כותרות TheMarker >
    ';

    Studio Anton

    תפיסות מרחביות של היסוד הויזואלי בשפת האמנות

    אנטון בידרמן - "דיוקנאות בראי שחור""

    1 תגובות   יום רביעי, 13/11/19, 19:16

    תלפיות, המכללה האקדמית לחינוך-חולון
    הגלריה האחרת ע"ש צפורה לוריא

    אנטון בידרמן - "דיוקנאות בראי שחור""
    אוצר: אבנר בר חמא

     

    אנטון בידרמן צייר שישים דיוקנאות – "כולם בעלי עמדות בחברה הישראלית שמופיעים מדי בוקר בטורים הכלכליים והפוליטיים המשפיעים על חיי היומיום, הם כמו אחרים, אבל בחרתי בהם" – כך הוא אומר לי בפשטות ובכנות המאופיינים לו כל כך. כל השישים נמצאים בארכיון של עיתון הארץ.

     

    אנטון בידרמן פוגש אותם בזה אחר זה בכל בוקר, על כוס קפה , מתבונן בהם היטב, חוקר את תווי פניהם, את מבטם, מנסה לתהות ומפסיק מייד. יודע כי הצילום בעיתון  הוא מקרי, אינו אומר דבר על אופי האדם. כל אדם רוצה לראות את עצמו, את פניו נשקפים אליו דרך איזו מסננת של מאוויים. אולם מה שנשקף מתוך השחורים חומים אינו המראה "היפה" המצופה אלא תווים מעוותים שמן הסתם לא ישאו חן רב בעיני המודלים.  הדבר הקרוב אליך ביותר הם פניך שלך,  אך לעיתים קרובות כל כך דווקא הם נראים לך כדבר הזר ביותר ואינך חש כל קרבה בין תווי הפנים הנשקפים אליך, שהם שלך ללא ספק, לבין ההכרה שאתה הוא זה.

     

    כך יקרה לא אחת, נדמה לי, כאשר יתבוננו הנבחרים של אנטון בידרמן אל פניהם הנשקפים בראי אפור אל חלל המציאות. בציור דיוקנאות מתקיימת אשליה כפולה, הדמות המשתקפת בציור אינה הדמות עצמה אלא ההשתקפות שלה... פניהם של המודלים אינם אנונימיים, הם מוצגים לראווה מעל דפי העיתון ועכשיו הם כאן עשויים היטב בצבעי שמן על אריח. האם יזמינו ציורים אלה התייחסות אל עבודת האמנות או שמא נהיה שבויים בתווי פניהם המוכרים, ובמעמדו של כל אחד מהם בחברה הישראלית של שנות התשעים.

     

    נראה כי מאז ומעולם ידעה החברה האנושית להכיר בחשיבות הדיוקן. כידוע התפתח ציור הפורטרט מתבליט דיוקנאות על מדליוני מתכת. תקשורת עם אנשים נעשתה דרך דיוקנאות. קיסר עלה לשלטון ומייד יצאו לו מוניטין במטבעות שנשאו את דיוקנו והופצו בכל הפרובינציות. כך ידעו הכל איך נראה הקיסר החדש. אנו מכירים ומזהים את מראה פניהם של הקיסרים הרומיים כמו הדריאנוס, אלכסנדר סברוס שהנציחו את תווי פניהם.

     

    תחייה מחודשת באה לציורי הדיוקן בתקופת הרנסנס. באמצע המאה החמש עשרה חל שינוי במבנה החברתי באיטליה. שינוי זה הביא בעקבותיו צמיחה של חברה בורגנית שצברה כוח כלכלי ואם לא די בכך, עוצמתה הלכה וגברה עקב התמיכה שקיבלה מהאליטה האינטלקטואלית. אופני החשיבה שמאות בשנים היו דתיים ומאגיים, נעשו חילוניים ורציונאליים יותר. הנטייה היתה לפאר את הבתים ואת הערים ולהעשיר את חיי הרוח, השאיפה לכסף היתה דוגמא טיפוסית למעבר מפעילות מסחרית לבנקאות ולבסוף לעוצמה פוליטית שלטונית. אבל אנשים אלה לא הסתפקו בעוצמה כלכלית ופוליטית שהיתה בידיהם ושאפו לרשת את מעמד האצולה ובקשו להחיות את המנהגים החרצניים. עמדה זו קיבלה ביטוי בחיבה לז'אנר ה"דיוקן" שבו אנו דנים. מטרת היצירות הללו היתה לאשר שהאישים המתוארים שייכים אמנם לעילית החברתית. "דיוקן המסגרת" שהיה בעל חשיבות רבה, מהווה קטגוריה נפרדת בתולדות הדיוקן, מידותיו היו קטנות: 45 על 33 ס"מ. מידות אלה קרובות מאוד למידותיהם של ציורי הדיוקן של אנטון בידרמן שקבעה מידה אחת לכולם: 20 על 20 ס"מ. דיוקנאות אלה ענו על ציפיות התקופה בשלושה תחומים: מוסרי חברתי ואסתטי. נראה שתמונות אלה קישטו את קירות הבתים.

     

    כאן אנו חוזרים אל הדיוקנאות של "אנשי החברה הישראלית"  כפי שמכנה אותם אנטון בידרמן. דיוקנאות של גברים המוצגים בתערוכה מאפשרים להציג שאלות על האמירה הפוליטית או התהליכים ההיסטוריים מתוקף כוחם של נבחרי הציבור. אנטון בידרמן ממאן להביע דיעה על הדמויות שהוא בוחר לצייר, הוא מעדיף לומר שיש לו מכחול משלו, צבע משלו והחלטות ציוריות, לא פוליטיות, לא ערכיות, לא רגשיות. הוא משאיר את כלי השיפוט לצופה ולמודלים עצמם. רק בבואם לראות את פניהם נשקפים אליהם מתוך הציור, יוכלו להביע את דעתם ותחושותיהם כלפי עצמם ועמיתיהם שכיכבו בשנת 1994 – 1995 מעל דפי עיתון הארץ.

     

    אנטון בידרמן מנסה לשמור על אובייקטיביות בלתי אפשרית. הוא מודע לכך כי האמנות אינה סחורה בלבד, אלא סוג של אמירה הנובעת מכוחה הסמלי של  דמות האדם ומיכולתה להשפיע על עיצוב דעת הקהל. אי אפשר לדבר על שבעים דיוקנאות בבת אחת, ובכל זאת לפנינו שבעים דיוקנאות של יהודים החיים במדינת ישראל ומהווים חלק מחברה שהיתה פעם סוציאליסטית ועכשיו היא קפיטליסטית.

     

    האם היותנו כאן בישראל גרם לאנשים האלה להראות כך ולא אחרת? האם הארץ הזאת והגזע הזה יצרו את תווי פניהם? האם אפשר לומר משהו על הבעת פניהם? האפשר לחשוב על האחראיות שאנשים אלה נושאים עימם מתוקף היותם נבחרי ציבור של החברה הישראלית? האם הבעת פניהם של המודלים מעוררת את שאלת קיומנו בארץ הזאת? או שמא נשקפת זהות ברורה  בין האנשים לארצם – מולדתם?

     

    האמן היהודי קיטאי שם דברים בקנה מידה אחר, ומתבונן בנו, הנמצאים כאן בארץ, בריחוק מסוים. "אני שמח על כך  שיהודים רבים התיישבו במדינה לאומית משלהם. זהו מקלט רעוע, לנועזים, מלא בחזון מתוק ונורא... ישראל נוצרה מתוך הלכי  מחשבה יהודיים מובהקים, היסטוריה תנ"כית ואחרת... אני מאמין שלעם יש נשמה או אגו, כמו לאדם שמניע את היצירתיות של העם, דוחף אותה קדימה ונותן לה השראה בגלוי, במסתרים, באופן מבויש, אפילו בענווה". (1) העובדה שכל המצוירים בני אותו לאום ובני אותה דת יהודית רק מגבירה את הרצון להתייחס אל האדם הבודד.

     

    זה מפחיד לחשוב עליהם ביחד כאילו היו ארוזים בתוך מזוודה של פליט. בשנת 1970 עורך הנס האקה מישאל דעת קהל על העדפות פוליטיות, בתערוכת אינפורמציה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. בביאנלה של ונציה 1993 הוא מציג עבודה בשם "גרמניה", אדולף היטלר מקשט את האולם בדיוקנו ולמטה אדמה חרוכה, רצפה שבורה. אמירה פוליטית מאוד ברורה. יש לו מה להגיד על ארצו מולדתו. הוא בחר במה שהוא חושב לסמל החורבן של התרבות הגרמנית. אדולף היטלר. דיוקן אחד שאמר הכל. הוא יכול היה לשים עוד מאה דיוקנאות של גרמנים, בני לאום אחד, בני דת אחת.

    בתערוכה הנוכחית של דיוקנאות בראי שחור, זה בדיוק ההבדל. למרות שכולם בני דת אחת, לאום אחד, אי אפשר לדבר עליהם כעל קבוצה הומוגנית. כל אחד אחר, והאחרות הזאת נובעת אולי מסטיית תקן המקור שמהם צויירו. אבל לא רק, האחרות היא בזהותם הפוליטית, חברתית, מוסרית. אנטון בידרמן ניסה לקחת מרחק בציוריו ובכך העניק להם זהות נצחית. למרות שכל אחד מהם שומר על הבעת פנים מאוד רגעית, הם מוקפאים על האריח..

     

    לא בטוח שהם יאהבו את עצמם כך, בזהות החדשה שלהם, בפוזה שנבחרה בפעם הראשונה על ידי העורך של עיתון הארץ ובפעם השנייה על ידי אנטון בידרמן שהעביר אותם דרך מסך מכחולו. הם השישים, קבוצה של בודדים. הזהות של כל אחד משישים הפנים איננה עניינו הפרטי של מישהו, כי זהות ניתנת ונלקחת במרחבים של פעילות חברתית, תרבותית או פוליטית. משתתפי תערוכה זו הועמדו באופן שווה בדרך ציורית שבחר האמן בשביל כולם: צבעים, טכניקה ומידות. פניהם בגווני חום עד שחור, אולם החולצה או העניבה קיבלו טיפול צבעוני המעניק לדמות איזו חגיגיות של לבוש או מעמד.

     

    איך עוצבו דמויות "אחרות" אלה? איך קיבלה כל אחת מהן את ה"אחרות"? את זהותה מהחברה הישראלית. כל אחת מהן פועלת באופן שונה  בשדות חברתיים שונים: באמנות, בפוליטיקה, בכלכלה ובמערכת המשפט והצבא. אולם המפגש של כל אחת מהן עם המציאות התרחש בסצנה  יומיומית, מפגש זה בין זהות לדמות או בין דמות לזהות. עדיין נשאלת השאלה האם ניסה האמן אנטון בידרמן להעניק זהות מסויימת למודלים המצולמים שלו?

     

    האם הוא נשאר בדעתו ש"הם כמו אחרים, אבל בחרתי בהם"? ההיתה זו תמימות מצידו? "אכן נהדרת התמימות, אלא זו הצרה, שאינה עומדת לאורך ימים והיא נוחה להתפתחות".(2) עכשיו במחשבה מאוחרת יאמר: "אני חושב שהם קובעים את גורלי! אני חושב שהם לא אומרים לי כלום! הם אומרים דברים, אומרים עליהם דברים, אני מתמודד איתם ושופט אותם לטוב ולרע, אני די דומה להם בסופו של דבר". באותו רגע הוציא את עצמו האמן ממצב של התבוננות תמימה באנשיו המצוירים. הוא נקט עמדה ולקח לעצמו את הזכות להעניק לכל אחד מהנבחרים זהות הנובעת מהאחרות שהוא עצמו רואה בדמות. בסופו של תהליך הוא מעניק לאנשיו את התכונות המתבקשות: סמכות, אמון, יוקרה וכח. קלסתרונים של דיוקני גברים ניצבים כמו במסדר זיהוי והם עכשיו המועמדים של האמן לדימוי הקלסתרון הייצוגי שהרכיב עבורם.

     

    "חלק מהבעיה האמנותית בציור דיוקנאות נובע מפעולת הגומלין בין שני כוחות, האמן והמודל".  ג'ון פופ הנסי

     

     

    ''

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/11/19 20:26:
      תערוכה מעניינת, מאמר מעניין. (בהזדמנות תעלה את הדיוקנאות שיתאפשר מבט מקרוב)

      ארכיון

      פרופיל

      סטודיו אמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין