כותרות TheMarker >
    ';

    כמה רחוק ללכת?

    האישי הוא הפוליטי, ולהיפך. אני אתייחס כאן לרעיונות והתהליכים, החברתיים, הסביבתיים והבין-אישיים, שמשפיעים על כולנו.

    0

    הדרך לגן עדן עוברת דרך ספקנות

    16 תגובות   יום רביעי, 25/9/19, 09:25

    האם אפשר להגיע לאושר מוחלט?

    רובנו, למרבה הצער, לא מאמינים באושר. אנחנו מייחלים להיות שמחים כמו מרי פופינס, ולפרוץ כמוה בשירה מדי פעם בלי שום סיבה נראית לעין. עם זאת, רובנו מאמינים שאף אחד לא יכול להיות כל כך שמח. אפילו לא אנגלים. בטח לא אנחנו.

    אולי זה קשור לכך שגדלנו על האמונה שגן-עדן הוא לא על הארץ, אלא הרחק הרחק מכאן. נקודת פתיחה די מייאשת.

    אני, למשל, נהגתי להאמין באומללות מעמקי לבי המתכווץ. נהגתי לחיות בצייתנות על פי התפישות של קבוצה שלמה של הורים, מורים, שכנים ועוברי אורח. במאמציי להפוך למה שהם תפשו כאידיאל, התעלמתי בהתלהבות מהדיכאון שלי.

    אבל החיים עמדו להשתנות מקצה לקצה.

    מה קורה כשאנחנו מצייתים

    זה התחיל כשהלכתי בעקבות חלומי השגוי, ונעשיתי מחנכת בתיכון הגרוע ביותר בעיר. זה היה לגמרי באשמתי, כי לא הצלחתי לחלום על עושר ופרסום כפי שאדם נורמלי צריך לעשות. במקום זאת, היה לי דחף בלתי מעשי לעשות שינוי.

    לימדתי את תלמידי האהובים לחקור, ולקחתי אותם לספריה הלאומית, בפעם הראשונה בחייהם. הכניסה למקדש הידע ריגשה אותם עמוקות. לכן, בשבועות הבאים, הם כתבו בעמל רב מחקרים מעמיקים. חלקם אפילו התרחקו מסמים למען מטרה מפתיעה זו.

    ואז קיבלנו מכתב נזיפה מהספריה על הרעש שהקמנו. מוזיאונים ומוסדות חינוכיים אחרים גם הם לא אהבו את בני הנוער מרחיבי-האופקים שלי. הפכנו להיות הכתה הנזופה ביותר בעיר.

    בשבילי, עדיין ילדה-טובה-ירושלים, להיות מוקעת על כך שעשיתי במאמצים רבים את הדבר הנכון, היה מערער. ואחר-כך מרתיח.

    זעם היה קריאת השכמה מעולה שגרמה לי לבחון ביסודיות את אמונתי ברשויות. לעזאזל איתם, התעצבנתי. מי הם שיגידו לי לסגור את התלמידים שלי בבתי-הספר המקופחים שלהם? מי בכלל יכול להגיד לי מה נכון לעשות? אני לא אציית יותר כשאיזה אידיוט ינסה למנוע ממני להגשים חלום! אף פעם!

    ואכן, אף פעם לא צייתתי.

    מה קורה כשאנחנו לא מצייתים

    מרדנותי חוללה פלאים.

    הציונים של תלמידיי בבגרויות, למשל, היו בין הגבוהים בכל העיר. בני הנוער האלה, שכל חייהם נכשלו, לא יכלו להאמין למראה עיניהם. ומאז ואילך הם ראו את עצמם אחרת. הם ידעו שהם יכולים.

    אני, במהלך העשורים הבאים, מצאתי את עצמי מתנהגת בדרכים חריגות מזעזעות נוספות. במקום להעריץ כסף, למשל, עזבתי בכפירתיות קריירת הי-טק משתלמת כדי לגדל בצניעות את ילדיי וליהנות מחיים ביתיים-גינתיים. ואז לקחתי את ילדיי ואביהם להודו הרחוקה והמסוכנת למשך חודשים. בהמשך לחוסר האחריות שלי, הוצאתי את בני ממערכת החינוך הנערצת שלנו. לבסוף, עודדתי את אישי-שיחיה לעזוב את משרתו היוקרתית ולהפוך לצלם, דהיינו אמן, אלוהים ישמור.

    למרות שעשיתי כל צעד מהפכני כזה לפי הספר, כלומר בעקבות משבר, פעלתי בדרך שהאנשים סביבי ראו כשערורייתית. אפילו לא מרדתי מסיבות טובות, אם תשאלו את דעת הציבור, כי עשיתי הכל רק כדי להפוך אותנו לשמחים יותר – מניע בלתי מספק לכל הדעות. כפי שאמרה אמה של הסופרת ג'נט וינטרסון, "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"

    ''

    מה קורה כשאף אחד לא מציית

    רובנו רוצים להיות מאושרים כמו מרי פופינס, ואנחנו יכולים לעשות את זה, אם רק נוכל להאמין שכל אחד יכול להיות כה שמח ומזמר. אם נוכל להאמין שגן עדן שלנו יכול להיות גם על הארץ. אם נוכל להאמין שאנחנו אלה שיודעים מה טוב בשבילנו, ואנחנו אלה שצריכים לקבל את ההחלטות ולהגשים את חלומותינו.

    עם זאת, זה לא קל. בתור התחלה, חשיפת משאלותינו הקבורות יכולה להיות עסק די מלוכלך. הסיבה לכך היא שאנחנו נוטים להימנע מלדעת, אפילו בינינו לבין עצמנו, מה הם חלומותינו שלא-יעלו-על-הדעת.

    סיבה נוספת היא שכשאתה אכן חי בדרך שלך, תמיד יהיו נשמות טובות שיסבירו לך שמה שאתה עושה הוא נוראי, ובכלל יתארו לך איזה יצור אנושי נחות אתה. אם יש לך ילדים, הם בלי ספק יגידו לך שאתה מחריב את חיי ילדיך. לפעמים, בטוב ליבם, הם רק ירמזו זאת. שוב ושוב.

    לא להאמין לצודקים האלה זאת משימה קשה, כי הם מעוררים בנו את האשמה עליה גדלנו לאורך ילדותנו המאושרת. מצד שני, הם נותנים לנו תזכורת נהדרת לחיים הנמוכים שיש לאנשים שלא מעיזים להתבלט. כששעמום וקנאה גורמים לצדקנים לתחוב את חוטמם לענייניך, הם מראים לנו איך, כפי שנאמר, "אם אנשים מעקמים את אפם לעומתך, יהיו להם אפים עקומים."

    אנחנו, שמקבלים את דבריו של הדלאי-למה ש"משמעות החיים היא להיות מאושר ומועיל," צריכים ללכת בעקבות הלב.

    אין דרך אחרת אל האושר.

    אנחנו חייבים לבחור את חיינו בעצמנו.

    למזלנו, כשאנחנו מקבלים את החלטותינו בעצמנו וחיים את חיינו המאושרים הייחודיים, אנחנו הופכים גם להיות השראה לאחרים. אחרי שדורשי טובתנו הביקורתיים יגמרו לצקצק עלינו ועל התנהגותנו הפזיזה, חלקם יעקבו אחר מנהיגותנו ויעשו משהו טוב גם עבור עצמם.

    כך אנחנו יכולים לעזור לא רק לעצמנו, לצאצאינו ולקרובינו האחרים, אלא גם לסביבתנו הרחוקה יותר, וכן הלאה וכן הלאה.

    ומה שחשוב יותר, אנחנו יכולים להיות מאושרים.

    אז בואו נתחיל את חיי האושר המשוחררים שלנו כבר עכשיו.

    Don't worry.

    Be happy.

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/10/19 11:06:

      צטט: עמנב 2019-10-03 14:53:53

      "אין דרך אחרת אל האושר. אנחנו חייבים לבחור את חיינו בעצמנו", כתבת ואני מסכים וחותם בשתי ידיים. בכלל מצאתי עניין רב ברשומה שלך. דרכך החינוכית מעוררת הערכה רבה - זה היה באמת חינוך. אני הייתי 30 שנה במשרד החינוך, אך עסקתי בפיקוח, לא בחינוך. במסעי הראשון להודו סיירתי מדרום לצפון במשך 6 חודשים, מה שהניב את ספרי "אל מקורות הגנגס", ובסופו של דבר אף דוקטוראט בלימודים הודיים. במסעי הראשון הזדמן לי לפגוש את הדלאי לאמה פנים-אל-פנים והייתה לנו שיחה מעניינת. מאחל לך שנה של פעילות וחיים על פי צו לבך, עמוס.

       

      תודה רבה! נשמע שאתה חיית על פי צו לבך, והגעת בזכותו לעשות דברים מיוחדים ומרגשים. הלוואי על כולנו חיוך

        7/10/19 11:03:

      צטט: איש כזה 2019-10-02 14:25:48

      אני מכריז בזאת על שנת השחרור..

       

      אמן קריצה

        7/10/19 10:47:

      נכון, חשוב לקחת בחשבון את המחירים, ולהתחשב בכך כשמקבלים החלטות. עם זאת, רובנו נוטים לא לשקול את האלטרנטיבות, וצריך אומץ ומודעות בשביל בכלל להבין שיש כאן עניין של החלטה...

       

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2019-09-30 16:05:12

      זה מורכב. לדלעתי יש להתפשר בין לבין. (אני , למשל, "הלכתי עם האמת שלי" ושילמתי מאד, מאד ביוקר. להגיד שאיני מצטערת? תלוי באיזה יום.)
        3/10/19 14:53:
      "אין דרך אחרת אל האושר. אנחנו חייבים לבחור את חיינו בעצמנו", כתבת ואני מסכים וחותם בשתי ידיים. בכלל מצאתי עניין רב ברשומה שלך. דרכך החינוכית מעוררת הערכה רבה - זה היה באמת חינוך. אני הייתי 30 שנה במשרד החינוך, אך עסקתי בפיקוח, לא בחינוך. במסעי הראשון להודו סיירתי מדרום לצפון במשך 6 חודשים, מה שהניב את ספרי "אל מקורות הגנגס", ובסופו של דבר אף דוקטוראט בלימודים הודיים. במסעי הראשון הזדמן לי לפגוש את הדלאי לאמה פנים-אל-פנים והייתה לנו שיחה מעניינת. מאחל לך שנה של פעילות וחיים על פי צו לבך, עמוס.
        2/10/19 14:25:
      אני מכריז בזאת על שנת השחרור..
      זה מורכב. לדלעתי יש להתפשר בין לבין. (אני , למשל, "הלכתי עם האמת שלי" ושילמתי מאד, מאד ביוקר. להגיד שאיני מצטערת? תלוי באיזה יום.)
        29/9/19 08:38:

      צטט: אחר40 2019-09-28 18:07:00

      בדרך כלל ,

      לפני שמתים מצטערים על מה שלא העזנו לנסות 

      ולא על מה שהעזנו וטעינו .
      שנה טובה 

       

      נכון מאד, זאת אמירה שחוזרת אצל הרבה מאד אנשים בסוף חייהם, ועדיף לנו להבין את זה לפני סוף חיינו...

      שנה טובה חיוך

        29/9/19 08:36:

      צטט: bonbonyetta 2019-09-27 20:54:27

      *

       

      אהבתי

       

      תודה נבוך

        29/9/19 08:35:

      צטט: מגדלאור1 2019-09-26 19:46:28

      התחברתי ואהבתי, תודה. הזדהתי בעיקר עם המשפט "להיות מוקעת על כך שעשיתי במאמצים רבים את הדבר הנכון, היה מערער. ואחר-כך מרתיח." יפה שהמשכת הלאה ושתרמת ואף הצלת את הילדים האלה - כל ההערכה והכבוד לך. ותודה רבה על המשפט המעולה של אמא של הסופרת ג'נט וינטרסון.

       

      תודה!

      המשפט הזה הוא שם של אחד הספרים שלה חיוך

        28/9/19 18:07:

      בדרך כלל ,

      לפני שמתים מצטערים על מה שלא העזנו לנסות 

      ולא על מה שהעזנו וטעינו .
      שנה טובה 

        27/9/19 20:54:

      *

       

      אהבתי

        26/9/19 19:46:
      התחברתי ואהבתי, תודה. הזדהתי בעיקר עם המשפט "להיות מוקעת על כך שעשיתי במאמצים רבים את הדבר הנכון, היה מערער. ואחר-כך מרתיח." יפה שהמשכת הלאה ושתרמת ואף הצלת את הילדים האלה - כל ההערכה והכבוד לך. ותודה רבה על המשפט המעולה של אמא של הסופרת ג'נט וינטרסון.
        26/9/19 09:33:

      אני לא בעד מרדנות רק כדי לעשות ההיפך, אבל אני מאמינה שחשוב שנבחן את הדברים באופן עצמאי בלי קשר לדעות המקובלות. זה חשוב במיוחד כשזה נוגע לרצונות וההחלטות שלנו עצמנו.

      (אני גם לא חושבת שכל אחד בהכרח מורד בגיל ההתבגרות ואחר-כך מיישר קו. זה תלוי בסמכותיות ובמגבלות של ההורים והסביבה, באופי, בחינוך, ובהתפתחות האישית. אנחנו יצורים מורכבים חיוך)

       

      צטט: גילהבטיטו-פרץ 2019-09-25 10:14:09

      כל אחד מורד בגיל ההתבגרות ולאחר מכן מיישר קו עם הסביבה. את טוענת שצריך לעשות בדיוק הפוך?
        26/9/19 09:28:

      צטט: דוקטורלאה 2019-09-25 10:46:03

      כל מסכת השינויים נעשתה, לאורך השנים, על פי רצונך והערכתך. מה בקשר לדעתם של האחרים? אלה שכבר התבגרו וכנראה רכשו לעצמם דעה משלהם? אני מאמינה שכל אדם יכול לנהל את חייו כרצונו. אך ניהול חיי אחרים, במיוחד קטינים, או קרובי משפחה בוגרים, הוא התערבות בחיי הזולת. זו אחריות רבה לנהוג כך. האין בכך חרדה מפני תוצאות ההתנהגות?

      אני מסכימה איתך לגמרי. נכון שבפוסט לא הרחבתי בנושא, אבל בעיני כבוד לאחרים ולרצונותיהם הוא הכלל הראשון של המוסר, גם כשמדובר בילדים או באנשים שיש להם בעיה פיזית שמונעת מהם לתפקד כרגיל. עם ילדיי ניסיתי מינקות לתת להם לבחור, ולכבד את רצונותיהם, ואני מאמינה שזה הפך אותם לבוגרים שמחים ואחראים. 
        25/9/19 10:46:
      כל מסכת השינויים נעשתה, לאורך השנים, על פי רצונך והערכתך. מה בקשר לדעתם של האחרים? אלה שכבר התבגרו וכנראה רכשו לעצמם דעה משלהם? אני מאמינה שכל אדם יכול לנהל את חייו כרצונו. אך ניהול חיי אחרים, במיוחד קטינים, או קרובי משפחה בוגרים, הוא התערבות בחיי הזולת. זו אחריות רבה לנהוג כך. האין בכך חרדה מפני תוצאות ההתנהגות?
        25/9/19 10:14:
      כל אחד מורד בגיל ההתבגרות ולאחר מכן מיישר קו עם הסביבה. את טוענת שצריך לעשות בדיוק הפוך?

      ארכיון

      פרופיל

      אסתי הורן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין