כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    bonbonyetta
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    זה היה היום שהלב שלי מת עוד קצת

    21 תגובות   יום חמישי, 22/8/19, 22:28

    ''

     

    זה היה היום שהלב שלי מת עוד קצת

     

     

    לא אשכח כל החיים שלי את הרגע בו איבדתי משהו באמונה התמימה בחיים כילדה, שבו נתקלתי מול הרשעות בחיים, רגע שכילדה קטנה חסרת אונים לעשות משהו, רגע בו הלב שלי התחיל למות.

    השכנה קראה ל"אוטו של האוניברסיטה" לאסוף את חתולי השכונה ("שלי"), כי ממילא לדבריה "היו יותר מדי". 
    ואני רואה את האוטו עם השקים הזזים בפנים ומשתוללת, ההורים צועקים שאכנס פנימה, ואני מתרוצצת כמו משוגעת בכל המקומות בהם שם מלכודות להפחיד את החתולים שלי שלא יכנסו, וקוראת להם לאכול במקום אחר.
    יותר מזה לא יכולתי לעשות, אף אחד לא רצה להקשיב, מעולם לא הרגשתי יותר לבדי בעולם הזה.
    זה היה היום שבו הלב שלי התחיל למות.

    לפעמים בפנים המועקה, התסכול, הכאב, כה כגדולים וחסר רק עוד טיפה...טיפונת כדי שהלב שלך ימות לגמרי. ואתה בטוח שהטיפה הזו תמוטט ותהרוג אותך, למרות שבאופן פרדוכסלי היא לא כה גדולה יחסית לדברים אחרים שעברת בחיים, איך אומרים אתה הרי מורגל לתסכול וכאב והיא די קטנה עליך. 
    ובסוף מה? אתה לא מת, אתה ממשיך לכאוב, ולכאוב, והלב שלך פשוט מת כל פעם עוד קצת.

    ככה זה עם דברים שאני שומעת, קוראת, יודעת, דברים שלא כולם אני יכולה לעזור, ומה שעושה לא עוזר, דברים כלעצמם לא בקנה מידה מחריד, אבל דווקא הם גורמים ללב למות, עוד קצת, עוד קצת, עד שבסוף אני משערת יחדל לגמרי.

     

    כשאזרחים מאבדים אמון במערכת זה עצוב ולא תקין, כשהם מאבדים אמון ואת הכבוד לגבוהה והנכבדה במערכות המשפט - הבג"צ - זה הרבה יותר מעצוב, כבר אין לזה מילים, זה די סוף הדרך כי הם כבר כנראה איבדו תקווה.

    בג"צ גזר גזר דין מוות על חתולים וכלבים ניצולי "גירגורים" ו"הרוויח" את זה "ביושר", אח"כ אמנם נמצא פתרון מעשי והומני אבל זה לא שינה את עצם העובדה. המוסד העליון ביותר לצדק במדינה שלי גזר מוות על בעלי חיים כשהיה בהחלט פתרון בנמצא. ודווקא הבג"צ הזה שאזרחים כל כך אמורים לבטוח בו ולכבדו, לא רצה בכלל לראות את הפתרון הזה.

    חלק משופטנו הנכבדים בחיפזונם לעשות משפט "צודק" לפי כללים וחוקים, נראה ששכחו את הלב והפכו את "הצדק" לקר, לא הומני, לא אנושי. אבל החוכמה היא לראות ולשפוט לא רק עם הראש והעיניים גם עם העיניים שבלב, לכן הם בג"צ, לא?!
    הפתגם הזה ש: "בכביש אל תהיה צודק היה חכם" כל כך קולע לכאן. 
    נראה שכמה משופטנו התנתקו מהחיים במציאות היומית, של האנשים הרגילים הפשוטים, ואיבדו ראייה רחומה ורחבה על דברים.  
    פרחים כבר לא יצמחו שם לעולם, המקום שלהם קר, שומם וקפוא .
    (מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב - יהודה עמיחי)

    בירושלים הרגו בדם קר כלבים עזובים, באש חיה, הכל "בחסות החוק", דמם הותר, והיום הלב שלי מת שוב פעם, עוד קצת.

     

    המשלוחים החיים הארורים הללו שוברים לך את הלב בצורה סדרתית, וקטע אחד קטן מרסק אינו מש מעיני מזכרוני, הקטע הזה עליו מספרת פעילה: 


    ''

     

     

    קראתי משהו בעתון שהמם אותי, של אודי אורמן בהארץ. רק ילד מסוגל לתת לך כזו מכה אדירה בבטן, עם הגיון בריא ולא משוחד של ילד, האמת בפרצוף : ילד שבעקבות דיון על צער בעלי חיים ובע"ח עזובים במקלטים שאל את הוריו המאמצים:

    " בני הרים את היד ושאל: "רציתי לדעת האם ילדים יתומים זה כמו עם כלבים במקלט, הורגים אותם אם לא מוצאים להם משפחה?"

    https://www.haaretz.co.il/family/udiurman/BLOG-1.7403189

     

    וילד אחר שפחד להראות חולשה או סימני מחלה ואחרי שנים התברר שהוריו השאירו בבית החולים את אחיו שנולד "פגום" ולא הביאו אותו הביתה, כשילד נאמר שהיה מאד חולה. אחרי שנים התברר שהילד פחד להראות סימני חולשה שלא יחזירו אותו לבית חולים ויעזבו אותו גם שם.....

     

    ואריק כלב חולה אפילפסיה שנכנס לי ללב למרות המחסומים ששמתי, כי הבנתי שאינני יכולה ומסוגלת לתת לו מה שהוא זקוק מסיבות שונות. 
    https://www.facebook.com/watch/?v=466439630814929  

    הוא הושלך מביתו כי היה חולה והגיע ל"תנו לחיות לחיות" בדיוק לפי אותו עקרון התינוק "הפגום" שהושאר בבית חולים. המכלאה למרות הטיפול עם הרעש החום הבלתי נסבל והרגשת הנטישה אינה מקום לכלב חולה כזה, ורק בית חם מבין ומטפל יכול להצילו, הוא יגמר מהר מאד שם. 
    מי רוצה ומסוגל לתת בית אוהב ומבין לכלב האומלל המקסים הזה?


    והצביה ג'יזל שנמצאה מתה באזור זיכרון יעקב, ליד האתר שבו מתבצעות כיום העבודות להקמת פארק היין. לפני חמש שנים היא נדרסה, שוקמה והושבה לטבע עם קולר GPS שאפשר הצצה לחייה - והלב מת עוד קצת  ("הצביהשהפכה לסמל המאבק נגד בנייה חוסמת, נדרסה למוות כשהיא בהריון מתקדם").

     

    הלב נשבר כל פעם עוד קצת ועוד קצת מכל אפיזודה דומה שנותנת לך מכה אדירה בבטן, ושמה לך מראה מול הפנים איך אנו כחברה נראים. וזה כואב.


    ומי שזה לא כואב לו,

    שמסוגל לעצום עיניים,

    לסובב ראש,

    ולהמשיך הלאה,

    לא לעשות דבר וגם לא לזכור זאת,

    מה אפשר להגיד עליו?

     



    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/9/19 13:13:
      כתב מרגש יופה
      הזוועה
        31/8/19 19:20:
      סיפורים עצובים. קשה כש"אף אחד לא רצה להקשיב"
        29/8/19 14:12:

      קורע לב. לגמרי.

        29/8/19 14:06:

      צטט: דאגניט. 2019-08-27 14:56:25

      http://cafe.themarker.com/image/2916852/

       

      אני מבינה מה את מרגישה בונבונייטה.

      החתול שפה בתמונה זה מתוקי, חתול רחוב ירושלמי שהייתי מאכילה ונקשרתי אליו באהבת נפש. ניסיתי להציל אותו, והדבר לא צלח בידי, בדיוק בשל מה שאת מתארת - אדישות, אטימות ואגואיזם של אנשי הרחוב ושל השותף שלי. הלב (שלי) לא מת, הוא רק הפך להיות יותר מריר וכועס ופחות מאמין באדם.

       

      הסנני

      ואת, עד שסוף סוף רואים אותך, עד שאת מבקרת ורואים עקבות שלך, הנשמה יוצאת.....איפה את? נעלמת המון זמן....

      שמחה לשמוע ממך.

      תיארתי לעצמי שתביני אותי, כי רק מי שמרגיש וחש כאב, שהכאב בן בית אצלו יכול להבין את עוצמת הדברים.

      ואת, גם אם לא הצלחת להציל עדיין עשית טוב. איך היית מרגישה אם לא היית מנסה בכלל?

      לפעמים מצליחים ולפעמים לא, אבל אם לא מנסים לעולם לא נצליח נכון?

      לפחות חלק הצלחנו.

        29/8/19 14:04:

      צטט: נומיקן 2019-08-27 13:32:24

      יש ימים כאלו, שהייאוש מהאופי האנושי מצמית

       

      מזעיף את הפה

      זה לא ימיעם כאלה נומיקן יקרה, כי מה שכואב תמיד קיים למרבה הצער, זה פשוט חדרים מסוימים בלב, חלקים מסוימים שכואבים ויש ימים בהם הלב נזכר בהם והכאב מכה בך.

       

        29/8/19 14:02:

      צטט: מאשהליימט 2019-08-25 17:09:51

      אני חושבת שהלב שלך ער וחי, לא מת אפילו קצת, אלא סופג חבטה אחרי חבטה, אבל כל חבטה הופכת אותו ללב רגיש יותר וחי יותר ויותר מלא אהבה.

       

       

      תודה מאשה

      בוכה

        29/8/19 14:01:

      צטט: ofer ben z 2019-08-25 16:37:45

      עוצמתי ומעורר מחשבה

       

      מגניב

      שמחה לראותך קורא ומשאיר עקבות ב"מחוזותי"

        29/8/19 10:29:

      צטט: אזוטריקה-יומן לימוד אישי 2019-08-24 10:42:43

      מבין אותך. כל אדם והיום השחור שלו, אין יוצאים מהכלל.

      זאת בזמן שזה יכול היה שלא להיות כי זה אפשרי..

      אני זוכר לפני המון שנים, היה סרט עם הכותרת  "הם יורים גם בסוסים".

      תמשיכי להאבק. בהצלחה.

       

      נבוך

      כדי שהמאבק יוכתר בהצלחה צריך להצטרף אליו,

      צריך לכולם להיות אכפת,

      אף אחד אינו צריך להשלים עם דברים מסוימים.

        28/8/19 10:19:

      צטט: דוקטורלאה 2019-08-23 21:27:27

      אני מבינה הייטב את התחושות שלך כפי שתוארו כאן. אני מכבדת ומעריכה אותן. אבל בעולמנו יש גישות שונות אל בעלי החיים, אפשר להתנגד להן, אך הן קיימות . אין ברירה אלא לפעול , איש איש, לפי מה שהוא מרגיש ומאמין. היחיד אינו יכול להכתיב לרבים את אמונותיו. זה כואב ומרגיז, אך כך מתנהלת חברה אנושית רב-גונית.

      הסנני

       

      מזעיף את הפה

       

      צעקה

       

      וכך בדיוק הגענו למצב של סדום ועמורה, וכך אנו עושים גהינום לכל יושבי הכדור הזה.

      יש גישות שהם אינן גישות, הן אינטרס, הן בצע כסף, הן רשעות, אלה לא גישות.

      אה, ועוד משהו, יש מי שרואה עם העיניים שבראש, ורואה הכל בצורה הגיונית חוקית.

      ויש מי שרואה גם בעיניים של הלב.

      החכם מכולם היה שלמה המלך, שהשכיל לראות גם כך וגם כך.

      בחיי הייתי קוראה לו דחוף.

        27/8/19 14:56:

      http://cafe.themarker.com/image/2916852/

       

      אני מבינה מה את מרגישה בונבונייטה.

      החתול שפה בתמונה זה מתוקי, חתול רחוב ירושלמי שהייתי מאכילה ונקשרתי אליו באהבת נפש. ניסיתי להציל אותו, והדבר לא צלח בידי, בדיוק בשל מה שאת מתארת - אדישות, אטימות ואגואיזם של אנשי הרחוב ושל השותף שלי. הלב (שלי) לא מת, הוא רק הפך להיות יותר מריר וכועס ופחות מאמין באדם.

        27/8/19 13:32:
      יש ימים כאלו, שהייאוש מהאופי האנושי מצמית
        26/8/19 13:17:

      צטט: קלועת צמה 2019-08-23 15:37:43

      עצוב ומקומם. היה קשה לקרוא. טוב שיש גם אלה שאכפת להם ושעושים. את שלי אני עושה כפי יכולתי במרחב שלי.

       

      I have a fondness for hedgehogs.  Especially ></p> <p> </p> <div> <div class=

      חברה יקרה, והלוואי וכל אחד היה עושה מה שהוא יכול, במרחב הציבורי, האישי, או מה שלא יהיה, הוא עושה וזה כבר מצוין, והרבה יותר טוב מאשר מי שלא עושה כלום (ואז גם לרוב בא בהשגות למי שכן עושה), וגרוע מכך מי שמזיק.

      אני מאמינה שמי שעושה למען האחר, למען חסרי הישע מכולם, זה שמור לו לזכות.


        25/8/19 20:35:

      צטט: * חיוש * 2019-08-23 11:44:26

      סמדר יקרה לי נשיקה

      אני מכירה את התחושה הזו שאת חשה

      שהלב מת עוד קצת אולי הסיבות לכאב הלב ולחוסר האונים אצלי

      הם בגלל סיבות דומות וסיבות שונות אבל התחושה היא אותה תחושה....

      בתקופה האחרונה - כל הסיפורים על המטפלות המתעללות בילדים,

      על הילדים והחולים שנמנע מהם הטיפול בקנאביס ומצבם הבריאותי מתדרדר

      והגורמים האחראים אדישים וחסרי אנושיות

      הקטע שאנשים תרמו את מנות הקנאביס הפרטיים שלהם לידידיה בן ה-8

      ריגש אותי עד דמעות

      כאב לי בטירוף החוויה האיומה והמטלטלת שעברת בילדותך, זו טראומה לכל החיים

      * כוכב אהבה והמון חיבוקים אוהבים את ליבך הגדול והרחום

      שבת טובה ובשורות טובות

       

       

      תודה מותק

        25/8/19 17:09:
      אני חושבת שהלב שלך ער וחי, לא מת אפילו קצת, אלא סופג חבטה אחרי חבטה, אבל כל חבטה הופכת אותו ללב רגיש יותר וחי יותר ויותר מלא אהבה.
        25/8/19 16:37:
      עוצמתי ומעורר מחשבה

      מבין אותך. כל אדם והיום השחור שלו, אין יוצאים מהכלל.

      זאת בזמן שזה יכול היה שלא להיות כי זה אפשרי..

      אני זוכר לפני המון שנים, היה סרט עם הכותרת  "הם יורים גם בסוסים".

      תמשיכי להאבק. בהצלחה.

        23/8/19 21:27:
      אני מבינה הייטב את התחושות שלך כפי שתוארו כאן. אני מכבדת ומעריכה אותן. אבל בעולמנו יש גישות שונות אל בעלי החיים, אפשר להתנגד להן, אך הן קיימות . אין ברירה אלא לפעול , איש איש, לפי מה שהוא מרגיש ומאמין. היחיד אינו יכול להכתיב לרבים את אמונותיו. זה כואב ומרגיז, אך כך מתנהלת חברה אנושית רב-גונית.
        23/8/19 15:37:
      עצוב ומקומם. היה קשה לקרוא. טוב שיש גם אלה שאכפת להם ושעושים. את שלי אני עושה כפי יכולתי במרחב שלי.
        23/8/19 15:09:

      סמדר בונבונייטה יקרה,

      אני מאוד מבינה לליבך, ומרגישה כמוך לעיתים קרובות.

      הכאב אכן גדול - על חיות וגם על אנשים.

      הדרך שלי להתגבר על הכאב, היא להתמקד בטוב.

      להתרגש מכל מה שטוב מסביב, לנצור ולהיזכר כשמאוד כואב. 

      שולחת לך חיבוק.

       

      וגם משהו שקראתי כאן בדה-מרקר (קישור כאן):

       

      ערב אחד, ניגש נער אינדיאני אל סבו שישב בפתח האוהל וגילף. 
      "סבא, מדוע האנשים רבים ביניהם?" 
      חדל הזקן בעבודת הגילוף, נשא עיניו לנכדו, חייך ואמר: 
      "זה סיפור עתיק, שמעתי אותו מסבי ששמע מסבו...

      המאבק הוא בין שני זאבים בתוכנו"
      "זאבים?" שאל הנער בפליאה.
      "כן ילדי, זה המאבק הנצחי בין הטוב והרע. 

      זאב אחד הוא מלא רוע, כעס, קינאה, צער, זלזול, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, 
      אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, רעש, עליונות ואגו.
      הזאב השני הוא טוב לב, הנאה, שלום, אהבה, תקווה, שלווה, ענווה, נדיבות, 
      אמפטיה, אמת, חמלה, שקט, שלווה ואמונה."
      חייך הזקן אל הנער ואמר:
      "זה כל הסיפור ילדי, רק זה" וחזר אל גילופיו.
      שתק הנכד וחשב. זמן רב הרהר ולאחר מכן שאל: "ואיזה זאב מנצח סבא?"
      הניח האינדיאני את כף ידו על ראש הנער וענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל ילדי..."

        23/8/19 11:44:

      סמדר יקרה לי נשיקה

      אני מכירה את התחושה הזו שאת חשה

      שהלב מת עוד קצת אולי הסיבות לכאב הלב ולחוסר האונים אצלי

      הם בגלל סיבות דומות וסיבות שונות אבל התחושה היא אותה תחושה....

      בתקופה האחרונה - כל הסיפורים על המטפלות המתעללות בילדים,

      על הילדים והחולים שנמנע מהם הטיפול בקנאביס ומצבם הבריאותי מתדרדר

      והגורמים האחראים אדישים וחסרי אנושיות

      הקטע שאנשים תרמו את מנות הקנאביס הפרטיים שלהם לידידיה בן ה-8

      ריגש אותי עד דמעות

      כאב לי בטירוף החוויה האיומה והמטלטלת שעברת בילדותך, זו טראומה לכל החיים

      * כוכב אהבה והמון חיבוקים אוהבים את ליבך הגדול והרחום

      שבת טובה ובשורות טובות

      ארכיון