כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    "והדרך עודנה ניפקחת לאורך" *

    6 תגובות   יום ראשון, 25/8/19, 17:05

    הגענו לקצה השביל, אמרה ולרינה. שנינו הסתכלנו אחד על השני, קצת אבודים. 

    הדרך הובילה לכאן היא אמרה. את צודקת אמרתי, היא הובילה לכאן.. אבל אי אפשר להמשיך מכאן... נכון, אמרתי.  אי אפשר להמשיך. התיישבנו על קו החוף מביטים יחד אל הים שניפרש במלוא הדרו לנגד עיננו. השמש עמדה לשקוע. 

    השקיעה  יפה כל כך אמרה ולרינה.

    צבעים בגווני כחול סגול צבעו את השמיים והיה ביופי הזה משהו שהוא נחלת הטבע בלבד. קסם שרק הטבע יודע לייצר.

     דקות ארוכות חלפו עד שלפתע קטעה ולרינה בקולה הצלול והמתנגן את השקט שהלך וניפרש סביבנו מחלחל לאט לאט לתוך רקמות  הגוף, מאיים להטביע אותנו בתוכו.

    טאו, היא אמרה מה עושים כשמגיעים לסוף השביל ואי אפשר להמשיך? יכולתי לשמוע את הפחד והרעד בקולה.

    חיבקתי אותה ושתקתי, בעצמי הייתי שרוי באותה מבוכה, הפחד חילחל גם אלי ... לאורך כל הדרך הייתי בטוח שעקבתי נכון אחרי הסימנים, שעשיתי בדיוק מה שצריך. אבל המציאות הוכיחה אחרת ומצאנו את עצמינו עומדים מול ים, רחב מימדים ממשיך עד לקו האופק ומעבר לו.

    מכאן אין לאן ללכת לחשה ולרינה, ולפתע פתאום כמו משום מקום.. היא התחילה לזמזם הזמזום הפך לשיר ולשיר הצטרפו תנועות, תנועות עדינות, רכות עטופות בתום ילדי. פניה כאילו שיקפו את זוהרו של הירח עגולות ומקרינות אור רך,  מזכך. הבטתי בה דקות ארוכות. היה משהו כמעט מלאכי בריקוד שלה. הדאגה שניכרה בפניה רק לפני דקות מעטות התחלפה לאט לאט תוך כדי זמזום המנגינה והריקוד לחיוך שהלך והתרחב והחל  קורן על כל אשר היה בסביבתו.

    רוקדים. היא  אמרה לפתע.

    למה את מתכוונת ולרינה... רוקדים?

    כשפוגשים את הגבול. כשאי אפשר להמשיך. כשהולכים את כל הדרך ומגיעים לים. כשאין עוד לאן ללכת. שעשינו הכול נכון. את כל מה שיידענו. שהלכנו לפי המפה. כמו שאמרו. כמו שהבנו. ובסוף כל זה הגענו לים... אז. אז, רוקדים. 

    לא, לא הרגשתי ביכלל שאני מעוניין לרקוד. הרגשתי כעס ויאוש, חוסר צדק וחוסר אונים ובעיקר סוג של בושה על שהשקענו את כל הזמן והמאמץ ועשינו כול מה שהיה צריך כמו שהיה צריך והגענו  לים, לאין מוצא, אחרי ימים רבים כל כך של צעידה בדרך. והדרך... הדרך הובילה אותנו בסופו של דבר, לים.

    אל תהיה עצוב טאו. שמעתי את קולה המתוק של ולרינה מדבר אלי. זה לא הסוף, אנחנו עדיין כאן. ותראה, אני רוקדת  עם הגלים.

    היא צחקה קופצת בין הגלים  כאילו היו יצורים קטנים שנענו לקראתה למישחק. חייכתי בעוד תחושת חוסר האונים החלה להתפשט באיברי.

    האחרים.. הם הגיעו.. למה אני לא... למה אני לא... ומה עושים עכשיו? ומה עשיתי לא נכון? 

     לפתע הרגשתי שאני וולרינה החלפנו תפקידים.  אני הייתי ה'אבוד' והיא כמו החזיקה בידה מפתח סודי, פתרון של קסם שהגיע מהריקוד כמו דיברו אליה המלאכים דרך התנועה. אולי ביגלל שאת קולות המלאכים שומעים רק הילדים, כך ניזכרתי שסבתא שלי תמיד הייתה אומרת.

     באמת האמנתי שאצליח להגיע ליעד אליו כיוונתי אך משהו השתבש.  אבל מה ולמה? ומה עכשיו? ואיך מכאן? הרגשתי מבוייש שהבטחתי ולא הצלחתי לקיים.  שהגענו בעצם לשום מקום...  .

    רחש הגלים המתנפצים אל החוף התערבב בקולה המתוק של ולרינה, יכולתי לשמוע  שהיא שרה ושירתה כמו הילכה קסם על אוזניי.

    יש לי אוצר קטן -  היא שרה -  הוא מצוי בתוכי, סגור בקופסא, אפתח אותו ואבנה לנו סירה, נשוט על הגלים, עד שנמצא את הארץ האבודה. השיר והריקוד ישיטו את הספינה, זה הקסם של המנגינה.

    ולרינה נעה במעגלים סביבי חוזרת שוב ושוב על מילות השיר כמו מנסה לשכנע אותי במילותיו. כמו ניסתה להגיד לי- גם בך טמון אוצר טאו, גם בך ואם תיפתח אותו גם לך הוא יבנה סירה. נשוט בה עד שנימא שוב קרקע יציבה.

    עולם המבוגרים שהיה נחלתי לא דיבר במושגים של ריקודים שיר ומטמון גיחכתי לעצמי בעצב. אבל משהו בה, בריקודשלה, בשירה, דירבן אותי להסתכל רגע לתוך עצמי. 

    אולי היו אלה הגלים ואולי שירתה של ולרינה אבל לרגע העזתי. התבוננתי פנימה לתוך עצמי ולרגעקסום אחד יכולתי לראות כוכב קטן מנצנץ בתוכי בחושך, מנסה לרמוז  לי על דרך אבודה.. ישנה.. שנזנחה.   מטמון ?! חייכתי לעצמי.

    זיק של אור הבליח, כמו מצית מחדש אלפי נרות שסימנו נתיב והנתיב כמו דיבר אלי, מכוון, מדרבן -  לוותר על ההגדרות של איך 'נכון', ומה 'נכון' וכך 'צריך'  ורק כך הולכים. ורק כך 'נכון'. מתוך החשיכה התנגנו אלי מילותיה של ולרינה ואולי הדרך לא נגמרה בים, הם אמרו ואולי המטמון הוא בעצם המצפן.

     

     

    *בהוקרה למשורר הלאומי ענק הרוח - נתן אלתרמן, שבמילותיו אני תמיד מוצאת נחמה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/9/19 22:21:

      צטט: * חיוש * 2019-08-29 12:18:10

      יעל יקירתי נשיקה

      היה מרגש לקרוא  עוד סיפור על טאו ולרינה, הפעם אכן טאו הרגיש אבוד

      ואפילו אני אימצתי את המסר שהעברת דרך ולרינה "יש לי אוצר קטן -  היא שרה - 

      הוא מצוי בתוכי, סגור בקופסא, אפתח אותו ואבנה לנו סירה, נשוט על הגלים,

      עד שנמצא את הארץ האבודה. השיר והריקוד ישיטו את הספינה, זה הקסם של המנגינה."

      תודה יקירה על השיתוף * כוכב אהבה וחיבוק אוהב

      סופ"ש נהדר כמוך

       

      טאו, ולרינה, דו שיח תמידי בעולמי, תודה חיה יקרה.

        29/8/19 12:18:

      יעל יקירתי נשיקה

      היה מרגש לקרוא  עוד סיפור על טאו ולרינה, הפעם אכן טאו הרגיש אבוד

      ואפילו אני אימצתי את המסר שהעברת דרך ולרינה "יש לי אוצר קטן -  היא שרה - 

      הוא מצוי בתוכי, סגור בקופסא, אפתח אותו ואבנה לנו סירה, נשוט על הגלים,

      עד שנמצא את הארץ האבודה. השיר והריקוד ישיטו את הספינה, זה הקסם של המנגינה."

      תודה יקירה על השיתוף * כוכב אהבה וחיבוק אוהב

      סופ"ש נהדר כמוך

        27/8/19 14:50:

      צטט: sari10 2019-08-26 21:05:48

      אממ..... אהבתי ❤

      כמה כוח יש למילים לגעת בנשמה..

      תודה! 
        27/8/19 14:48:

      מקסים!

      תודות רבות רונית יקרה. 

      לפעמים אני חושבת שיצירה היא כמו משחק כדור - על מנת שיהיה לה קיום היא היא חייבת שניים : הכותב והקורא.

        26/8/19 21:05:

      אממ..... אהבתי ❤

        26/8/19 19:37:
      מקסים!

      תגובות אחרונות

      פרופיל

      יעל..
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין