עמדנו אל החלון, את ואני,

מביטים אל הים.

זרועותיי על כתפייך, היינו אחד.

כך עמדנו שעות 

וראינו את השמש נופלת לים.

הבנתי, שעלייך לחזור

אל זה שמחכה לך עכשיו.

אך לא רציתי להאמין בזה.

לקחת את מעילך והבטת

עלי ועל השקיעה.

לא דיברת, הבנת שהמילים

יודעות רק לקלקל.

השמש כמעט נוגעת במים,

עוד מעט ייחרב העולם.

נשקת לי, ודמעה בודדה

נשרה אל בין שיפתותינו,

מי משנינו בכה זאת אינני יודע.

ניגשת אל הדלת ופתחת אותה,

למבט בעינייך שפתיי לחשו:

"האם לא היה לנו טוב ביחד"?

לא ענית,

פשוט סגרת את הדלת.

ובחוץ, התאחדו השמש והים 

והיו לאחד...

אלדד זכאי 1988