כותרות TheMarker >
    ';

    אהוד אמיר

    לא גזעי. לא מחוסן. לא מסורס.
    זקוק לסילוק קרציות, לפירעוש ולתילוע.
    עצבני. נוטה לנשוך.
    מרייר תכופות.

    על גבול השמיעה

    1 תגובות   יום רביעי, 20/11/19, 15:39

    אני בבועה. בישיבה בסלון עם כולם, אני לא שומע. בנסיעה באוטו כשכולם צוחקים מבדיחות, אני לא שומע. אני מתרגל נשימות כדי לא להשתגע מהבדידות. בבוקר אני מחליט שאחיה לבד כדי להסתגל למצבי, כמו רובינזון קרוזו בלב העיר, במקום הומה אדם. אני מוציא את הכלב, במקום שהילדות יעשו את זה. אני עוזר בדברים קטנים. כשהבת באה לקבל חיבוק, אני נותן בחפץ לב. אחרי הכל, לאדם חרש זה כל מה שיש.

     


    כבר 48 שנה השמיעה שלי לא מידרדרת. גם לא משתפרת. אבל משהו ביכולות הקשב שלי נסדק. אולי זה קשור לגיל, אולי לעצם המאמץ המתמשך מזה שנים, שבנסיון להקשיב. כאילו אני נהיה פריך יותר, שביר יותר, מעצם המאמץ. כמו מתכת שהתעייפה או החלידה.

     

     

    בחתונה של אחותי אבא של החתן אמר משפט שלא עוזב לי את הראש, מעין סמן דרך. אני לא מכיר אותו ולכן אני יכול להיתלות בדבריו, כאילו הוא מצליח להגשים את מה שהוא אומר, בלי שיש לי מושג אם זה נכון. הוא אמר שהאדם בודד, וזו נקודת המוצא שלו. גם בנישואין. אני לא מצפה שהזולת יגאל אותי. יש לעבוד לבד, להאיר פנים לסובבים ולהתרכז בלעשות את מה שאתה צריך, הכי טוב שאתה יכול. הבדידות הזו יכולה לשגע, אבל ככל שמתַרגלים את זה, זה משתפר.

    זו לא גזירת גורל. שמעתי שיש מכשירי שמיעה שמאפשרים לכוון מיקרופון אל אדם שמדבר בצד השני של החדר וכך לשמוע אותו. ברוב הסיטואציות סביר שההשקעה לא תהיה שווה את תמורתה. הסיכוי שטקסטים כתובים יהיו בעלי משמעות, חשיבות ועניין, גבוה בהרבה מהסיכוי שטקסטים נאמרים יהיו כאלה.

     

     

    אולי אתכנס כשבלול וזהו. מה רע. ממילא זה מה שאני עושה כל חיי.

     

     

    בהרבה יצירות ספרותיות המוזיקה נמצאת ברקע, כמו פס קול. זה קורה בעיקר ביצירות מודרניות. הסדרה של קנאוסגורד, בעיקר הספר החמישי, שדן בשנות התבגרותו, רווייה במוזיקה, בלהקות עכשוויות – מה שהיה עכשווי כשהוא התבגר והחל לכתוב, בשנות התשעים. המוזיקה היחידה שהצלחתי להתחבר אליה רוב חיי היתה מוזיקה שלא היו בה מילים, מוזיקה אינסטרומנטלית. מעולם לא הבנתי מאיפה החוצפה הזו, לאמוד מוזיקה על סמך המילים שמשודכות אליה. כל פעם שמישהו היה אומר לי, בשנות השמונים, התשעים ואילך, "תקשיב למילים!", כשהוא דיבר על להקות לועזיות, להקות אמריקאיות, בריטיות, שוודיות, כל להקה שהיא - כל פעם ששמעתי את האמירה הזו, את ההוראה הזו, משהו בי נאטם. קודם כל, כי האומר קבע בכך שלמוזיקה עצמה אין ערך שעומד בפני עצמו, במנותק מהטפלות המילולית שמשודכת אליה. שנית, בגלל שמעולם לא הבנתי את המילים. כי אני כבד שמיעה. בכל שיר פופ או רוק היו המילים בליל עכור ששכב על המוזיקה כמו קרום דוחה בחלב, כמו שכבת טינופת על מי ביוב. את הלהקות היחידות שהצלחתי לאהוב, אהבתי בגלל המוזיקה או צליל קולו של הזמר, לא בגלל המילים: דייר סטרייטס, קומיונרדס, א-הא, ומעל הכל, ועד היום, מפלס 42. את מפלס 42 אהבתי בגלל המוזיקה הפאנקית-ג'אזית, מעין שילוב על סף הטכנו, שמעולם לא חצה את הסף עד כדי כך שהפך את המוזיקה הזו לקרה וחסרת נשמה. תמיד היה שם סגנון ייחודי, שהיה מקפיץ אותי. רק לימים הבנתי שזו בעצם מוזיקת ג'ז מעוברתת, מחולנת, מולבשת, ואז התמכרתי לג'ז, בלי להפסיק לאהוב את מפלס 42. כשכבר התלוו לקטעים האינסטרומנטליים מילים, הייתי קונה את הקלטות וקורא ומשנן באדיקות את המילים שעל נחש הנייר הארוך והמקופל שהשתדך לקלטת. את מילותיהם של חלק מהשירים אני זוכר גם היום, לאחר 25 שנה.

     

     

    הייתי גנב של תשומת לב, זייפן של הבנה. העמדתי פנים שאני מבין את הזמרים, וכך יכולתי להעמיד פנים שאני חלק מהעולם המוזיקלי הזה, גם בלי להבין מילה. הייתי שקרן. אולי בגלל זה אני כל כך אוהב ג'ז: לא רק כי בג'ז אין מילים, אלא כי הדיסהרמוניות שבג'ז מסתנכרנות עם תחושת חוסר הסדר שבתוכי. המוזיקה היחידה שאני מתחבר אליה היא זו שכדי להתחבר אליה אדם צריך ליצור פרשנות, לדמיין מילים ומשמעויות. זו מוזיקה שלעתים קרובות מדי היא קטטונית, קקופונית, כמו חוש השמיעה שלי ומה שהוא עושה לי כשאני מנסה להבין.

     

     

    אבל לא היתה לי ברירה. בימים שלפני ההיכרות שלי עם הג'ז, רק המילים היו הדרך שלי להשתדך לעולם המוזיקה. וזה אירוני, כי עולם המוזיקה האינסטרומנטלית היה העולם היחיד שבו הייתי יכול להיות שוויוני עם כל שומע רגיל. זה היה עולם שבו לא היה צריך להבין אלא רק להרגיש, להרגיש את מקצב המוזיקה עובר וחולף אליך דרך הקרקע, ברגליים, כמו מכת חשמל, או פועם בראשך בסאונד חזק. בכך ששיננתי את המילים ושרתי אותן עם הזמר, הייתי מצליח לזייף, להעמיד פנים שאני מבין את המילים כשהזמר שר אותן, וכך להיות חלק מכל אלה ששרו. זה היה כמו להיות עיוור שיושב בסלון עם כולם מול הטלוויזיה, והשדרן מתאר את המשחק, ואז נכבש גול, וכולם צועקים "גול!" ארוך, ואז אתה, העיוור, אומר "איזה גול יפה היה, הא?" וכולם מהנהנים ולרגע קצר, שמשכו משתנה מחבר לחבר, בתודעה של כולם יש "אהוד ראה". לא, הוא לא, אבל לרגע קצר אחד, כולם סבורים שהוא ראה. עד שהם נזכרים, ואז הם מגיבים במשיכת כתפיים או במבוכה קצרה וממשיכים.

     

     

    אז זה אותו דבר אבל בשמיעה. בשמיעה זה נכלולי בהרבה, כי זה מום שלא רואים אותו. זה גם מום שאם אתה מדבר נורמלי (ואני מדבר נורמלי), קשה עד בלתי אפשרי לשכנע את בן השיח בקיומו. אתה לא יכול להיות חרש. עובדה - אתה משוחח.

     

     

    אתה יכול. באבוה אתה יכול.

     

     

    איש אינו יכול להבין עד כמה אדירים המאמצים שעושים ומשקיעים וממשיכים להשקיע אנשים מסוימים ללא הרף רק כדי להישאר נורמליים. את הציטוט הזה מאלבר קאמי כתבתי אחרי תקופה של מחשבות אובדניות, אחרי שכבר הייתי בחוץ, כשכבר לא הייתי עם היד על המעקה ועל הסכין. אבל התקופה האובדנית קרצה לי ומשכה בשרוולי ואמרה "תחזור. היה לך כיף איתי". ידעתי שהיא צודקת, אבל גם ידעתי שאסור לי לחזור וכמו אורפיאוס, מוטב שלא אביט לאחור. התקופה הזו היתה מקסימה. היא היתה מסחררת חושים. אני כבר לא שם, ואני זוכר מצוין איך זה להיות שם.

     


    איש אינו יכול להבין מה פירוש הדבר להיות כבד שמיעה. זו עובדת חיים בכל כינוס באולם בעבודה, ישיבה במשרד, ארוחה משפחתית וכל נסיעה במכונית עם בתי כשאני נוהג והאוזן היחידה שלי שנותר בה שריד שמיעה פונה דווקא לחלון כי אני הנהג. זו עובדת חיים שאיש לא יכול להיות ער לה, כי האוזן החרשת שלי היא זו הנקיה מכל מכשיר שמיעה, ולכן כל מי שלא מכיר אותי סבור שאני שומע בה מצוין. רוב חיי לא תיקנתי אותם. אני לא יודע למה. זו לא היתה בושה. אין מה להתבייש במום שלא אני אחראי על קיומו. זה היה מעין ניתוק, מעוף, תחושה של חוסר ממשות ששורה ביני ובין העולם, ביני ובין כל בן שיח, כאילו קרום דק על עיני מונע ממני לראות את מהותו האמיתית של האיש שמולי. כאילו אני רואה אותו ברזולוציה של מסך טלוויזיה ישן וקטן. כאילו כל מי שעומד מולי הוא רק סטראוטיפ של קבוצת אוכלוסיה זו או אחרת, והוא לא יכול ללמד אותי שום דבר על שום דבר.

     

     

    אני מניח שבגלל זה הייתי ברברן כפייתי רוב חיי. היום אני משתדל להקשיב לאנשים. זה לא תמיד עובד, כי גם אם אני עובד על עצמי כדי לסתום את הפה, להיפתח ולתת לאנשים הזדמנות לדבר על עצמם, המום הנכלולי והעקשני הזה כבר התקבע בתודעתי כמו טייס בכיסא טייס נוח במיוחד, ועד היום לא הצלחתי לעקור אותו משם. הוא מנווט אותי.
    לכן אני עצבני על אנשים שמדברים לא לעניין: כי הם לוקחים את המשאב היקר שלי, שאני משתמש בו בחסכנות, בידיים רועדות, וזורים אותו בתנופה רשלנית לכל רוח, כמו אפר המת על חוף קליפורניה לעת שקיעה, אפר שאוויר האוקיינוס השקט נושב בו בחזרה על בגדיהם ופניהם של האבלים.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/11/19 17:23:

      "הדיסהרמוניות שבג'ז מסתנכרנות עם תחושת חוסר הסדר שבתוכי". אחת ההגדרות או יותר נכון התובנות היפות ביותר על ג'ז שקראתי אי פעם.  אני מקשיב לג'ז ואוהב ג'ז כבר כחמישים שנה, מילדות, ומאד נהנתי לקרא על החיבור שלך עם המוזיקה הזו.

      ארכיון

      פרופיל

      אהוד אמיר.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין