כותרות TheMarker >
    ';

    רמז אומרת במפורש

    רואה הכל ומדברת-עם הבטן.

    ארכיון

    0

    "אני אוהבת את זה" (סיום בדיקת ייעוד הספר)

    6 תגובות   יום חמישי, 10/10/19, 09:17

     

    ''

     

     

     

    היא צרחה כבר מהמילה הראשונה שקראה והמשיכה...

    "אני אוהבת את זה"...

    התחילה במשפט הראשון: "ירח מתמלא, ירח מתרוקן, והתן מיילל בשדות חרושים, יללות של: לאן עכשיו?...."

    זאת הייתה ה-"רבניישיין", כך אני קוראת לה. כי היא מכילה בתוכה את הים, האוקיינוס (Ocean), הטבע כולו , את "האושן", את ה-"נייטשר".(Nature)

     
      

    אשתו של הרב- היא אמנית בחסד עליון, קלילה וחייכנית. חסודה וצנועה וצנומה ובהירה ועדינה. בעלת מטפחת שלא מגדירה את תווי ראשה כנהוג ב-"מאה שערים", וחצאית ארוכה עד כפות הרגליים. "רבניישן", בעלת האתר "סודות" המשלב את הדת עם המדע.

     "רבניישיין" סובלת מקשיי קשב וריכוז, אי אפשר להחליף איתה משפט אחד שלם אם לא באים וקופצים עליה ומחבקים אותה ולא נותנים לה לזוז, כדי שלא תפנה שמאלה וימינה ושוב שמאלה. לכן העדפתי לדבר איתה שעות בטלפון. 

    אני, אחת מיני רבות שהיא דיברה איתן כמו "חברה".

     רבניישן אוהבת לכתוב בחרוזים.

    אני תמיד בורחת מהבקשות שלה- לכתוב לה בחרוזים. לא אוהבת להשתעבד לחרוז ולהשתעבד בכלל.

    אבל היא אהבה את מה שכתבתי מהמילה הראשונה.

    כמו הרבה אחרים,

    היו כאלה שלא אהבו, אבל אני מניחה אותם בקבוצת ה-"לא פתוחים", לא מספיק אינטילגנטים כדי להבין דבר מתוך דבר, להיות קשובים למשחקי המילים, כדי לשלב את המטאפורה עליה מתבסס הספר, ולשלב את החלק העיוני בספר, או שפשוט ממש לא הצליח להם לכתוב ספר, למרות שהם מאוד אינטילגנטים, "לכאורה".

    כמו אותו אחד, שופט בדימוס, נשיא בית המשפט בדימוס, קרוב משפחה, שכותב שירים, אבל למגירה. הוא שולח לי בכל יום שישי את הפרשנות שלו לגבי פרשת השבוע, פרשנות לא ברורה, מורכבת, לא מובנת, אולי רק לו.

    הוא רגיל לשפוט, "לחרוץ דינים", עד שהחליט לעזוב את ה-"פאררי" שלו, נסע להודו, והלך ללמוד "בודהיזים".

    אבל גם ה-"בודהיזם" לא הפך אותו לאדם יותר סובלני,

    כי הוא צריך להמשיך "לחרוץ דינים".

    ובגדול מי שמבין אותו ואת הפרשנות שלו זה רק הוא ועצמו.

    האלווו? אמרתי לו בדרך אחרת, הסודות נמצאים פה לידך, בדתך, ביהדותך. אבל הוא בשלו. קשה לו לראות כתיבה שמפשטת מושגים ביהדות ומנגישה אותם.

    קשה לו להבין דברים ומורכבות אם היא לא המורכבות שלו בלבד.

    כי הרי הוא זה שצריך לכתוב טוב, בעיקר פסקי דין, על אף שלא נכנס לעובי הקורה,

    או לא קרא את ההמשך, מעבר למשפט הראשון.

    וכבר כמעט הבנתי למי בדיוק אני מפנה את הספר שלי, את האימרות שלי.

    את מה שיש לי להגיד לאחר הבדיקות והמחקרים שלי.  עדיין לא מבינה את המו"לים שדואגים יותר לקחת מוצר מוגמר אחרי עבודה סזיפית וקשה וכדי לשווק אותו הם רוצים שתשלמי להם הון תועפות.

    זה לא נתפש, הרוח והחומר והקרביים שעל השולחן והגשת המוצר מוגמר, אני זאת שהגיתי ויצרתי,

    והם רוצים על זה גם תשלום וגם רווח.

    אז המו"ל צריך להיות גם אחד שמבין עניין, מבין סוג אחר של ספר, שמשלב רוח, מטאפורה שעליה נשענת הפרוזה, מדע וחומר עיוני.


    והנה אני מתכווננת למי אני רוצה לכתוב, למי מיועד הספר:

    לאנשי רוח ושאר הרוח, שמשלבים הגיון בריא ומדע, שיש להם נפש אמן, שואלת ופתוחה, לסקרנים, לחורצי הגורלות, לרבנים שטועים וחושבים שהם אלו שהמציאו את היהדות ולקחו עליה מונופול. למטפלים, לרופאים ולאלו שרוצים להבריא את הנפש במקביל לגוף.


      אז "רבניישן" אהבה את הספר כבר מהמילה הראשונה, גם אם המטאפורה המדברת בתחילתה על ליל אהבים סוער, והתובנה שהגיעה משם.

    "אני יכולה לקרוא את זה? את בטוחה?" זה מתאים לרבנית בני-ברקית כמוני? שאלה במילים אחרות. כאילו מבקשת רשות לקרוא דברים אסורים ביודעין מראש.

    כן, נו, הרי סיפרתי לה את כל סודותי, והיא  צחקה והבינה אותי בדיוק כמו שרציתי שתבין.

    על איך שחציתי קווים אדומים, על הנקמות שלי, על התאווה, על תאוות הבשרים, "תהני, אבל תשתקי", היא הייתה אומרת לי, "פשוט אל תספרי לאף אחד".

    כל כך אהבתי אותה על זה, על השילוב של "בני- ברקית" חרדית, לכאורה, עם מטפחת הקשורה לראשה- ראש פתוח, וסקרנות חוצה גבולות.

    היא אמנם הבטיחה שהיא לא תספר שום דבר לרב,

    אבל היא סיפרה לו הכל, הייתי למדה על כך דרך הנזיפות שלו במבט אליי. אז הייתי משפילה מבט ומתקפלת מבושה.

    "היא חצתה קווים אדומים" הוא היה עונה לה כשסיפרה לו על מעללי. והיא הייתה מספרת לי את תגובתו, צוחקת ושלמה ומשלימה.

    כך היא הייתה מזכירה לי את אימי, צוחקת בדיוק באותן המקומות.

    אבל הוא ידע גם דברים שלא סיפרתי לה, והרגשתי חשופה לידו, אף כי הייתי משננת לעצמי

    "אל תרשי לו לראות את תוכך, אל תרשי לו".

    אבל הוא תמיד ראה בעיני רוחו את המצבים האינטימיים בהם הייתי ולא סיפרתי.

    בעדינות הוא היה מרמז לי עליהם.

    ואני הבנתי הכל. ושתקתי, לא הייתה לי דרך להתחמק. הוא ידע פשוט.

    עד שהחלטתי להתרחק, כי מיציתי. 

    את הסקרנות, את הביקורת, את היכולת להכיל.

    ובכלל, יש לי את הבטן שלי והאינטואיציות שלי והסתדרתי איתן מצויין כל חיי

    בלי דעתו.

    אז אין סיבה שלא אמשיך מכאן והלאה ללא דעתו.

     

    מתוך ספרי: "איך החיים שלך?" שיראה אור בקרוב.

     

    רמז ©

    כל הזכויות שמורות,

    אין להעתיק את היצירה, חלק ממנה או את הרעיון בשלמותו ללא רשות הכותבת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/10/19 21:56:

      צטט: sbhsport 2019-10-19 07:54:44

      אחלה! איך החיים שלך?

      גם.. אחלה ו... תודה,
      עלינו על דרך המלך.
      צוחק
        19/10/19 07:54:
      אחלה! איך החיים שלך?
        12/10/19 16:04:

      צטט: א ח א ב 2019-10-12 13:40:34

      טוב לכתוב אוהבת את זה :-)

       

       

       

      חיוך ברור,

      מוכר טוב.

        12/10/19 13:40:
      טוב לכתוב אוהבת את זה :-)
        10/10/19 13:32:

      צטט: שיח אחר 2019-10-10 12:43:45

      מרתק נורא בפשטות, באותנטיות וגם לומדים איך לכתוב על הדרך, מאוד נהנתי ..


      איזה כיף לי,
      תודה.

       

        10/10/19 12:43:
      מרתק נורא בפשטות, באותנטיות וגם לומדים איך לכתוב על הדרך, מאוד נהנתי ..