כותרות TheMarker >
    ';

    רוזמן יחיאל חיליק

    הבלוק עוסק בחומרים המאפשרים לכל אחד מאתנו לבנות שורה, טור, קיר, חומה, בית, לנקד, לפסק, לכרוך ולהציג את היצירה על רבדיה, גווניה, פלאיה ומנעמיה.
    http://www.facebook.com/roseman.hilik

    0

    חשיבה הכרתית

    0 תגובות   יום שני, 2/9/19, 12:25

    הלימוד

     

    אט אט מתחוור לי שבדרך הטיפול בממד הבינאישי אני צועד בשני שבילים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. במלאכה קודמת טפלתי ב"ואהבת לרעך כמוך" בחינת חידוד הקשב לזולתי, בחינת הנתינה על נקי, בחינת האהבה, סילוק עומסים מילדות, שיפור ארסנל המילים החיוביות על חשבון מילות הכעס והעלבון וכל מיני עשבים שוטים שתרמו לערעור יחסיי עם שאינם רעיי, עד כדי שדבקתי לחלוטין ב"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אך אלה שאינם חבריי נותרו מחוץ לכל משוואה, אלה שאינם רעיי לא טופלו על ידי באותו אופן שהעמקתי בחקר יחסיי עם החברים והקרובים לי. מהיכרותי עם סביבתי למדתי כי ההתחשבות והאחריות של רבים ממכריי מופנית כלפי המשפחה ברמת הַקְרָבָה מעוררת השראה, אך מעבר לכך כמו נאטמו הרגשות של אלה העוסקים במסחר, בעריכת דין, במקצועות חופשיים ואחרים ש"אהבו" את בני ביתם וקרוביהם, אך נהגו מנהג של ניצול הגובל באכזריות ובמידה הקרויה כיום "חזירות".

     

    ברי לי שתכונת "שמץ מינהו" דבקה גם בי. ביחסי עם שכנים, עובדים, סוחרים, בהם נאלצתי "להאבק" במקום לנהל יחסי מסחר, הערכה, כבוד הדדי ושתוף. לא אחת נכנסתי למאבקים חסרי תוחלת המבוססים על מערכות צדק שספק קיימות וספק אם יעילות ליחסים בין בני אדם. ההישגים היו פרי של מאבקים ! התכונה הזו של "להאבק" על מערכות צדק אמורפיות השתלבה יפה מאד באמירה "לא לכל אחד מגיע חיליק". משעה שהבנתי שאין ביכולתי לנצח "אֲטוּמִים", "עקשנים". "בּוּרִים", הייתה האמירה "לא לכל אחד" למנטרה שהפכה אותי לפָּרוּשׁ מקהילות רבות. אפילו חברים וקרובים שהיו אתי בקשרים חברתיים שונים הפכו ל"יריבים". המעבר הסיטוני של "חברים" ל"יריבים" לא נתן לי מנוח וגרם לי לחפש תשובה במעמקי הנפש דרך מורים רבים שהציעו פתרונות. הלכתי שבי אחר הרב טוביה, הרב מיכי, הרב שרלו, הרב אנושי, הרב גינזבורג, טייכנר ועוד רבים ששתיתי דבריהם בגרון ניחר. עד ליום בו נפגשתי באקראי בסרטונים של אילן הרן המתאר את החשיבה ההכרתית מבית מדרשה של ימימה אביטל, כמכלול מורכב של מימדי הנפש השונים ועבודה יומיומית על "ראיה" ו"משמעותה".

     

    מכאן התחיל השביל המקביל של צעידה לאורך זמן תוך דשדוש חוזר ונשנה בהתפתחות המימד הבינאישי. ולמה הכוונה? במוסדות טוטאליים לאורך זמן מתפתחים "יחסים הוויים" האמורים להשפיע על כל תחומי החיים. היחסים ההוויים מתאפיינים ב:

    1. חוסר ידע מוחלט אודות חברי הקבוצה

    2. קנאות להיסטוריה פרטית של חבר בקבוצה

    3. חשש מחשיפה

    4. מגע גופני, חיבוקים ומחוות גופניות אחרות

    5. היררכיה שאינה מבוססת על בסיסי העבר/

     

    בקבוצה בה אני לומד כבר שלוש שנים אינני יודע את שמות כל חברי, אינני יודע את מקומות העבודה שלהם, נשותיהם, ילדיהם, מגוריהם, השכלתם, אך אני עוקב אחר התפתחותם בקבוצה מתוך הרצון הנקי לגלות התפתחות אצלי ואצל חבריי. הם חבריי לספסל הלימוד, אך הם אינם חבריי בדומה לשביל הראשון. אינני מזמין אותם לביתי, לאירועי משפחה, הם אינם מזמינים אותי ובסך הכל הם מכירים אותי ואני אותם רק על בסיס "הלבושים", המסיכות, מתוך רסיסי האינפורמציה שמעזים לטפטף בשיעור.

     

    נדמה גם כי מלאכה אודות התרחשות ושיוכה לתכונת נפש שמתפתחת נדירה מאד בשיעורים אלו. התרחשויות מועטות נפרשות על שולחן הלימוד, כך שנדירה היא התופעה של תובנה חדשה שבסיסה אמפירי וניתן ליישם דרכה את אותה הבנה. מאידך גיסא יצא לי לא פעם להתחבק עם מספר חברים בקבוצה בחינת הדגשת הקרבה והגעגוע, אך גם חיבוקים אלה שייכים ללבושים, למשחק, להצגה בתוך זמן מרחב של יחסים הוויים שאי אפשר ליטול מהם דבר מעבר לקבוצה. זהו מסלול התפתחות שונה לחלוטין ממסלול ההתפתחות שלי ביחסי עם בני משפחתי, אחיי, אחותי, ילדים, נכדים, שכנים, חוגי התיאטרון והשירה, סצנות ההתנדבות השבועיות והחודשיות, בהן אני מרגיש ביכולות שלא היו לי בעבר, אך בתוך קבוצת הלימוד השביל חסום מחמת מעצורי ההולכים בו.

     

    מה שמעודד וממריץ את ההליכה בשביל החסום זה המשפט "הפרטים אינם חשובים". משפט שגור בפי המורה שמבקש להתרכז בהבנה יישומית שמעבר לפרטים, כלומר שיח בין המורה לבין הלומד המציג את מלאכתו מבלי שפרטים מסגירים את לבושי האירוע, כך שההתרחשות אינה פרושה בפני הלומדים האחרים ומשנשאלות שאלות הבהרה לגבי פרטים "חסויים" נדמה כי יש בכך התפרצות למרחבו של האחר. בסצנה הזו נגרעת היכולת לשקף. ובמקום לקבל את תחושת החוויה המשותפת בין המספר לבין השומע , נותר האחרון עם הבנה יישומית של חברו מבלי שיצליח לקשר להתרחשות שעלומה בפניו.

     

    אני מבקש להציג רעיון חדש/ישן הבא לידי ביטוי בהכרזה "התיאור הוא התיאוריה". תיאור מדוייק של התרחשות חיצונית וקשריה לרגשות, לקשב, לדיבור, למחשבות, לשפה, למהירות הדיבור, לעוצמת הקול, תיאור שכזה המציג מארג שלם של פרטים המשקפים את התיחסותו של לומד למתרחשים אותם הוא מביא כמלאכה והשפעתם הרב מימדים על הכרתו. משעה שלומד מספר את "הסיפור", את ההתרחשות, שומעיו שותקים, מביעים, מגיבים, מהנהנים, מחייכים, נעים בחוסר מנוחה, מתעלמים, גבה מורמת, חיוך ומיני תנועות שבשתיקה. משסיים את סיפור ההתרחשות ומשהגיבו לו חבריו, יספר את הסיפור בפעם השניה ויתגלה הפער בין הפעם הראשונה לבין הפעם השניה, השינוי בא מתוך רצון לשפר – את הסיפור, את היכולות להגיע למהותו של המספר, את הדרך לתכלית חייו. אם ישוב ויספר את הסיפור כמו בפעם הראשונה, סביר שתקוע בתכני עולמו ובתפיסותיו הקודמות.

     

    התרחשות המובאת בפני הלומדים כוללת "קושי" ו"רכישת יכולת שלא הייתה קודם להתרחשות", או שימוש ביכולת שנרכשה לאחרונה ודרכה הושגה הבנה טובה יותר שאף הוכיחה עצמה בהתרחשות נוספת. אם כך למה לפסוע בשביל החסום? למה להמשיך להיפגש עם לומדים אחרים? האם בגלל החיבוקים? התקרובת? הגעגועים? או מפאת מורא-רב? מדוע להיפגש עם שותפים לְ"חיים הוויים" שאינך יודע בהם דבר על חבריך? התשובה טמונה בעולמם של מטפלים אלטרנטיביים ההולכים זה אצל זה. המטפל מכיר בחוסר שלמותו. המטפל מציג חזור והצג את גופו/נפשו לידיו של קולגה שדרכו יזהה את הדרוש להשלמה. לא מתוך חוסר יבוא אליו כי אם מתוך רצון להשלמת התכלית. נדמה כי מטפלים בעלי ניסיון רב אינם זקוקים לזאת, אבל המסורת היהודית מוכיחה כי שיטת החברותא לא פוסחת על הקנייבסקים, הווינרוטים ועל גדולי הדור הממשיכים להתפתח בייעודם – הלימוד.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      חיליק רוזמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין