כותרות TheMarker >
    ';

    כמה רחוק ללכת?

    האישי הוא הפוליטי, ולהיפך. אני אתייחס כאן לרעיונות והתהליכים, החברתיים, הסביבתיים והבין-אישיים, שמשפיעים על כולנו.

    0

    למה אנשים אכפתיים הם אנשים מצליחים ומאושרים יותר

    4 תגובות   יום שני, 11/11/19, 07:45

    "לב פתוח הוא ראש פתוח," הדלאי למה
    ''
    היית רוצה תמיד להרגיש אהבה?
    כולנו רוצים להיות מוקפים תמיד בבני אדם שאנחנו אוהבים ושאוהבים אותנו, להפוך את בני משפחתנו ואת חברינו למאושרים, ובאופן כללי להציל את האנושות ואת העולם. עם זאת, אנחנו חוששים שבדרך נאבד את עצמנו. החשש הזה הוא עוד שום דבר לעומת הפחד שאם נהיה נדיבים מדי האחרים ינצלו אותנו וייקחו מאיתנו את כספנו וזמננו. החרדה הגדולה ביותר היא כמובן מהסיכון הגדול ביותר, כלומר שנהיה פראיירים, אלוהים ישמור.
    אלא שמסתבר שהניסיונות להגן על עצמנו מזיקים לנו יותר משהם מועילים. אנשים נדיבים ונותני אמון, כך מוכיחים המחקרים, הם אנשים מצליחים יותר.
    ולא רק זה, אלא שהם גם אנשים מאושרים יותר.
    כולנו יכולים ללמוד להיות מצליחים ומאושרים כמותם, אם נבין למה עדיף לנו להיות אמפתיים, איך כדאי לנו לשמור על עצמנו (רמז- אנשים תוקפניים הכי קל לנצל), ואיך נוכל לעשות את הבחירות הטובות ביותר.
    נתחיל עם הסיבה להרבה מהבחירות הגרועות שאנחנו עושים.
    המוצא המיושן של הגישה התחרותית שלנו
    בכל אחד מאיתנו קיים הצורך לדאוג לעצמנו גם על חשבון אחרים. הבעיה היא שהצורך התחרותי ההישרדותי הזה שלנו בא לידי ביטוי  גם כשאין עלינו שום איום ממשי, ולמרבה הצער הוא נתמך על ידי כוח ענק.
    למרבה השמחה, הצורך לדאוג לאחרים ולשתף פעולה נתמך על ידי כוח לא פחות עצום.
    שני כוחות סותרים אלה נמצאים בתוכנו, כשני חלקים של המוח שלנו. לכולנו יש את גזע המוח הפרימיטיבי, ואת המוח האנליטי, החדש והגדול יותר. אפילו לאנשים חסרי המוח ביותר שאנחנו מכירים יש את שני המוחות האלה, גם אם הם לא בהכרח משתמשים בהם לעתים קרובות.
    המוח הישן שלנו, המוח הזוחלי, מתעניין רק בהישרדות, באוכל ובהתרבות. כולנו מכירים את הטיפוס. עלינו להודות למוח הזה על כך שהוא דואג לנשימה שלנו, לקצב הלב, ובאופן כללי דואג לכך שנישאר בחיים. כשאנחנו פוחדים, עייפים, רעבים או לחוצים, המוח שלנו מבין שאנחנו בסכנה, והמוח הזוחלי מקבל אוטומטית את הפיקוד ומפעיל אותנו בתגובת הילחם-או-ברח.
    התגובה הזאת עובדת מעולה כשעלינו לברוח מפני אריה, אבל לא כל כך מעולה כשעלינו להגיב לבן זוגנו הכועס. רבים מאיתנו התנסו בתגובה אוטומטית של הילחם-או-ברח כשבן זוגם המעוצבן דרש יותר התחשבות, למשל, ותוצאת המלחמה או הבריחה הזאת משום מה רק הסלימה את המצב.
    לצערנו אריות לא כל כך נפוצים בימינו, בעוד סכנות מדומות כמו ריבים ביתיים נפוצות מאד. לכן ברוב המקרים, כגון עימותים עם בני משפחתנו, עמיתינו, נהגים אחרים או יריבים בפייסבוק, ההחלטות הקיצוניות של המוח הפרימיטיבי לא מועילות לנו.
    החולשה של הגישה התחרותית שלנו
    לרוע המזל, קל מאד להלחיץ או להפחיד אותנו כך שנעביר אוטומטית את השליטה למוח הזוחלי ההישרדותי שלנו. מאז לידתנו מלמדים אותנו מטפלינו כמיטב התרבות, תוך שימוש בלעדי במשחקים מלחיצים ותחרותיים, שההצלחה שלנו חייבת לבוא על חשבונם של אחרים. כך יכולים מורינו האוהבים להשתמש בתחרותיות כדי לתמרן אותנו לעשות מה שהם רוצים שנעשה.
    בהמשך, כשאנחנו כבר מתוכנתים להתחרות, אנחנו הופכים לחיילי-משחק מצוינים בידיו של כל מי שיודע איך ללחוץ על כפתורי ההפחדה שלנו. בתי-ספר, מקומות עבודה, מפרסמים ופוליטיקאים משתמשים בתחרותיות וביריבות כדי לתמרן אותנו. בכל העולם ישנם פוליטיקאים, בלי להזכיר שמות, שבונים את ההון הפוליטי שלהם על ידי הפצת פחד ושנאה. אם, על הדרך, זה גורם לאלימות ולמלחמות, זאת וודאי לא אשמתם. הם לא עשו דבר מלבד גרוי יעיל של המוח הזוחלי החושש של מאזיניהם.
    עם זאת, אנחנו לא לא רובוטים, ויש לנו בחירה אם לפנות אל המוח הזוחלי המפוחד והתוקפני שלנו או לא. הבחירה הזאת נובעת מכך שהמוח הפרימיטיבי הוא לא המוח היחיד שיש לנו. יש לנו גם מוח חדש, שחושב באופן אחר לחלוטין.
    המוח החדש שלנו הוא זה שאחראי על מצפוניות ועל שיקול דעת. כפי שאפשר לראות לפי הנושאים הכבדים עליהם הוא מופקד, זהו המוח הבוגר יותר. ואכן, המחקר מוכיח שהוא מקבל החלטות טובות יותר, אם אנחנו עושים את המאמץ של השימוש בו.
    המקור החדש של גישת שתוף הפעולה שלנו
    המוח החדש שלנו התפתח אחרי עידן הזוחלים, כשהיצורים חמי-הדם החדשים, העופות והיונקים, לא יכלו עוד להטיל ביצים ולהפקיר אותן לגורלן בדם קר. היה על היצורים החמימים החדשים האלה לטפל בצאצאיהם ללא הפוגה. כפי שכל הורה חם-מזג יודע, גידול צאצאים הוא בלתי נסבל בטירוף. קדמונינו היו צריכים לפתח כוח עצום לקשור את ההורים אל צאציהם המתישים.
    והם עשו זאת. הם יצרו את אחד הכוחות החזקים ביותר ביקום.
    הוא נקרא אהבה.
    חלקם, כולל אותנו, המשיכו צעד נוסף קדימה ופיתחו קבוצות שלמות שחבריהן תומכים אלה באלה. מוחנו המתפתח למד את מה שהזוחלים לא יודעים:
    שלהיות לבד זה רע, ולהיות ביחד זה טוב.
    או, במילותיו הקצת יותר חכמות של הדלאי למה,
                "רק פיתוח של חמלה והבנה לאחרים יכולים להביא לנו את השלווה ואת האושר שאנחנו מחפשים."
    המוח החדש שלנו יודע זאת לעומק, פיזית.
    למעשה, הוא כולל בתוכו אזור של נוירונים, שנקראים נוירוני מראה, שתפקידם לשקף תחושות של יצורים אחרים סביבנו וליצור בנו הזדהות כלפיהם. זו הסיבה לכך שסיפורים של אנשים אחרים, אפילו בסרטים ובספרים, נוגעים כך בלבנו. (או, למעשה, במוחנו).
    זו הסיבה לכך שסבל קשה של אדם אחר לידנו גורם לנו טראומה כמו סבל שלנו עצמנו. זאת גם הסיבה לכך שעבור העצמי הפנימי שלנו, להיטיב עם אדם אחר זה למעשה להיטיב עם עצמנו, ולפגוע באדם אחר זה לפגוע בעצמנו. כשאנחנו קשובים לרגשותינו, אנחנו יכולים להרגיש כמה עמוק ההזדהות הזאת משפיעה עלינו.
    לכן התנהגות אכפתית היא ההתנהגות היחידה שבאמת מיטיבה אתנו. כאשר אנחנו מתחרים או עושים פעולה שלכאורה מיטיבה אתנו בזמן שהיא פוגעת באחרים, המוח שלנו בעצם תופש את עצמו כנפגע. אנחנו יכולים להתעלם מהרגשות האלה, אבל הם עדיין שם. בטווח הארוך אנחנו ממשיכים, במקום כלשהו בלבנו (ובמוחנו), לקחת את הכאב של האחר איתנו. התנהגות פוגענית לאחרים היא תמיד פוגענית גם כלפינו.
    מצד שני, התנהגות מיטיבה לאחרים היא תמיד מיטיבה גם כלפינו. לכן, זאת תמיד ההתנהגות העדיפה עבורנו.
    שני חלקי המוח האלה, המוח הזוחלי והמוח החדש, הם שניהם שלנו, ועם מודעות לחשיבה שלהם אנחנו יכולים לבחור את מי להפעיל וכך לקבל החלטות טובות יותר.
    כשמישהו כועס עלינו או עוקף אותנו, למשל, כשיועצת היופי מסבירה לנו שהנקבוביות שלנו איומות, או כשאנחנו רואים חדשות או נאומים, אנחנו יכולים להבהיר למוחות הזוחלים שלנו שאנחנו לא בסכנת חיים מיידית ולהרגיע אותם.
    כך נחזיר את השליטה אל המוחות החדשים החכמים שלנו, וניתן להם לקבל את ההחלטות.
    החלטות שייטיבו איתנו ועם אחרים.
    החוזק של שתוף הפעולה שלנו
    אנשים שאכפת להם מאחרים, אנשים שמיטיבים עם אחרים, הם אנשים מאושרים ומצליחים יותר.
    המחקרים מוכיחים את זה.
    וגם המוח שלנו יודע את זה.
    אפשר לסמוך עליו, אם רק ניקח את הזמן ונקשיב לו.
    כולנו יכולים להיות מאושרים ומצליחים יותר על ידי שימוש נכון במוח שלנו.
    על ידי כך שנמנע מלקבל החלטות כאשר אנחנו עייפים, לחוצים, רעבים או דואגים.
    על ידי כך שניזהר ונתרחק מאנשים ומוסדות שמנסים לעורר בנו תחושות של פחד, שנאה, חוסר ביטחון, תחרות ויריבות.
    על ידי כך שנזכור שלנו, ולאחרים, טוב יותר כאשר אנחנו דואגים אחד לשני ומשתפים פעולה.
    על ידי כך שננסה להיטיב עם עצמנו דרך כך שנדאג גם לאחרים וניטיב אתם.
    בבית.
    בעבודה.
    במדינה.
    בעולם.
    החל מעכשיו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/11/19 08:52:

      צטט: עמנב 2019-11-13 00:26:25

      כל הכבוד, אסתי, לרשומה המושקעת. אגב, אחת מחוויות המסע הראשון שלי להודו, הייתה הפגישה פנים אל פנים עם הדלאי לאמה. פרסמתי את רשמיי בספרי "אל מקורות הגנגס" וגם ב"קפה": http://cafe.mouse.co.il/post/3424941/ כל טוב, עמוס.

       

      תודה! כשאני עמדתי להיות בהרצאה שלו היא התבטלה מטעמי בריאות ומאד הצטערתי על ההחמצה. אני שמחה שאתה הצלחת להיפגש אתו, הוא באמת אדם יחיד בדורו.

        17/11/19 08:50:

      צטט: דוקטורלאה 2019-11-11 18:43:54

      כתבה אופטימית על התקדמות אנושית כללית לחיים איכפתיים, משותפים ואחראיים. הקורא מבקש מעומק לבו להאמין כי המין האנושי הגיע לדרגה הזאת בהתייחסותו לזולת ולהווייה הכללית. אבל, לצערנו, קיימת גם סטייה מן השלמות הזאת, הפעילים בה מציקים לבני האדם ופוגעים בשלמות של חיי החברה. האם אפשרית בכלל שלמות אידיאלית שאיש אינו סוטה ממנה אף פעם? האדם בן זמננו יסרב להכיר בכך משום שנפגע , לעתים יותר מפעם אחת. האם בעתיד תהיה שלמות כזו? הייתי רוצה להאמין, אבל האדם, לפרטיו השונים, אינו מושלם, וכנראה גם לא יהיה מושלם.

       

      אני מסכימה לגמרי. אני גם מאמינה שכשאנשים מודעים לזה שעשיית טוב מיטיבה גם עם הרגשתנו, זה יזכיר להם לבחור יותר פעמים בכיוון הזה...

        13/11/19 00:26:
      כל הכבוד, אסתי, לרשומה המושקעת. אגב, אחת מחוויות המסע הראשון שלי להודו, הייתה הפגישה פנים אל פנים עם הדלאי לאמה. פרסמתי את רשמיי בספרי "אל מקורות הגנגס" וגם ב"קפה": http://cafe.mouse.co.il/post/3424941/ כל טוב, עמוס.
        11/11/19 18:43:
      כתבה אופטימית על התקדמות אנושית כללית לחיים איכפתיים, משותפים ואחראיים. הקורא מבקש מעומק לבו להאמין כי המין האנושי הגיע לדרגה הזאת בהתייחסותו לזולת ולהווייה הכללית. אבל, לצערנו, קיימת גם סטייה מן השלמות הזאת, הפעילים בה מציקים לבני האדם ופוגעים בשלמות של חיי החברה. האם אפשרית בכלל שלמות אידיאלית שאיש אינו סוטה ממנה אף פעם? האדם בן זמננו יסרב להכיר בכך משום שנפגע , לעתים יותר מפעם אחת. האם בעתיד תהיה שלמות כזו? הייתי רוצה להאמין, אבל האדם, לפרטיו השונים, אינו מושלם, וכנראה גם לא יהיה מושלם.

      ארכיון

      פרופיל

      אסתי הורן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין