במשפחה שלנו לכל סיפור יש יותר מגרסה אחת. זה אומר ככה, וזה אומר ככה. לך תבין מכל הגרסאות הללו מה באמת התרחש בעבר? זו התחושה שעוברת בפרשת "אלטלנה". למי שלא זוכר מדובר בספינת נשק שארגון האצ"ל רכש ממשלת צרפת, שטובעה על נשקה בפקודת בן גוריון, והיתה הרגע הקרוב ביותר בתולדות הציונות למלחמת אחים. בשביל אנשי האצ"ל "אלטלנה" מסמלת את אכזריות מחנה הפועלים. מאז רצח רבין אלטלנה משמשת ככלי לדה-לגיטמיציה של האיש. במחנה הפועלי הטבעת הספינה מוצגת כמעשה שמנע מלחמת אחים ויצר צבא אחד.

איך הגענו למצב הזה? הציונות הציבה בזמנו חזון כל כך מאתגר, שדרש שילוב ידיים של כל חלקי העם כדי שיצליח. לרוויזיוניסטים ולפועלים היה מכנה משותף רחב. שני המחנות צמחו בערוגות ההשכלה במזרח אירופה, לחמו למען העברית, למען העליה, למען הקמת מדינה עברית – מתקדמת, ליברלית, דמוקרטית, עם שוויון זכויות לכל אזרחיה, עם הגנה סוציאלית לחלשיה. מהצד השני היה למחנות גם אי הסכמות: מהפכה פועלית ומתינות צבאית. כיצד הפכו אי ההסכמות לשנאה תהומית שכמעט הובילה למלחמת אחים?

ממרחק השנים ההבדלים בין התנועות הם בעיקר טקטים: באיזו דרך לנקוט כדי להגיע לאותה מטרה. בפועל ההבדלים הללו צמחו למלחמה של ממש. הרטוריקה הפכה רטוריקה של שנאה, ואחריה גם המעשים. עד 1948 מצבורי הטינה והחשדנות מילאו את שני המחנות. לכלל הציונים היתה הנהגה זמנית, ולציונים הרויזיניסטים הנהגה משלהם שלא קיבלה את מרות ההנהגה הכללית. לכלל הציונות היה כוח צבאי, ולרוויזיונסיטים מחתרת צבאית משלהם. אז הגיע מאורע ששינה את חוקי המשחק – סיום המנדט הבריטי. נגמר פרק הזמניות – הגיעה השעה להנהגה של כלל העם.

כל אחת מהתנועות ניסתה לעשות שריר כדי להכשיר את עצמה להנהגה העתידית. לתנועת הפועלים היה יתרון מובנה,במשך תקופה ארוכה נציגיה עמדו בראש ההנהגה הזמנית הרשמית של הציונות. הרוויזוניסטים נדרשו ל"שובר שוויון"כדי שיוכלו לקבל לידהם את מושכות ההנגה.

מלבד סיום המנדט והקמת המדינה 1948 זימנה אתגר נוסף. מלחמת העצמאות. המחתרות לא הספיקו למשימה. הגיעה העת לשים את המחלוקות בצד, לפרק את המחתרות ולהקים צבא אחד. צבא הגנה לישראל שיתבסס בעיקר על ארגון ההגנה על 50 אלף לוחמיו. רוב הרויזוינסטים לא ששו לפרק את האצ"ל – גם משום שהכוח הפוליטי שלהם נשען עליו וגם משום שהם לא סמכו על ההנהגה הציונית הקיימת. לאחר דיונים הושגה פשרה בין ישראל גלילי למנחם בגין במסגרתה ישולבו בצה"ל יחידות של האצ"ל, ובירושלים ישאר האצ"ל כארגון עצמאי. מן הסתם הפשרה נחתמה כשכל צד חושד בצד השני.

עסקת אלטלנה היתה אמורה להזריק מלאי נשק לטובת הישוב במלחמתו בערבים, וגם לספק לרויזיוניסטים נקודות בדעת הקהל. הצרפתים שמכרו את הנשק רצו להשיג מנוף השפעה על ההנהגה הציונית. בארץ המצב היה שברירי יחידות האצ"ל רק החלו לעשות צעדים ראשונים בצה"ל, ועדיין לא ידוע למי נתונה תהיה נאמנותן. ההסכם בין צה"ל לאצ"ל אסר על רכישת נשק עצמאית של הארגון. כדי להפיג את החשדנות ולהראות גודל רוח בגין משתף את ההנהגה ברכישה של האצ"ל. ברוח הפשרה מחליטים ש-80 אחוז מהנשק ילך לצה"ל בין היתר ליחידות האצ"ל שבתוכו, ו-20 אחוז ליחידת האצ"ל העצמאית בירושלים. גם כאן הפשרה נחתמת עם חשדנות הדדית.

הנהגת אצ"ל בחוץ לארץ לא שותפה לפשרנות של בגין. היא לא הסכימה שצריך לפרק את האצ"ל, היא לא הסכימה שצריך למסור 80 אחוז מהנשק שלהם לידי הנמסיס בן גוריון. בצירוף נסיבות פאטאלי שילוח הספינה מתעכב. התחלת הרכישה נעשתה כשעדיין האצ"ל ארגון עצמאי, והשילוח לאחר שרוב יחידות האצ"ל משולבות בצה"ל, וכשיש איסור על קניית נשק עצמאית של האצ"ל. הנהגת האצ"ל בחו"ל שולחת את אלטלנה במועד שידוע רק להם. הם מאמינים שכאשר הספינה תגיע לתל אביב, הציוד יוכל להגיע למטרתו המקורית.

בגין לומד על יציאת הספינה מדיווח של ה-BBC. הוא תופס את ראשו, הוא מבין שכל מסכת האמון שהוא ניסה ליצור עם ההגנה נקרעה בבת אחת. בגדלות נפש הוא פונה להגנה ומספר להם על השינוי, אבל זה מאוחר מדי. בן גוריון כבר שמע על היציאה הסודית של אלטלנה משליחיו באירופה, הוא חש ריח של בגידה.

התכנית המקורית של אלטלנה היתה להגיע ל"קהל הביתי" בתל אביב, בן גוריון משכנע להעבירה לחוף בית ינאי, בטענה שאסור להעביר לנמל נשק בשל הסכמי שביתת הנשק. הספינה עוגנת בחוף. בהתחלה יורדים 930 העולים, ואחר מתחילים לפרוק את הנשק. אל המקום מגיעים בגין וישראל גלילי. בין בגין לגלילי התגלתה מחלוקת. על פי בגין 20 אחוז מהנשק נועד ליחידת אצ"ל בירושלים, והשאר ליחידות אצ"ל בצה"ל. גלילי גרס ששמונים אחוז מהנשק אמורים ללכת לכלל צה"ל וההנהגה תחליט איך לחלקו. המחלוקת הזו שוב העלתה את הדם הרע, את שאלת הנאמנות. בדיווח שנמסר לבן גוריון עלתה שוב שאלת הצבא הפרטי.

אם המחלוקת על חלוקת הנשק לא הספיקה, ההתרחשויות בחוף ינאי יצרו לבן גוריון עוד ספקות. תוך כדי העגינה של של אלטלנה הגיעו למקום כמה מאות מבוגרי האצ"ל ותומכיו כדי לסייע בפריקה ולמנוע מצה"ל לשים ידיו על הנשק. בין המתגייסים היו לוחמי גבעתי שנטשו את בסיסם כדי להגיע לחוף. בדרך הם נעצרו במחסום בית דגן וקיימו קרב יריות בו נהרג חייל צה"ל ושני חיילי אצ"ל.

רצף הדיווחים יצר תחושת הפיכה. בן גוריון מקשיח עמדות, אם כך הדבר על בגין למסור את כלל הנשק למדינה. תחושת הבגידה של בן גוריון היתה כל כך חריפה שהוא העמיד לבגין אולטימטום, עליו למסור כל את הנשק תוך10 רגעים. בגין ראה באולטימטום עלבון ובפועל התעלם ממנו. לאחר מספר שעות, החליט בן גוריון למנוע בכוח את פריקת הנשק.

הנוכחים במקום לא היו מודעים לגודל הדרמה שבאויר. חיילי חטיבת אלכסנדרוני שנשלחו למקום מטעם צה"ל סירבו להתעמת עם פורקי הסחורה. לאחר יומיים הוחלט במטה לשלוח למקום את קומנדו 89. הקומנדו הורכב ברובו מאנשי ההתיישבות העובדת מהצד השני של המתרס הפוליטי. המפגש הוביל לקללות ודחיפות. האלימות הגיעה לחילופי אש. ההרוג הראשון איש הקומנדו. האירועים הסלימו ונהיה קרב יריות. קרב היריות הסתיים בירי מרגמות לעבר האצ"ל. בהפגזה נהרגו שלושה מחברי האצ"ל.

בעקבות האירועים חוזרים אנשי האצ"ל לספינה. הם חושדים שבן גוריון זומם לחסל את בגין. יחד עם בגין עולים כמאה אנשי אצ"ל כדי לשמש כמגן לבגין. לדידם ההתערבות הצבאית והאולטימטום, הם סטירת לחי לפשרנות של בגין, הם השפלה ואפילו בגידה. נותר להם פתרון אחד, להביא את הספינה לתל אביב, שם יוכלו לגבש את נאמניהם ולהעביר את הנשק ליעדו המקורי – לארגון הצבאי הלאומי.

בצד השני ראו בקרב היריות ובבריחה של הספינה בקריאת תיגר על הממשלה הריבונית. הוכחה שאנשי האצ"ל מעוניינים להמשיך להחזיק צבא פרטי ואפילו לבצע הפיכה. יכולת המשילות של הממשלה הזמנית עמדה על כף המאזניים. רוח השיתוף והפשרה שווקה חיים. השטנה בין המחנות צפה ועלתה.  כל תכנית ההטמעה של האצ"ל בצה"ל עמדה בספק.

בן גוריון שולח את ספינות חיל הים לעצור את אלטנלה, אלטלנה החדישה חומקת מהן. מתפתח קרב יריות, חלק מהחיילים על ספינות חיל הים מסרב פקודה. בן גוריון מבקש את עזרת חיל האויר, גם הטייסים מסרבים פקודה. סירוב הפקודה מראה את השלד המוסרי של המסרבים. מצד שני הוא שוב מעלה את עניין המשילות. אם במלחמה המתרגשת כל חייל יעשה דין לעצמו ויחליט אם למלא פקודה, אם הנאמנות של חיילים תהיה מפלגתית הסיכוי לשרוד יהיה אפסי. במקום שהסרבנות תעורר מתינות בבן גוריון הוא מקשיחה את ליבו. לא ניתן לקיים מדינה עם שני צבאות, לא ניתן לקיים מדינה שבה קבוצה קוראת תיגר על עצם סמכות הממשלה באמצעות פעולות אלימות. אם התופעה לא תעצר כאן ועכשיו הממשלה לא תוכל לשלוט, קל וחומר לנהל את המערכה נגד מדינות ערב. ההבחנה הזאת נעלה את בן גוריון בפני הצעות פשרה שהוצאו לו. הפתרון היחיד של בן גוריון הוא כניעה ללא תנאי של הספינה. אפילו במחיר איבוד הנשק.