מתי G. ואנוכי מגיעים לביאנלה לאמנות בפירנצה בעקבות הזמנתו של חברנו, האמן מִיצֶ ינקולובסקי, Mice Jankulovski , המכונה מִיצְקוֹ, Micko , מסקופיה, בירת מקדוניה הצפונית, לרגל קבלת פרס מפעל חיים על עבודתו כצייר. הפרס קרוי על שם לורנצו המפואר, Lorenzo De Magnifico, לבית מדיצ'י ( 1449 – 1492) שהיה שליט רב עוצמה ברפובליקה של פירנצה, ופטרון אמני רנסנס נודעים, ביניהם ליאונרדו דה וינצ'י. בטקס קבלת הפרס מתי ייקח חלק בפאנל של אוצרים ואמנים, לכבוד 500 שנה למותו של ליאונרדו דה-וינצ'י.

בשולי האירועים המרכזיים מתרחשות השיחות המעניינות, הבלתי צפויות, של מפגש חד פעמי בין אנשים שאינם מכירים ולא יפגשו שוב , שיחות בהן גרעין רעיון מגרה לחשיבה.

אנחנו מתיישבים לארוחת צהריים במסעדה קטנה, מתי G. פותח בשיחה עם שתי צעירות סיניות הסועדות ליבן בשולחן לידנו. אחת מהן לומדת עיצוב אפנה במילנו וחברתה הגיעה מסין לבלות איתה חופשה. שאלתו של מתי במה היא עוסקת נענית בתשובה מפתיעה, היא עוסקת באושר, עוזרת לבני אדם להגיע לאושר.
- איך את עושה את זה? תמה מתי.
- אני שואלת שאלות, עונה האושֶריסטית.
- תשאלי אותי, מסתקרן מתי.
הממונה הסינית על האושר חושבת וחושבת ואז שואלת:
- אם האושר היה נתון לבחירה, האם היית בוחר בו כמצב של קבע?
- האושר אינו מצב של קבע, הוא מגיע במנות קטנות, של רגעים' לפעמים, עונה מתי.
הממונה הסינית על האושר חושבת שוב ואז שואלת:
- אם היית יכול לבחור באושר רגע אחר רגע, האם היית בוחר בו?
- לא.
- למה?
- מפני שאז האושר היה מדולל, מהול, לא חריף. צריך סבל כדי להכיר באושר.
באותו רגע מגיע לשולחננו אושר צרוף בצורת עוגת טירמיסו, אם ימשיך להתפלפל בנושא האושר בת זוגו השמנמונת תגדיל באופן ניכר את חלקה באושר הנגיש אך הזמני מאד המונח לפניהם... מתי G. מפנה את תשומת ליבו ומזלגו לצלחת והשיחה מסתיימת.
אם האושר היה נתון לבחירה, האם הייתי בוחרת בו כמצב תמידי?

באחד הערבים אנחנו מתגלגלים למסיבת VIP של בכירי האמנים המציגים בביאנלה. אני סוקרת את הקהל המהודר, השפה האיטלקית הנהדרת מתנגנת באולם, כשאני מסבה את מבטי מתי G. סָפוּן על מושבו בין שתי עלמות חמד איטלקיות אשר מתלוננות באוזניו מרה על הגברים האיטלקיים שאינם מחזרים אחרי הנשים הצעירות ואינם מוכנים למחויבות. אני חוזרת לשייט בין האורחים האלגנטיים, שני דרקוני זהב מרהיבים לוכדים את עיני, צמודים לאוזניה של אישה בעלת טעם, יורקים אש משני צידי פניה היפים. אני מחמיאה לעגילים ומתפתחת שיחה עם מעצבת פנים פלורנטינית שעובדת בכל העולם, היא מספרת כי כאשר שהתה בלוס אנג'לס הגוף – נפש שלה (ככה היא אומרת) לא הרגיש טוב, היא תהתה מדוע, ורק לאחר זמן הבינה כי האחידות בבנייה במרחבים הציבוריים היא שמדכאת אותה, "הכל אותו דבר" והכל "עצום", בעוד פירנצה, העיר בה נולדה ובה היא חיה, היא עיר מגוונת הבנויה בסגנונות שונים מתקופות שונות. מתי G. מצטרף לשיחה, הוא מחמיץ את הדרקונים המופלאים אבל מוסיף דברים על "חתך הזהב" השולט במבנים העתיקים בפירנצה, יחסי הממדים בין האלמנטים בתוך הארמונות והבתים הגדולים, והפרופורציה בין גודל המבנה לגודלו של האדם. "חתך הזהב" מאפיין את יחסי הגודל הנכון, הנעים, לבן אנוש שאינו מתגמד מול האגו העצום של האדריכלים והיזמים בני זמננו הבונים מגדלי ענק המיתמרים לשמיים, מחציפים פניהם לטבע, מסתירים את אור השמש אך לוכדים את חומה, הופכים את העיר לחממה לוהטת ומהבילה, ואותנו לנמלים מתרוצצות במבוכים אורבניים.

אנחנו מחלקים את זמננו בין שיטוטים במרכז פירנצה לבין שיטוטים בביאנלה. הביאנלה משמימה למדי, משום מה מספר המבקרים מועט מאד. האמנים, שהגיעו מכל העולם ושילמו עבור הזכות להציג, יושבים ליד עבודותיהם ומחכים למבקרים, מצפים "להתגלות" ולהפוך ל"דבר החם" הבא. ענן ציפיית השווא הולך ונעשה כבד מאכזבה ככל שהזמן עובר ודבר אינו קורה.
מתי G. מסייר בתערוכה הענקית, נעצר ליד עבודותיהם של אמנים מוכשרים, משוחח איתם, משיא עצות ומשאיר אחריו שובל תודות והכרת תודה. מקום הישיבה שלו, ליד העבודה של מִיצְקוֹ, נעשה מקום עלייה לרגל והתכנסות האמנים.
מתי מתפעל מטורסו ברונזה שמציגה סוזי, פסלת צרפתייה צעירה. מתפתחת ביניהם שיחה על צורות, פטינות ובתי יציקה. סוזי היא מהנדסת אלקטרוניקה במקצועה ותמיד ציירה, אבל בדידות הצייר הניצב לבדו מול הקנבס הפחידה אותה. יום אחד ראתה פָּסָל ברונזה בעבודתו ומיד ידעה שהיא פסלת. היא חזרה לבית הספר, למדה פיסול באופן מקצועי ומאז היא מפסלת, היא אוהבת את הזמן לבד בסטודיו, אבל נהנית מאד מהעבודה בבית היציקה, מההתייעצויות עם אנשי המקצוע, מהקשר עם השותפים ליצירה.
בבוקר המחרת מגיעה סוזי בעיניים דומעות, "אוֹ לָה לָה, אני כל כך מדופרסת", היא אומרת באנגלית הצרפתית הקוקֶטִית שלה, "אין כאן עם מי לדבר, אף אחד לא בא, לא חשבתי למכור אבל חשבתי להכיר אנשים, לדבר, אם ככה זה להיות אמן אז נראה לי שעשיתי טעות, אוֹ לָה לָה, אוֹ לָה לָה".
- זו לא הביאנלה הנכונה עבורך, מרגיע אותה מתי, את פשוט לא במקום הנכון, אל תתייאשי.
מתי יושב על כסא, סוזי מתיישבת על הרצפה למרגלותיו ומקשיבה לו, יש משהו מכמיר לב בתמונה הזו של האמן שבע הימים והתהפוכות חונך את האמנית הצעירה והעצובה, ודווקא משום כך אינני מצלמת אותה, אלא נוצרת בלבבי.

מאתונה מגיע חברנו, פרופסור להיסטוריה של האמנות, מנוס סטפנידיס, הוא עוקב אחר התנהלותו של מתי G.
- מתי אדם מאד נדיב, הוא אומר לי.
- למה אתה אומר את זה? אני שואלת.
- האופן בו הוא מקדיש תשומת לב לאמנים אחרים, מבקר את עבודותיהם, משיא עצות, חולק את הידע והניסיון שלו, זה מאד נדיר אצל אמנים. מתי מאד נדיב, חוזר מנוס ואומר.
בליבי אני צוחקת, כיוון שמתי G. נוהג להשיא עצות גם כשאינו נדרש לכך, מנהג שגורם לתקלות קלאסיות בין הגבר שהוא לאישה שאני:
- מַתִּי, אני יודעת מה לעשות, אני לא צריכה את העצות שלך.
- אז למה את מספרת לי את זה?
- רק רציתי שתשמע אותי, שתהיה איתי.
מתי G. מביט בי במבט השמור לגברים ששמעו את המשפט הזה מנשים רבות, ועדיין אינם מבינים מה עליהם לעשות עם "זה".

למִיצֶ ינקולובסקי כישרון משונה ונדיר מאד. הוא יכול לכתוב משמאל לימין, מימין לשמאל, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. יותר מכך, הוא ממציא פלינדרומים ארוכים ומתוחכמים. פלינדרום הוא מילה דו-כיוונית, מילה מתהפכת. מספר, מילה, משפט או כל רצף אחר, שאפשר לקָראם ישר והפוך כלומר משני הכיוונים, משמאל לימין ומימין לשמאל מבלי שישתנה תוכנם, כגון: שיש, אבא, טריומוירט. משפט לדוגמא "אבי, אלחי, שמך, למה המלך משיח לא יבא?" (מתוך מילון ספיר).
ליאונרדו דה וינצ'י כתב בכתב מראה, מתי מציע למִיצֶ לכתוב פלינדרום על הבמה במהלך טקס קבלת פרס, ואכן, מִיצְקוֹ מדהים את הנוכחים כשהוא כותב משפט פילוסופי ארוך משמאל לצד ימין, ואחר כך מימין לשמאל. דא עקא, מִיצְקוֹ דובר וכותב רק בשפה המקדונית, קורנליה קונסקה, "מנהלת האמן" (ובת זוגו) מתרגמת את המשפט לאנגלית, אבל אני מרוכזת בצילום האירוע ואין לי מושג לגבי תוכן הכתוב. בכל אופן מִיצְקוֹ משאיר רושם עצום על הנוכחים.

http://www.osten.mk/en/blog-post/27877/mice-jankulovski

מיצ ינקולובסקי מניף את פרס לורנצו המפואר, לצידו, קורנליה קונסקה "מנהלת האמן"

ברקע, הפלינדרום שכתב בשפה המקדונית

אנחנו עוזבים את פירנצה לטובת לונדון. במטוס מתיישבת ליד מתי G. (איך לא?) עלמת חמד איטלקייה, היא מעצבת ריחות לבית וטסה להפיץ ריחותיה בלונדון. אני תוחבת פקקים לאוזני ומשקעת את חוטמי בספר המסות המרתק של רונית מטלון ז"ל – "עַד אַרגִּיעָה". כשאנחנו יורדים מתי מגלה את אוזני כי הצעירה התלוננה על הגברים האיטלקיים שאינם מחזרים אחר הנשים הצעירות ואינם חפצים בזוגיות... אני פותחת את הרַב גוּגְל ומוצאת בוויקיפדיה - איטליה היא אחת המדינות בעלת שיעורי הפריון הנמוכים בעולם; נכון לשנת 2011 ממוצע הפריון לאישה איטלקייה עומד על 1.42 ילדים בממוצע, רחוק משיעור הפריון הרצוי לגדילת אוכלוסין שעומד על 2.1 ילדים לאישה.

בשולי האירועים המרכזיים מתרחשות השיחות המעניינות, הבלתי צפויות.

שפריצוזו, אפרול שפריץ. 3 מנות קווה, 2 מנות אפרול, מנה סודה, חצי כוס קרח, פרוסת תפוז