כותרות TheMarker >
    ';

    הקיבוץ - סיפור ילדות!

    1 תגובות   יום רביעי, 2/10/19, 11:42

    באחרונה, כשראיתי שוב כמה פרקים מהסדרה המצויינת של מודי בר און על הקיבוץ נזכרתי גם בשנות ילדותי בקיבוץ, ואתמקד רק בחוויה   האישית שלי :)

    נקודת המבט שלי על הקיבוץ הייתה כמובן שונה מזו של בני הקיבוץ,  אבל גם דרך עיניים ילדותיות חוויתי את הקיבוץ, אף כי חייתי בו רק כמה שנים.

     

    היו לי רגעים טובים וגם רגעים פחות טובים.

    שלושה  גורמים  פעלו  מראש  ״לרעתי״ והשפיעו על שהותי והתבגרותי שם:

    ראשית הייתי עולה חדשה,

    שנית הייתי ילדת חוץ,

    ושלישית הורי לא גרו בקיבוץ.

     

    כשעליתי לארץ עם משפחתי, בהפלגה מאיטליה לחיפה, הושבנו תחילה במעברת עתלית, שם הספקתי אפילו ללמוד איזו חצי שנת לימודים, בשפה חדשה :)

    ולא אתאר כרגע את הוויית המעברה, אולי בפוסט אחר?!

     

    לאימי היו קרובי משפחה בארץ, בשני קיבוצים של השומר הצעיר, והם המליצו להורי על מעבר לקיבוץ כי זה הדבר ״הכי טוב בישראל״ לדעתם!!!

    לא הכרנו כאן כלום אז עברנו להתגורר באחד הקיבוצים.

     

    החיים בקיבוץ לא ממש  התאימו לאימי, כי הגענו מעיר גדולה והיא לא הצליחה להסתגל לתנאים של הכל שייך לכולם, של התערבות השכנים, של עבודה במכבסה הקיבוצית, של אכילה משותפת בחדר האוכל וכו׳.

    היא לא חיפשה חיים של קומונה אחרי שהיגרנו מבריה״מ   הקומוניסטית.


    כעבור  זמן קצר החליטו הורי לעזוב ולעבור לגור במושב, אופציה ״כמעט טובה״ מבחינת ראותם של הקיבוצניקים  ולהפוך לחקלאים.

    רכוש לא היה להם והם התחילו את החיים בישראל מהתחלה.  כך עד יום מותם!

     

    אני החלטתי להישאר בקיבוץ!

    הורי עזבו ולקחו עמם את אחי הקטן.

    בדיעבד, כשחושבת על זה , אני תוהה איך הם הסכימו להשאירני לבד בקיבוץ? אמנם רציתי את זה אבל בכל זאת הייתי ילדה ועדיין הייתי אמורה להיות נתונה למרות הורי.

    אני לא הייתי נותנת לילדי, כשהיו צעירים, לגור הרחק ממני!

    אולי חשבו שזו הייתה הנורמה ואולי זה שהורי היו ניצולי שואה, הם יכלו להסתדר גם עם העובדה שילד שלהם יגור בנפרד מהם.

    בהרבה משפחות של ניצולי שואה לא היו יחסים מאד הדוקים בין ההורים לילדים.

    האמת היא שבאותה תקופה כמה ילדים מהמושב נשלחו להתחנך בפנימיות (שזה נחשב אז בדרגה אחת מתחת לחינוך בקיבוץ) וגם הוריהם היו עולים חדשים. 

     כמה סטיגמות היו בתקופה ההיא!חל 

    בעצם גם היום יש, ונוספו אחרות!

     

    בקיבוץ התרגלתי לעובדה שאין לי דברים פרטיים, ללינה המשותפת בבית הילדים, בנים ובנות יחד, למקלחות המשותפות לבנים ולבנות וזה לא נראה מוזר, למרות שזכורה לי סצנה אחת של מקלחת עם נשים מבוגרות יותר (לא זוכרת למה) ואני בתור ילדה די נחרדתי מהמראות 😱!

    התרגלתי לאכילה המשותפת בחדר האוכל, לעבודה בחדר האוכל, לעבודה בשדה בקטיף הכותנה ובמטע וגם במפעל העופות של הקיבוץ.

    היו תורנויות שנקבעו כל שבוע וסידור העבודה היה תלוי בחדר האוכל.

    בקיבוץ גם הילדים עבדו, לפני או אחרי הלימודים והעבודות היו קשות!

     

    כשמסרתי בגדים למכבסה, הגם שסימנתי אותם, לא תמיד זכיתי לקבל חזרה את אותם הבגדים, בעצם לרוב לא! :)

     

    על העברית התגברתי מהר מאד ואין לי שמץ של מבטא זר, ויחד עם זאת החליטו בקיבוץ שעדיף שאלמד קצת פחות ואעבוד קצת יותר, ובמיוחד ״ויתרו״ לי על האנגלית, כי ״למה בדיוק אצטרך את זה״?

    גם תנ״ך לא ממש לימדו אבל למדנו ערבית ספרותית (לא שזוכרת ממנה הרבה כיום).

    מדי פעם היו בחינות אך לא ניתנו ציונים ולא חולקו תעודות! 

    זו הייתה מדיניות החינוך בקיבוץ של אז! :-)

    וכלל לא שמו דגש על כל ״לימודי ליבה״, לימודים שכיום  דורשים גם מהחרדים!

    כיום יש מוסדות חינוך מצויינים בקיבוץ (עם בחינות ותעודות) שגם ילדים מבחוץ מעדיפים ללמוד בהם!

     

    כשעברתי לתיכון, הגעתי לשם ״טבולה ראסה״ ובלי תעודת סיום של בית ספר! התקבלתי למרות זאת, ואז נאלצתי להתחיל ללמוד הכל מהתחלה: תנ״ך, היסטוריה ואנגלית, אותם גם שיפרתי לעצמי אחרי ימי התיכון ובאוניברסיטה!

    בתיכון למדתי גם צרפתית כשפה נוספת וגם יתר המקצועות, שילדי ישראל למדו כבר בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים והלאה.

     

    יותר מזה, עוד קודם לכן פספסתי כמה שנות לימוד בגלל המעברים השונים שלנו בין הארצות השונות עד הגיענו לארץ :)

    יתרון אחד בכל זאת נולד מכך - רכשתי לי כמה שפות - איטלקית פחות :)!

     

    למען האמת עד היום צריכה לחשוב מתי מתחיל ומסתיים כל חג ומועד ומזל שילדי יודעים זאת היטב מלימודיהם בגנים ובבתי הספר ויש לוחות שנה :)

     

    כדי לסבר את האוזן (או העין) עלי לציין שלפני עלייתי לארץ, כשגרנו בבריה״מ (ואחכ כמה שנים בפולין וקצת באיטליה) וברור שלא  למדתי תנ״ך או היסטוריה של עם ישראל - המקצועות האחרים שנלמדו בזמנו ברוסיה - עוותו משהו!

    אמנם על מתמטיקה ועל השפה הרוסית הושם שם  דגש חזק ועמדו על כתיבה יפה ונקייה אך בהיסטוריה למשל לימדו בעיקר דברים והישגים של רוסיה (ופחות של של ארצות אחרות) שאח״כ גם הבנתי שלא בדיוק כך קרו הדברים בהיסטוריה ... ולימדו הרבה על המלחמה והניצחון על הנאצים!

     

    לילדי הקיבוץ היו הורים שאליהם יכלו  לבוא אחהצ ולשהות עמם כמה שעות.

    לי הייתה משפחה מאמצת אך איכשהו לא קיבלתי מהם אותו יחס כמו לילדיהם הביולוגיים (או אולי חשבתי כך) וגם חשתי לא בנוח להגיע לשם, כי הרגשתי זרה.

    חייבת לציין, שכיום אני בקשר מאד הדוק עם כמה מילדי אותה משפחה, והם כבר עזבו את הקיבוץ.

     

    פעם בשבועיים או חודש הורשיתי לנסוע לבית הורי במושב.

     

    בבית הילדים הייתי ילדה שונה בעיני שאר הילדים וחלק מילדי הכיתה התייחסו אלי בצורה הכי ״לא ידידותית״ בלשון  המעטה!

    כאמור הייתי עולה חדשה וגם ילדת חוץ שזה כאילו דבר איום ונורא מבחינתם. היחס לילדי חוץ היה גרוע מראש, למרות שהייתי ילדת החוץ היחידה. כינו אותי ״עירונית״ כאילו שזאת מילה רעה!  חחח

    באמת בהתחלה הגעתי לשם לבושה בבגדים שונים משלהם, כנראה מגונדרים מדי מבחינתם, אבל רציתי להיות כמוהם.

    ואולי קיבלו את הגישה השלילית הזו מהוריהם שהסתכלו מלמעלה על השונה מהם?

     

    זכורה לי אפיזודה אחת מבית הילדים, כשלילה אחד, מתוך שינה, הרגשתי שבן אחד (כבר לא זוכרת את שמו) התקרב למיטתי ונגע בחזי. הרמתי קול צעקה, רצתי למטבחון, חטפתי משהו (סכין) וזרקתי עליו. פגעתי לו ביד! השומרת הגיעה, הרגיעה את המהומה, חבשה לו את הפצע, והעניין עבר.

    למחרת אמרו לי שבטח חלמתי את זה והעניין הושתק :)

    אך מאז אף ילד לא העז לגעת בי  בניגוד לרצוני!

     

    בהמשך נדמה לי שהתקרבתי לילדים בכיתה שלי (בתמונות שיש לי מאותם ימים כולם יושבים יחד ומחייכים) וכמה מהם הפכו לחברים שלי אחרי שעזבתי את הקיבוץ.

    רבים מילדי הקיבוץ עזבו את הקיבוץ, היגרו לעיר ופנו ללמוד ולהתקדם ופתאום הפכו להיות כמוני.

    איזו אירוניה!

     

    הקיבוץ היה מזרם הקיבוץ הארצי ושם היללו את הסוציאליזם אם לא לומר את הקומוניזם, ומשפטים כמו ״סטלין אבינו ורוסיה אמנו״ היו שגורים בפי אנשי הקיבוץ. הרבה אירועים נסובו סביב נושא זה.

    אני התגאתי מאד בחולצה הכחולה שלי עם השרוך הלבן ותמיד השתתפתי בפעולות של תנועת הנוער.

    כשעזבתי את הקיבוץ, איפשרו לי לבחור בין חולצה לבנה חגיגית לבין החולצה הכחולה ואני העדפתי את הכחולה ואמרתי שאמשיך להיות בתנועת ה״שמוץ״ גם אח״כ. איזו תמימות :-)

    אבל זה כבר לא קרה :)

    אגב זה היה הדבר היחיד שהקיבוץ העניק לי עם עזיבתי!

     

    בכל זאת היו לי הרבה חוויות טובות בקיבוץ ולא רציתי לעזוב.

    שם התאהבתי לראשונה בילד משכבה גבוהה ממני (היום אפילו לא זוכרת את שמו).

    שרתי במקהלה (עד שהתברר שאני מזייפת) למדתי שיעורי גיטרה, רקדתי ריקודי עם, השתתפתי בחוג ציור ואהבתי לטייל בשבילי הקיבוץ.

    עשו לי בת מצווה משותפת עם כל בנות הכיתה, אמנם בלי טקסים מיותרים אבל כולנו קיבלנו שעון יד :)

    יש לי זכרונות טובים גם מחדר האוכל המשותף, עם ה״ציבורית״ על השולחן  (כינוי לקערה הקטנה להשלכת הפסולת) ועם המנות שיכולתי לבקש ״במקום״ וכך תמיד כשהיה איזה מאכל שלא אהבתי ביקשתי וקיבלתי את ה״במקום״ שזה היה בסך הכל כדור גבינה עם שוקולד, שהיה לי טעים ואוהבת את זה עד היום :)

    אהבתי את ההופעות  בחגים  שהיו בחדר האוכל בזמן החגים והטקסים השונים בפנים ובחוץ.

    זוכרת את התחפושת הראשונה שלי בישראל - של אישה מצרית - אותה עשיתי מסדין וכתר נחש סביב ראשי :) אהבתי את הנסיעה על הטרקטור אל השדות לקטיף הכותנה או למטע.

    הייתי גם לא פעם  באסיפות קיבוץ (לא כמשתתפת כמובן) ושמעתי את ההחלטות.

     

    אם לסכם, רואה את התקופה הזו כאחת מחוויות ההתגבשות של חיי.

    אולי זה נתן לי גם כלים כלשהם להתמודדות ולהסתכלות העתידית על חיי ואולי תרם במשהו להתפתחות שלי?

     

    שנה טובה!

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/10/19 13:12:
      קריאה מרתקת. הייתי שמחה לקרוא עוד על חוויות ילדותך

      ארכיון