האנשים, אלא התחככות על הטריטוריה הפרטית של האחד מול השני.

    בניכור האמיתי והמקווה זכיתי עשר שנים לאחר עלייתי ארצה, כאשר עברתי מחיפה לתל אביב. שם, בעיר הגדולה באמת, השגתי את התחושה שחלמתי עליה שנים− איש עובר על ידך, אתה לא מכיר אותו, והוא לא אותך, ואתה נע במרחב המנוכר, לגמרי עם עצמך.

    מישהו אמר לי , אבל אם אתה לבד, ופתאום אתה חש בודד או חלילה לא טוב, אז לאף אחד לא אכפת ממך. למען האמת האדישות הזאת כלפי הזולת אינה קיימת במנטליות הישראלית. אמנם יורקים עליך ביום-יום, אבל אם אתה נופל באמצע תל אביב, יש יותר מסיכוי שאדם זר ייגש אליך, וישאל אותך אם אתה צריך עזרה. אבל אם אתה מרגיש טוב והולך עליז לבב בעיר הגדולה, אנשים שאינך מכיר אישית לא יטרידו אותך בשאלות חודרניות לפרטיותך או ישאלו אותך מה אכלת לארוחת בוקר או אם איזה בחורה חילקת מיטה בלילה האחרון.

    ***

    הפרטיות בעיר מנוכרת היא בעיקר בתחום היחסים בינו ובינה. בתל אביב הפרטיות הושגה. בימים העלובים שהייתי בקיבוץ כאיש חוץ במקום רחוק מהאנושות, היה מועדון אחד, היה עיתון צהריים אחד, ורעש אימים בכל ערב שהחברים התכנסו לדיון בעניני דיומא. הייתה אז מלחמה, שכללה חששלחדירות מחבלים, וחלק מאנשי המשק הסתובבו עם נשק. לי, הזר, הייתה רק תקווה אחת שלא יקרה דבר חריג, שלא תהיה חדירה של מחבלים ביום או בלילה. לימדתי באחת הכיתות, היה חורף קרולא ידידותי, והחימום היה דליל ביותר. הקור אפיין גם את אנשי הקיבוץ, בוודאי כלפי "איש חוץ". במועדון היה חמים, אבל הרעש והזרות, מעין "ניכור שלילי", הקשה על הבדידות. הייתי מוכן לעלות לחדר הקטן והקר שקיבלתי מהקיבוץ, ארבעה קירות בצבע לבנבן, עם ארון ברזל לבגדים ותנור חשמלי קטן שיכול היה להעלות את טמפרטורת החדר ששררה בו,כ-12 מעלות, בעוד שתי מעלות.

    אבל לא הייתי לבד בקיבוץ, ופרטיות לא הייתה. היו שואלים: מצאת חברה? תראה, יש כאן בחורה נחמדת שמנסה ליצור קשר איתך.

    ערב אחד עשו לי הכרה. נחמדת? אולי, גם חטובה, אבל עם פנים חמוצות להפליא, כאילו אכלה את כל החמוצים של הקיבוץ. היא ניסתה לחייך, אבל החיוך שלה הזכיר שאין דבר יותר חמוץ מחיוכו של שר החוץ הסובייטי, אנדרי גרומיקו.

    רבקה קראו לה. והיא הזמינה אותי לחדרה. נראה היה לי שהחימום שם יעיל יותר, והחום הורגש יותר.

    די בעצלתיים התחילה להתגלגל שיחה בינינו, ורבקה דיברה על חברים אחרים בקיבוץ: קצת רכילויות, ואני בעיקר ספגתי את חום החדר, שזה זמן לא נזדמן לי− גם חם וגם בלי הצעקות של החברים במועדון.

    ישבתי ושתקתי והקשבתי לסיפוריה. לא ממש הוקסמתי מקסמיה, אבל בבדידות המזהרת ביישוב רחוק מהציביליזציה, זה היה נוח.

    לפתע אמרה רבקה שהיא רוצה להראות לי איזה ספר, שהיה במדף גבוה. קפצתי לשם להוריד את הספר שהצביעה עליו, אבל היא הייתה יותר זריזה ממני והעמידה סולם והתחילה לטפס לכיוון הספר.

    היא לבשה שמלת מיני שהגיעה הרבה מעל הברכיים, והיא טיפסה וטיפסה. כבר ברגע הראשון שבו ראיתי אותה, הבחנתי שרגליה יפות, ועתה,כשטיפסה, הן נתגלו בכל יופיין. אפילו תחתוניה הוורודים חצי שקופים הצטיירו בבירור. היא התעכבה דקות ארוכות על הסולם, מדפדפת בספר על הסולם, וצופה עליי אם אני עוקב אחרי דבריה.

    אמרתי לה שאם היא תדפדף שם שלא תאבד את שיווי המשקל, ואז רבקה פנתה עם פנים מתחננות, "אולי תחזיק את הסולם?"

    נשימותיי נעשו כבדות יותר והרבה תמונות רצו מול עיניי. רק מילה אחת הייתי אומר, וכבר הייתה בזרועותיי.

    כדרכי המהוססת עזרתי לה לרדת לאט לאט והתיישבנו שוב עם הספר, אלוהים זוכר על מה היה.

    התחבטתי קשות− גם אחרי שיצאתי מהחדר. שנינו היו במלכודת הבדידות. לבד בקיבוץ, מחוממים בגופינו, אבל אני לא נקטתי צעד. והיה ואעשה, אמרתי לעצמי, אני כורת ברית עם המקום השומם הזה, שלא חיבר אותי אליו דבר וחצי דבר.

    נגמרה שנת הלימודים וטסתי לתל אביב, שם חיכה לי ניכור מתקבל על הדעת.

     

    זכויות שמורות לצבי הרטמן

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/8/19 22:09:
      עם כל הטכנולוגיה ,המצלמות והחקרים באינטרנט ,אין פרטיות גם כאן אצלינו. סיפור מרגש בכנותו .מעניין שזוכר כל פרט במפגש עם רבקה.
        24/8/19 07:34:

      צטט: משה , 2019-08-22 19:18:46

      סיפור מופלא, הייתי בטוח שהוא מומצא. במקום מסויים כתבת - את אלה שאוהבים את היופי שבאבסורד. בכל דבר יש אבסורד, וזו נקודת מבט נהדרת להסתכל על הדברים, בין השאר כי זה מאפשר ריחוק והשקפה אובייקטיבית על הדברים וגם כי זה מעלה חיוך :)

       

       

      תודה רבה

        22/8/19 19:18:
      סיפור מופלא, הייתי בטוח שהוא מומצא. במקום מסויים כתבת - את אלה שאוהבים את היופי שבאבסורד. בכל דבר יש אבסורד, וזו נקודת מבט נהדרת להסתכל על הדברים, בין השאר כי זה מאפשר ריחוק והשקפה אובייקטיבית על הדברים וגם כי זה מעלה חיוך :)
        20/8/19 11:06:

      צטט: רונית אברהם 2019-08-17 21:29:18

      קראתי עד הסוף, כתבת יפה. אני זוכרת שקראתי פעם שאנשים בהתבגרם לא מתחרטים על מה שעשו, אלא על מה שלא עשו. האם זו חרטה?

       

      בהחלט -יש בזה גם אלמנטים של חרטה. ובמקביל רציונליזציה - שאם הדברים היו נעשים איך היה הדבר נגמר

      בני האדם נמצאים ברוב המצבים במצב של שיפוטיות,

      לכאן או לכאן.

        17/8/19 22:10:
      אצלי בא קודם הקיבוץ ואח"כ תל אביב, ולפני זה עיירה... אגב בתל אביב יש את הניכור הזה עד שאתה מגיע לטיילת, שם הכל הופך להיות פרובנציאלי, ואין פרטיות. ובתל אביב אם תיפול באמת מי שיעבור לקראתך יחוש לעזרה, כי זה לא ניכור של ברגמן (-'
        17/8/19 21:29:
      קראתי עד הסוף, כתבת יפה. אני זוכרת שקראתי פעם שאנשים בהתבגרם לא מתחרטים על מה שעשו, אלא על מה שלא עשו. האם זו חרטה?
      צלחתי רק כמחצית הפוסט. שאבעס וזה ארוך מדי לטעמי. לגופו של עניין: אני "שפוטה" של תל אביב, וכרגע נאלצת להסתופף בשולים שלה. (מפצה עצמי בשקט יחסי ובגינה קטנה).
        16/8/19 14:52:
      מכאן שיש ניכור ויש ניכור
        12/8/19 15:37:
      לי ברור שאכזבת את רבקה . חוץ מזה מעניין היה לקרוא פרק מחייך. סרווס:)

      פרופיל

      Zvi Hartman
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      titulic