כותרות TheMarker >
    ';

    בונו

    דלת מסתובבת

    2 תגובות   יום רביעי, 16/10/19, 11:15

     

    - אז מה שלומך?

    - ברוך השם יום יום

    - ומה שלומו?

    - הוא כרגיל

    - מה זה כרגיל אצלו?

    - הוא בדיכאון

    - איך דיכאון, הרופא רשם לו כדורים, לא?

    - זה נכון, הרופא רשם לו כמה סוגים והוא לקח אותם יום יום כמעט חודשיים בדיוק לפי ההוראות, אבל אחר כך הוא זרק אותם לפח ואמר שהוא לא רוצה לשמוע עליהם יותר.

    - מה קרה, הם לא השפיעו עליו או מה?

    - דווקא השפיעו עליו הרבה. למעשה הם מחקו את הדיכאון לגמרי ולא השאירו ממנו זכר. מהבחינה הזו הם עשו עבודה טובה ואין לו שום טענות. הבעיה רק שעל הדרך הם מחקו גם אותו. לאחר חודשיים של כדורים הוא הפך להיות כלי ריק: אין מחשבות, אין רגשות ואין אפילו דיבור פנימי שזורם סתם כך מפה לשם, ממש כלום, עלה נידף שלא זוכר אפילו את עצמו. לכן היום הוא כבר לא מתפנק ומוכן לחיות עם הדיכאון, הצער והיגון, ורק לא לבלות עוד פעם עם הלא-כלום הזה שהכדורים הציעו במקום.

    - מסכן, אז עכשיו הוא בטח סובל המון

    - האמת שאני לא יודעת אם הוא מסכן ועד כמה הוא סובל, אם בכלל, כבר אבדתי את החשבון. אבל אם תשאל אותו הוא יגיד שבכל דיכאון עמוק וכואב ככל שיהיה תמצא דלת מסתובבת, ואם רק תתגבר על הרתיעה הטבעית ותעבור דרכה באומץ לב - עולם אחר וחדש יפתח לפניך. הסימנים מתחלפים, המינוס הופך לפלוס ומה שהציק לך כבר לא כואב יותר. אתה הופך להיות בועה של אור מרחפת באוויר. ככה הוא תאר את זה בכל אופן.

    - כן, אבל עם כל הכבוד לבועה של האור, לא הבנתי איך הוא הגיע בכלל לדלת. הרי זה מה שמדכא, הידיעה שאתה כבול ולא יכול להשתחרר ולצאת, והוא עוד מחפש את הדלת כדי להיכנס?! מה ההיגיון בזה? הדיכאון הרי מקרין את עצמו לסביבה וכופה את עצמו עליה, ואם לא מטפלים בו כמו שצריך הוא פולש לכל סדק ואורב בכל פינה כמו חור שחור, שלא מרחם ולא מוותר אפילו על פיסה אחת קטנה של אור. מעל כל זה כמובן מתנופפת החרב המתהפכת, אז איפה הדלת הזו שהוא מדבר עליה, כי אני לא רואה.

    - האמת שהתעייפתי מהדיבור הזה, בחיי, בגלל זה אני לא שואלת ולא מתערבת. זה רק מרגש אותו יותר מדי ובסוף אני יוצאת עייפה ומותשת. גם ככה זה לא פשוט להקשיב לו יום יום, תאמין לי. מהר מאוד אתה מרגיש לחץ בראש ורצון עז לצאת להפסקת קפה, או תה. בזמן האחרון אני שותה הרבה תה. אבל האמת שלרוב אין מה לשאול, לבד הוא מספר הכל מעצמו, אין צורך לדרבן.

    - יפה, אז מה הוא מספר על הדלת, אם את זוכרת, איך הוא מוצא אותה?

    - אתה שואל כדי לדעת באמת? סליחה, חשבתי שמדובר בשאלה רטורית. למעשה אין שום בעיה להגיע לדלת. יש לו איזה שיטה שהמציא ופיתח עם הזמן והיא כמעט תמיד מביאה אותו ממש עד הסף. אז ככה, עד כמה שאני זוכרת את הפרוצדורה: קודם אתה מעמיד פנים שהכל בסדר ולא אכפת לך שהדיכאון הזה שתפס אותך ללא הכנה מוקדמת ימשיך ללוות אותך בשארית ימי חייך, לעולם לא תהיה עוד רענן ונמרץ ולא תחייך אל השמש הזורחת, אלא תמיד תהיה עייף, מותש, מדוכא, חסר חיים ובלי חשק לזוז לשום מקום. זה נשמע לא נעים בכלל אבל בעצם מה רע להיות מדוכא, אולי זו סתם דעה קדומה שרואה בדיכאון רק את הסבל, בשעה שבפועל אולי המדוכא נהנה לשבת כל היום ולבהות בתנועה שזורמת הלוך ושוב, כאילו כל החיות שנגזלה ממנו התנקזה בעולם מולו, שעולה ופורח ככל שהצופה מצטמצם. זה משהו שאפשר בהחלט לאהוב ואולי יש בזה סיפוק, הנאה ואפילו עונג, במיוחד אם אתה ריק לגמרי. בכל אופן, בשלב הבא, לאחר שאתה מצליח לשכנע את עצמך באמת ובתמים שהגעת לקצה ואין יותר לאן להתקדם וגם לא אכפת לך לעמוד במקום ואפילו אוהב את זה, אתה עושה את המובן מאליו שעד עתה לא ראית בגלל הדיכאון, ופונה לאחור.

    - נו, ומה קורה אז, למה עצרת עכשיו?

    - שאלת על הדלת המסתובבת, נכון? אז הנה הסברתי לך את כל הפרוצדורה, מה אתה עוד רוצה.

    - כן, אבל מה לעשות שם בפנים, למען השם, אל תשאירי אותי תלוי באוויר.

    - אתה יכול לעשות שם כל מיני דברים, מכאן והלאה אין תכנית אחת מסודרת. כל אחד רשאי לנהוג לפי טבעו. אני למשל הייתי צוללת ישר אל השורה התחתונה למטה ומחפשת את הדלת שתוציא אותי מהבור הזה, ואולי גם תלמד אותי להימנע ממנו להבא.

     

     


     

    -

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/10/19 22:28:
      תודה שימי, זומבי זו הגדרה בהחלט מתאימה, שיהיה לך שבוע טוב!
        19/10/19 22:06:
      זה מאד מדויק למאותו הרגע שאתה זורק את הכדורים שהופכים אותך לזומבי ועד לרגע של הדלת המסתובבת. כן, יש רוטינה כזאת כולל הנוהל- הזדהיתי עם כל רגע.