כותרות TheMarker >
    ';

    חיים חיימוף

    בלוג העוסק באקטואליה

    0

    הטעות הגדולה של רבין 03.11.2019

    2 תגובות   יום ראשון, 3/11/19, 19:23

       ראש הממשלה רבין נרצח על ידי התנהגותו של ערפאת.   רבין האמין בתהליך השלום שניהל עם ירדן ואחר כך עם הפלסטינים.  הוא השקיע מיטב כוחותיו למלא אחרי התנאים שנתבקשו על ידיי ההסכם אוסלו שחתם עם ערפאת.  הבעיה שהו אלא שמע דבריו של ערפאת.  הוא לא ראה התנהגותו השפלה של האיש, אשר פגע בכל צעד ושעל בתהליך השלום.

       רבין היה מלא אמונה שהוא מוביל באמת לשלום בר קיימה שיבטיח שלום לעם ישראל, שלווה ופיתוח משני צדי הגבול.  לו לא האמין בזאת לא היה ממלא אחרי התנאים שנדרשו.   במפגש הגדול בליל הרצח הוא דבר על תקוותו העמוקה שהדרך שהוא מוביל מביאה השלום הנכסף.  התנהגותו ויחסו אל המתרחש מצביעים על כך שהוא היה משוכנע שהוא מוביל עם ישראל אל השלום.  הוא לא שמע דברי ערפאת בנאומיו.  ערפאת דבר ערבית ורבין לא הבין הנאמר בחיוך דקיק.  ערפאת כבר בנאומו על שלום בין אמיצים בערבית הוא תמיד הוסיף ההרגעה, השלום הוא זה של חודאיבייה.  

       רק יודעי ההיסטוריה של האיסלם היו יכולים להבין הסרקזם המושחז.  האמירה הזאת הרגיע הצד הערבי, כי הם ידעו על מה הוא מדבר, שהשלום איננו סופי ולא סוגר הגולל ההסיכוים לגרש היהודים מארצם, שהם האמינו היא שלהם.  הערביסטים שלנו לא הזהירו ולא אמרו לראש הממשלה מה מהות השלום שמוזכר על ידיי ערפאת.  הוא ניסה להשקיט שומעיו בצד הערבי, שהשלום עם ישראל הוא איננו סופי אלא השלום שמוחמד קשר עם אנשי מכה.  כדי להבין בצורה ברורה יש להזכיר במלים ספורות מהות השלום המוזכר. 

       אנשי מכה לא קבלו הטפתו של מוחמד.  היו גם שלגלגו על דעותיו.  הוא ניסה לשכנע ללא הצלחה.  והוא עשה מעשה שהפך להיות אבן פינה ליחסים של הערבים אל המלחמות והסכמיי השלום עם אויביהם.   אחרי התכתשות עם אנשי מכה הוא עשה שלום אתם לעשר שנים.  הכוחות נפרדו ואנשי מכה נרדמו.  בעבור שנתיים, כאשר מוחמד צבר מספיק כוח הוא תקף את מכה ורצח כל מתנגדיו.  וזה שלום חודאיבייה.  זה השלום שערפאת חתם עם עם ישראל בהובלתו של יצחק רבין.      כמובן היה הבדל גדול בין שני המנהיגים, רבין האמין לדברי ערפאת ומלא אחרי הסעיפים בנאמנות.  ערפאת נהג במרמה סמויה. 

       כאשר רבין התחיל להסב כוחותיו של צהל להתכנס בישראל ערפאת פתח מבתקפה רצחנית.  הוא תרגם התנהגותו הכנה של רבין כחולשה והחליט להכות על מנת לזרז תהליך הנסיגה.   ההתקפה הקשה גבע מחיר דמים כבד מעל אלף ישראלים שלמו בחייהם.  הוכנסו מטעני תופת לאוטובוסים, בבתי קפה, במסעדות וגם נרצחו יחידים.  המדינה מלאה חמס.

       שולמית אלוני שרה בממשלת רבין דברה על קרבנות השלום.  היה קשה מאוד לקבל נוסחה כזאת מצד אחד אתה עושה שלום ומצד השני נרצחים אזרחים חפים מפשע.    לראשונה האירופאים הרימו קול מחאה.  ערפאת הבין שהו עושה שגיאה גדולה.  לצערנו היה כבר מאוחר לסגת מאשר הוכרז ברבים, לרצוח יהודים באשר הם.  המצב היה כל כך קשה שעזר וויצמן הנשיא דה אז אמר לרבין "יצחק תפסיק לסגת."   רבין לא שמע והמשיך מלא אמונה שמעשיו הם הטובים ביותר בעת הזאת.

       ככה אנחנו הגענו לשוקת שבורה, ראש הממשלה רבים המאמין הגדול בשלום אליו הוביל נרצח.  ירד אבל גדול על עם ישראל.  זה לא מקובל ולא מעשה של מה בכך להרוג ראש המדינה.  כך היו באותו הזמן שני אנשים שונים בתכלית רבין המאמין הגדול בשלום אליו הוביל   וערפאת הערמומי אשר עשה בכל יכולתו  לקעקע ולחפור מתחת ליסודות השלום אשר עמד להבטיח שלווה לאזור כולו.   תקוותו הייתה להגיע לירושלים ולהפכה לעיר בירה ערבית!!!  רבין שילם בגלל תמימותו וערמומיותו של שותפו לשלום בחייו.  אין כל הצדקה לאירוע.  הוא היה מיותר לחלוטין, אבל התרחש לצערנו והעם אבד מנהיג שהאמין בשלום וניסה ליישמו.   חיימוף

       

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/11/19 17:27:
      06.11.2019 אינני יודע מי אתה, אבל נתת לי הסבר ממצה ומעמיק. הזכרתי חודייבה כי הוזכרה בהקשר להסכם הזה על ידיי ערפאת שהשתמש בו ולמדתי מהתרגומים של דבריו שנאמרו בערבית. במיוחד הלכתי לברר מה הוא ההסכם הזה והבנתי שאין לנו סיכוי לעשות שלום. עכשיו אני משוכנע שאין להשיב אדמה עבור שום הסכם. גם לירדן לא היינו חייבים להשיב. הם עשו מלחמה חייבים לאבד אדמה. מכל מקרה תודה. חיימוף
        5/11/19 13:43:

      שמע...
      1. הסכמי אוסלו לא היו הסכם אחד אלא שורה של הסכמי ביניים שההתקדמות בהם היתה מותנית ביישום שלהם. השאיפה של הפלסטינים לא היתה הערים עזה ויריחו (שהם קיבלו בהתחלה), וגם לא שטחי A שמהווים כ-20 אחוז משטח הגדה (שהם קיבלו לאחר אוסלו ב). בפועל בשל הפעילות האלימה של הפלסטינים התהליך נקטם. התהליך לא הסתמך רק על הרצון הטוב של הפלסטינים, אלא על ההנחה שאם הם לא יבצעו את המוטל אליהם יש להם הרבה מה להפסיד.

       

      2. אם ערפאת היה הולך בדרך של הסכם חודיבה, הוא שומר על שקט טקטי ומקבל מישראל כל מה שהיא יכולה לתת, ורק אז פותח במלחמה. בפועל הטרור הפלסטיני עקב ועיקר את התהליך (ובפועל השאיר את הפלסטינים קרחים מכאן ומכאן). יתר על כן ב-2001 הוצע לערפאת הצעה - לקבל 95 אחוז מהגדה כולל חלקים מירושלים. אם ערפאת היה בעניין של חודיבה, הוא היה מקבל את ההצעה, שומר על שקט מספר שנים, או אז בתנאים משופרים מתחיל במלחמה. בפועל ערפאת עצמו (וחלק ניכר מהחברה הפלסטינית) לא הלכו בדרך שתיארת. הם דחו הסכמים שהיו מאפשרים להם לעשות "חודיבה משופרת" מהטעם הפשוט שההסכמים הללו נגדו את הסף התחתון של מה שהם מאמינים בו.

       

      3. אנחנו אוהבים לתייג את כל הפלסטינים כמקשה אחת אבל זה לא מדויק. כמו בחברה הישראלית גם בחברה הפלסטינית היו שהתנגדו להסכם מטעם דומה - ששלמות הארץ (ישראל בעיננו, ופלסטין בעינם) היא חלק מהליבה האמונתית. חתימת ההסכם הובילה לגל של התנגדות (אצלנו ואצל הפלסטינים) ולמעשי טרור (בעיקר של הפלסטינם אבל גם שלנו - גולדשטיין, פופר, זאדה ועוד). באותה עת עיקר האלימות היו מקבוצות שהתנגדו גם להסכם וגם ליאסר ערפאת (בעיקר החמאס אבל לא רק). הביקורת על ערפאת לא הייתה שהוא מבצע טרור, אלא שהוא לא עושה די למנוע אותו. 

       

      4. לאחר שערפאת החל להראות סימנים של לחימה בטרור (95), החל הסכם אוסלו ב', שנתן לפלסטינים שליטה במרכזי הערים הפלסטיניות. ההסכם החדש שוב הוציא את האלימות לרחוב שוב בעיקר מהמתנגדים.

       

      5. מ-1996 ערפאת השתלט על השטח ובמשך מספר שנים הטרור הפלסטיני ירד למימדים נמוכים (ביחס לעשרות שנים). בהתאם להסכם המקורי שלב הביניים היה להתרחש 5 שנים ואחר להגיע לשלב הקבע. בפועל ההתקדמות היחידה עד שנת 2000 (7 שנים לאחר ההסכם המקורי) היתה הסכם ואי - שבו חברון נמסרה לפלסטינים.

      בציבור מקובלת ההשוואה לגבי אוסלו כאילו אנו מספקים להם שטח לריבונות והם מספקים לנו שלום\ בטחון. בפועל הפלסטינים סיפקו לנו הרבה יותר מזה. בראש וראשונה ביטול החרם הערבי (שמנע מישראל מסחר עם חצי עולם), כמו כן קשרים עם מדינות ערב (ישירים מרוקו טונסיה, ועקיפים מדינות המפרץ), ובעיקר הוא בנה את הברית הפרו מערבית (אפילו פרו ישראלית) בעולם הערבי שבראשה סעודיה. העניין השולי הזה הזניק את ישראל במגוון רחב של תחומים. 

      לעומת זאת "התשלום הישראלי" נעצר בשליטה ב-20 אחוז מהגדה. הפלסטינים (קצת כמונו) חשו שהונו אותם. 

       

      6. ב-2000 החלה אינתפדת אל אקצה. בפעילות האלימה הזו השתתפו גם שוטרים פלסטינים, ערפאת לא עצר את המהומות ואולי אפילו ליבה אותם. (זה כבר היה מספר שנים לאחר שרבין נרצח). באינתיפדה הזו נגבו מספר קרבנות ישראלים רב (דרך אגב מספר הקרבנות הפלסטינים הוא לפחות פי ארבע מהקרבנות הישראלים). אפשר לומר שזו תוכננה מראש על ידי הפלסטינים, אפשר לומר שזה היה תוצר תסכול, וחוסר אמונה שהישראלים אכן מתכוונים להעניק להם ריבונות, אפשר לומר שזה תוצר של הניסיון של אהוד ברק לקרב את סוף התהליך (כדי להמנע מלשם לפלסטינים כל פעם בהסכמי ביניים). אין ספק שזו היתה התנסות "שצרבה את התודעה הישראלית" והובילה רבים מאיתנו למסקנה שלא ניתן לסמוך על הפלסטינים.

       

      7. אבל ב-2005 החליף את ערפאת מחמוד עבאס. מחמוד עבאס הצהיר כל העת על התנגדות לדרך הטרור, ולא רק זאת גם סיפק קבלות. במשך כמעט 15 שנה הרשות הפלסטינית בגדה משתפת פעולה עם צהל ומונעת טרור. על ההנחה הזאת חתום גם צהל עצמו. ולמרות זאת הסכם תהליך אוסלו לא התקדם אפילו סנטימטר (אולי הוכחה לטענה הפלסטינית שמראש עניינו אותנו ביטול החרם, והגשר לעולם הערבי - ומראש לא התכוונו לפתור את הבעיה הפלסטינית).

       

      8. הטרור שבא לאחר הסכם אוסלו, קל וחומר לאחר האינתיפדה השנייה היה קשה. הכאב על כל קרבן הוא גדול - אבל כשמסתכלים בראי הזמן - 1500 הרוגים ב-25 שנה - מגלים שהתקופה שלאחר אוסלו (גם שמביאים בחשבון את השנים הקשות של הטרור) מאופיינת בכמות קטנה יחסית של הרוגים ממלחמה או טרור (שהרי המצב הביטחוני לטוב ולרע הוא תוצר גם של ההסכמים ההם). אם התמונה לא תשתנה כנראה שהמצב עוד ישתפר בשנים הקרובות. לכן יש הרבה מה לבקר את "אוסלו" אבל שווה להתבונן גם בתמונה קצת יותר מרחוק.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      חייםחיימוף
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין