כותרות TheMarker >
    ';
    0

    מניו יורק עד פתח תקוה: עשור מוזיקלי של שירים על ערים

    6 תגובות   יום רביעי, 18/12/19, 02:06

    "הם סללו את גן העדן

    ובנו עליו מגרש חניה"

     

    בין השורות האלה של "מונית צהובה גדולה", ניסחה ג'וני מיטשל ב-1970 את כתב האישום שלה נגד הערים המודרניות. היא יצאה שם נגד הפיתוח המהיר והדורסני שהחליף מרבדי דשא בשדות אספלט ובטון, נגד הניצול הציני של משאבי הטבע, נגד אלה ששמים את העצים במוזיאון וגובים כסף עבור הכניסה. אבל בעיקר מרגיש שהיא התאבלה דרך השיר על נוסטלגיה אבודה, על הערים של פעם כפי שהייתה רוצה לדמיין ולזכור אותן. "אתה לא יודע מה שיש לך עד שהוא איננו", חוזרת מיטשל ומקוננת בשורה האלמותית שחודשה וסומפלה עד שיצאה נשמתה.

     

    בינתיים הזמן נוסע, ועוד עשור מגיע לסיומו. בשנה הבאה ימלאו כבר 50 שנה ל"מונית". הערים שלנו השתנו ללא היכר בתקופה הזאת: הן התבגרו, השתכללו והחכימו. הן מעיין נובע של מפגשים אקראיים והזדמנויות מפתיעות, תפניות בעלילה ושינוי מתמיד. הן ממגנטות אליהן את המוחות היצירתיים, הנועזים ושוברי המוסכמות. לחלקנו הן היו ונשארו חלום בלהות. איך הן משתקפות היום מתוך העיניים של הדורות החדשים, שנולדו לתוך ג'ונגל הבטון או שאימצו אותו כמגרש המשחקים שלהם?

     

    במקום סיכום מוזיקלי סטנדרטי, החלטתי הפעם לאסוף את השירים שעסקו בערים ובסביבתן בעשור שחלף, כדי לצייר חזון אמנותי עכשווי של אורבניות. בשנים האחרונות כרכתי את גורלי עם הכרך לצורותיו: בין אם בנתיב המקצועי החדש שבחרתי, ושהוביל אותי הלוך-חזור בין שתי ערים - אויבות מושבעות שאת שתיהן למדתי לאהוב; או במעבר הדירה הטרי אל הצד השני של האוקיינוס, למטרופולין אמריקאי שיש בו יופי בלתי נדלה וגם הרבה עוקם וזרות. אני מוצא את עצמי משוטט ברחובות הקפואים, עטוף כעוגת שכבות ומוצא נחמה באוזניות. כל שיר ממקם אותי בפינת רחוב אחרת, בשנה אחרת, בעיר אחרת שנחגגה במילים ובלחן. הנה כמה שירי ערים מעולים שיצאו בשנות ה-2010, ולקינוח זווית מקומית:

     

     Arcade Fire - Sprawl II (Mountains Beyond Mountains) 2010

     

    נכון, יצירת האלקטרו-פופ הכיפית הזאת של ארקייד פייר לא עוסקת בעיר, אלא מתארת את החיים באחיה הקטן והמושמץ - הפרבר. "זה לא מכתב אהבה וגם לא כתב אישום, זה מכתב מהפרברים", אמרו חברי הלהקה על האלבום "The Suburbs" שיצא ב-2010. אבל מהמילים נשפכת הכמיהה לעיר שמחכה בצד השני של האופק האינסופי, מעבר להרי החושך של מרכזי קניות מתים. אורות העיר זורחים מרחוק על השגרה הגוועת של הפרבר ומפתים את הגיבורה לחצות את הגבול לעולם עירוני שכולו (אולי) טוב. האם היא תצליח לשבור את המחסום הפסיכולוגי?

     

     

    ''

     

    Kate Tempest - Let them Eat Chaos 2016

     

    הבעיה עם אלבומי קונספט מבריקים שעלילתם מתרחשת בערים היא שקשה לתמצת אותם ברצועה אחת. דוגמה לכך היא היצירה של אמנית הספוקן-וורד (שירה דבורה) קייט טמפסט מ-2016. ב"כאוס", טמפסט הופכת אותנו לזבוב בחדרי החדרים של שבע דמויות, בלילה אחד, בלונדון האפורה. המסר שלה, כמו הערים עצמן, מורכב מהמון קומבינציות של רסיסי חיים ומפורט לפרטי פרטים. דרך המציאות הלילית הבודדה של שבעת הלונדונאים, שחיים כולם באותו רחוב אבל לא נפגשו מעולם, היא טווה תמונה חברתית קשה לעיכול וקודרת על האנושות כאן ועכשיו, על לונדון של מעלה שהפכה למבצר לעשירים בלבד ויורקת מתוכה את כל האחרים. אבל טמפסט משאירה גם מקום לאור – והוא פורץ ב-04:18 לפנות בוקר.

     

    אם בכל זאת תצמידו לי אקדח לרקה ותכריחו אותי לבחור קטע מייצג אחד מהאלבום, אין ספק שזה יהיה Europe is Lost שקשה להפריז ברלוונטיות שלו במיוחד היום:

     

    ''

     

     

    Nick Cave and the Bad Seeds - Jubilee Street 2013

     

    תחרות מספרי הסיפורים הגדולים של הרוק לא הוגנת כשאחד המתמודדים מולך הוא ניק קייב. התחרות הדמיונות הזאת נהייתה עוד יותר מופרכת בעשור האחרון, כשקייב המשיך לקטוף שיאים יצירתיים ולהגדיל את הפער מכל השאר. במקרה – או לא – זה היה גם העשור שבו שכל את בנו בנפילה מצוק. "רחוב ג'ובילי" מרכז את כל היכולות הפואטיות העל-טבעיות האלה ומפגיש אותן במעלה רחוב אחד, שם הוא מגלגל הלוך ושוב את גלגל האהבה שלו בשביל אישה אחת, "עם היסטוריה אבל בלי עבר", ששמו הופיע בכל עמוד בפנקס השחור שלה. גם היום, שבע שנים אחרי, דמעות עולות בעיניים כשהוא מגיע לקרשנדו ושר את הטרנספורמציה שלו, את הוויברציות, את התעלות הרוח: "תראו אותי עכשיו, אני עף, תראו אותי עכשיו!". למעשה, השיר הזה השאיר חותם כה עמוק על קייב עד כדי כך שהוא כתב שיר אחר, Finishing Jubilee Street, שמתאר את חוויית הפוסט-כתיבה שלו.

     

     

    ''

    Kevin Morby - City Music 2017

     

    קווין מורבי, אחד המצטרפים הטריים לתחרות הלא הוגנת הזאת, הפך בעשור האחרון לאחד ממספרי הסיפורים המשובחים של האינדי. בשיר הנושא מהאלבום City Music הסיפור הוא לא במילים, הנפלאות כשלעצמן, אלא במלודיה ובקצב. בפתיחה המנומנמת אפשר לדמיין את העיר מפהקת ומתעוררת לחיים. את מנקי הרחובות שיוצאים לעמל יומם. את הציפורים הראשונות שמצייצות בחלון. את ריחות הקפה והמאפים הטריים. את חלונות הראווה שמחכים לקונים. הקצב מתגבר לאיטו לקראת שעות השיא בדרכים, ומכניס אותנו לתוך המולה של אנשים, סחורות וכלי רכב, בלגן מאורגן שעליו מנצח מורבי באקסטזה: 

     

    Oh, that city music
    Oh, that city sound
    Oh, how you're pulling my heart strings and

    Oh, let's go downtown

     

    כשהשמש דועכת והקצב העירוני נרגע, גם השיר מוריד הילוך. אנשי העמל חוזרים להשתבלל בפינה שלהם לקראת עוד יום, או יוצאים לשתות כדי לשכוח או לשמוח. פנסי הרחובות נדלקים והשלווה חוזרת לרחובות. גם אם יש פה קצת עודף רומנטיזציה, לא הייתי מסרב לחיות בעיר של קווין מורבי.

     

    ''
     

     

    St. Vincent - New York 2017

     

    שירים על ערים הם בעצם על אנשים, על חברים ישנים שמשתלבים בפתאומיות בעלילה ונעלמים ממנה באותה המהירות, על אכזבות ושמחות, נפילות מתח והתרוממויות רוח, שהמשותף לכולם היא העיר שנשארת ברקע כתפאורה נצחית אבל לעולם לא מונוטונית. השיר הזה של סנט וינסנט הוא לא שיר אהבה קלאסי לניו יורק. זהו שיר השלמה וגעגועים לחבר טוב / אהוב שעזב - "הבנ*ונה היחיד בעיר שיכל לסבול אותי", כפי שהיא מתארת אותו בדיוק מריר-מתוק. ניו יורק שלהם כבר תהיה לא אותו דבר בלעדיו, אבל וינסנט ממשיכה להיאחז בעיר כדי להחיות אותו בזיכרונה, ומוכנה לחזור על הכל בשבילו.

     

    ''

     

     

    Gil Scott-Heron - New York Is Killing Me 2010

     

    גיל סקוט הרון לקח את ניו יורק קצת יותר קשה. וזה די מובן, בהתחשב בתקופה הקשה שעברה עליו - התמכרות לסמים והסתבכויות פליליות במקביל לחייו כנשא HIV. בדיעבד, האלבום שבו נכלל "נ"י הורגת אותי" היה גם האחרון של סקוט הרון, שסלל את דרכו כאחד הקולות הבולטים של הפואטיקה האורבנית-השחורה בזכות המנונים כמו "כמעט הפסדנו את דטרויט". הוא השאיר כמזכרת את שיר הייאוש הקוּלי הז,  שנבנה באלגנטיות על ליין של מחיאות כפיים. "הרופאים לא יודעים, אבל ניו יורק הורגת אותי", שר סקוט הרון בקול של סלסולי סיגריות. "רחם עלי אלוהים, ותגיד להם שיקברו אותי בבית, בג'קסון טנסי". באופן אירוני למדי, כעבור שנה באמת קברו אותו - בניו יורק.

     

    ''

     

    M83 - Midnight City 2011

     

    אנטוני גונזלס, המוכר יותר כאם.83, החזיר את הסינתיסייזרים לאופנה עוד הרבה לפני סדרות כמו "דברים מוזרים". בהתאם, גם הערים בשירים שלו חוזרות לאייטיז, מתקשטות בניאונים זרחניים ויוצאות לרקוד בדיסקוטק בשבת בלילה. האלבום הכפול (ויש שיגידו יומרני) Hurry up, we're dreaming היטיב לעשות את אותו פופ חלומי נוצץ של בועות סבון ומסטיקים ורודים. "עיר של חצות" תופס את הגיבור כשהוא מוקף באורות המסנוורים שארקייד פייר ראו רק מהפרברים הרחוקים, שיכור מהעיר שמשתקפת מבעד לזגוגיות המכונית:

     

    The city is my church
    It wraps me in its blinding twilight

     

    ''

     

    ומה קורה בעברית? עפים על תל אביב - "יא חביבי" - תל אביב (ע. אדם), רצוי בלילה (ע. בן-זקן), עם עדיפות לקפה הפוך על דרך השלום (פ. טסי). אבל ברצינות, השיר העירוני המצטיין בעברית מהעשור שחלף הוא יצירת מופת שמתקרבת רק ל"האזרח האחד" הפוסט-אפוקליפטי מתוך "עיר" של שלומי שבן מהעשור הקודם. דודו טסה לקח ב-2014 את "עיר ובהלות" של אלי אליהו, שנפלה עליו פתאום עם הרוח המתגוששת בתריסים וצמרמורת העצים הנעוצים כמו חצים בבשר האדמה, ופיסל אותה בידיים חשופות לכדי הפקה קלסטרופובית של מעליות ריקות, עם תופים סמיכים וסירנות של גיטרות.

     

    איך נָפְלָה עָלַי פִּתְאוֹם עִיר וּבֶהָלוֹת,
    קוֹמוֹת עַל גַּב קוֹמוֹת, וְזִכְרוֹנוֹת חוֹלְפִים
    בִּי כְּמוֹ מַעֲלִיּוֹת רֵיקוֹת, כִּי נָפְלָה
    עָלַי פִּתְאוֹם עִיר וּבֶהָלוֹת, וַאֲנִי אוֹמֵר

    "חַלּוֹן אֵינוֹ אֶלָּא רָצוֹן אַחֵר, פָּתוּחַ",
    וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּדְמָמָה אֲנִי כּוֹתֵב
    וּבִדְמָמָה נִמְחַק. אֲבָל מֻכְרָח אָדָם
    לְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו סִימָנֵי מַאֲבָק.

     

    כאן בגרסת ההופעה החיה:

     

    ''

     

     

    מחיאות כפיים ופרס ניחומים הולכים לנצ'י נצ' (רביד פלוטניק, שחזר בינתיים לשורשים). "ברוכים הבאים לפתח תקוה" שלו מ-2015 עשה כבוד לאם המושבות, ושם את עיר הולדתו על מפת ההיפ-הופ המקומית. האלבום נפתח עם שירת מקהלה של יענו-חלוצים: "בואו ונחזור לפתח תקוה / בואו ונשכח לעזאזל את תל אביב / בואו ונחזור לפתח תקוה / עם ריח פרדסים ואקליפטוסים סביב", ומסתיים בחלומות בהקיץ של נצ' "לייצג ולתת ת'כבוד הראוי לעיר שאני גר בה". באמצע יש עוד כמה סיפורים מהשכונה והיילייטס כמו "כלב מי שלא אוהב אותך" ו"חסידה צחורה". בעשור הבא, חפשו אותי בפתח תקוה.

     

    ''

     

    שכחתי שירים עירוניים שאהבתם? כתבו והזכירו לי!

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/1/20 18:47:

      צטט: mr.unicorn 2019-12-21 18:52:07

      תודה על הפוסט המשובח! נהניתי לקרוא ולשמוע!

       

       

      רוב תודות! מוזמן להוסיף משלך

      אוח אוח... שזה ארוך! אבל יש איזה שפע חיובי . (אולי כשאצליח להצטייד בסבלנות, אשוב)
        21/12/19 18:52:
      תודה על הפוסט המשובח! נהניתי לקרוא ולשמוע!
        20/12/19 22:42:

      צטט: נוסע בזמן 2019-12-19 21:48:36

      צטט: AniFlinder 2019-12-19 19:14:28

      https://www.youtube.com/watch?v=Inld-zDad0c

       

       

      שיר מעולה, בטוח שהוקלט בעשור האחרון? :)

       

       

      בטוח שלא באחרון 

      הרשתי לעצמי לנסוע רחוק יותר בזמן

        19/12/19 21:48:

      צטט: AniFlinder 2019-12-19 19:14:28

      https://www.youtube.com/watch?v=Inld-zDad0c

       

       

      שיר מעולה, בטוח שהוקלט בעשור האחרון? :)

        19/12/19 19:14:
      https://www.youtube.com/watch?v=Inld-zDad0c

      ארכיון

      פרופיל

      נוסע בזמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין