כותרות TheMarker >
    ';

    על ארה"ב, אמריקאים ומה שביניהם...

    הבזקים ומבזקים על ארה"ב של פעם ( היסטוריה) ועל ארה"ב של היום ( אקטואליה,פוליטיקה,יחב"ל,קהילה יהודית אמריקאית) ולפעמים נאיר (נעיר?) גם פינות אפלות אחרות :-)

    חג "ויהי אור" שמח ומבשר שלום ! HAPPY HANUKAH & MERRY CHRISTMAS

    6 תגובות   יום שני, 23/12/19, 00:34

    ילידי אמריקה העבירו בעל פה , מדור לדור, אין ספור אגדות, חלקן עסקו בהולדת האור. במרבית האגדות, בע"ח שיחקו תפקידים מרכזיים . אחד הבולטים שבהם היה העורב, המופיע בגרסאות שונות של אותן אגדות, החושפות בפנינו איך נולד האור...

     

    ''

    אגדה של אנשי ההאידה ( HAIDA) שישבו בקולומביה הבריטית, מתרחשת לפני זמן רב, כמעט בעת בריאת העולם, כאשר הנשר האפור שימש כשומר של הירח, השמש, הכוכבים, המים והאש. מאחר שהנשר האפור מאד שנא בני אדם, הוא הסתיר מהם את כל הדברים החיוניים האלו. בני האדם חיו בחושך, ללא אש וללא מים טריים. לנשר האפור הייתה בת יפה והעורב התאהב בה. באותה תקופה, העורב היה עוף לבן כשלג וככזה הוא מצא חן בעיני ביתו של הנשר האפור. היא הזמינה אותו לביתו של אביה. כאשר העורב ראה את השמש, הירח והכוכבים ואת המים שזרמו משני צידי הבית, הוא הבין מייד מה עליו לעשות. הוא חיכה לרגע המתאים כשאף אחד לא היה בסביבתו וגנב אותם, כולל להבת אש. ואז עף החוצה דרך חור העשן. כשהיה בחוץ, תלה העורב את השמש בשמיים. היא האירה כל כך חזק, שהעורב הצליח לעוף עד לאי מרוחק בלב האוקיינוס. כאשר השמש שקעה, הוא תלה את הירח בשמיים ופיזר סביבו את הכוכבים. באור שהפיצו, הצליח העורב להמשיך במעופו תוך שהוא החזיק חזק בלהבה שגנב. כשהגיע למקום שנראה לו מתאים, הוא שיחרר את המיים שגנב ואלו הפכו למקורם של כל דרכי המיים והאגמים בעולם. העורב המשיך לעוף ולהחזיק בלהבה. העשן מהלהבה אפף את נוצותיו והן הפכו לשחורות. ואז הוא גם נאלץ להשליך את הלהבה שאיימה לשרוף אותו. העורב שיפשף אבנים והסתתר מאחוריהן. זו הסיבה שאם משפשפים שתי אבנים, יוצאת מהן להבה. נוצותיו של העורב לא חזרו להיות לבנות ולכן עד היום, העורב – שחור כנף הוא...

     

    ''

    וגרסה נוספת לאגדה על העורב הלבן , שנוצותיו היו לבנות כמו השלג הטרי בחורף. הסיפור התרחש כל כך מזמן שאור הגיע רק ממדורות, שכן צ'יף תאב בצע , החזיק את השמש, הירח והכוכבים נעולים בקופסאות מגולפות. העורב שיכול היה לשנות את צורתו תדיר, החליט שעליו לשחרר אותם מהקופסאות. הוא שינה את צורתו והפך לנכד הקטן של הצ'יף וככזה הוא הצליח לתחבל תחבולות כדי לגרום לצ'יף לשחרר את הירח ואת הכוכבים. אך עד מהרה, נמאס לעורב לחיות בתור בן אנוש. הוא המשיך לשחק את תפקיד הנכד של הצ'יף, עד שהצליח לשכנע את הצ'יף לפתוח גם את הקופסא בה הוחזקה השמש. ואז, העולם התמלא באור יום מדהים והעורב שב לצורתו המקורית כעורב. כאשר הצ'יף הזועם שם עליו את ידו, הוא כלא אותו בבית והעורב צמא החירות והצדק, נאלץ לברוח דרך חור העשן הקטן שבתקרה- וזו הסיבה שכיום העורבים שחורים כעשן ולא לבנים כשלג...

    והגרסה של אנשי הקאתו (CAHTO), שישבו באזור קליפורניה : אביו של העורב, Kit-ka'ositiyi-qa, לימד את העורב להיות בורא העולם, אך העורב לא היה מרוצה מן התוצאה. הוא אמנם יצר את העולם, אך לא היה מסוגל להעניק לו אור ומים. כששמע שניתן למצוא את האור במחבוא בארץ רחוקה, רחוקה, החליט העורב לעוף לשם ולגנוב אותו. בבית האור הוא מוצא אישה צעירה שחיה עם אביה ומנגנת על כלי נגינה טיפוסי לילד קטן שאינו מפסיק לצרוח ודורש לגעת בצרורות התלויים על הקירות. כדי להשתיקו, נותנים לילד את אחד הצרורות, אך כשנמאס לילד לשחק איתו, הוא משחרר את הצרור מידיו והצרור מטפס למעלה ונעלם דרך חור העשן. כאשר הוא מגיע לשמיים, הצרור נפתח ויוצאים ממנו כוכבים רבים שמתפזרים על פני כל השמיים. כאשר הילד מתחיל לבכות שוב ודורש שיחזירו לו את הצרור, נותנים לו צרור אחר שהיה תלוי על הקיר, אך גם את הצרור הזה הוא משחרר מידיו והצרור מטפס למעלה ויוצא החוצה דרך חור העשן . משהצרור מגיע לשמיים, משתחרר ממנו לחופשי, הירח. ושוב הסיפור חוזר על עצמו עם הצרור השלישי והאחרון , ממנו משתחררת השמש. עכשיו , כשהוא העניק אור לעולם, גם העורב מטפס מעלה ועף החוצה דרך חור העשן... ויהי אור !

    זווית אחרת של חנוכה מצויה בסיפור באותו שם שכתב תיאודור הרצל בגרמנית ותורגם לעברית במסגרת "פרוייקט בן יהודה" ע"י מיכל ברקוביץ. באמצעות סיפור החנוכה, ניסה הרצל להלהיב את היהודים כדי שיאמצו את מושגי הלאומיות היהודית שהיה בין מולידיה העיקריים. רצונו של הרצל היה באנשים בכמויות הולכות וגדלות שיהיו מעוניינים , חרף הקשיים העצומים ובראשם האנטישמיות, להוציא מהכח אל הפועל את רעיונותיו הציוניים, הקמת מדינה ליהודים...
    היה היה איש, אשר הרגיש עמוק בנפשו את העֹני להיות יהודי. תנאי חייו לא היו רעים כלל. פרנסתו היתה מצויה ברוח ומאושר היה במשלח ידו, שנתן לו את היכֹלת ליצור ככל העולה על רוחו. כי אמן היה האיש. למקור מחצבתו היהודי ולאמונת אבותיו לא שם לב זה כבר, בעת שהופיעה השנאה הישנה בנוסחתה החדשה. ככל יתר חבריו חשב גם הוא, כי תחלף עד מהרה. אולם המצב לא הוטב וילך הלך ורע, ודברי השטנה, אף אם לא נגעו אל עצמו ואל בשרו, הכאיבו לו מיום ליום ויהיו בנפשו לפצע אנוש זב–דם. ויהי היום, וענות נפשו הפנימית, אשר טמן בחבו, הטתה את לבו לחפש ולדעת את מקורה, את יהדותו, ומה שאי אפשר היה לו בימים הראשונים הטובים, מפני שנתרחק ממנה כל כך, עלה לו עתה: התחיל לחבבה בכל לבבו ובכל נפשו. גם בדבר נטיתו המוזרה הזאת לא מהר לבקש חכמה וחשבון, עד שתקפה עליו באופן, שיצאה מגדר הרגשה כהה ותהי לרעיון זך ובהיר, כי יש רק דרך אחת להמלט מעני–היהודים, והיא: התשובה אל היהדות.

    כאשר נודע הדבר לטובים שברעיו, שמצבם גם הם היה דומה למצבו, נדו לו בראשם ויחשבו, כי רוח רעה תתעהו. כי איככה זה ימלט איש מן הרעה בהוסיפו לחזקה ולהעמיקה. אולם הוא חשב אחרת, כי העֹני המוסרי מוחש כל כך, מפני שליהודים החדשים אבדה אותה תרופה, שהיתה בלבם של אבותינו הגיבורים. לעגו לו שלא בפניו, ואחרים לא חשכו ממנו שחוק גם בפניו, אולם הוא לא נתעה אחרי דבריהם הנבערים של בני אדם, שגם לפני זה לא היתה לו הזדמנות להוקיר את דעותיהם, וברוח שקטה נשא את דברי לעגם הרעים והטובים. ומכיון שחוץ מזה לא נראתה בו שום התנהגות של שטות, הסכינו לאט לאט לראותו מטפל ברעיונו המוזר, שאחרים תארוהו במלה יותר קשה, בשם שיגעון לדבר אחד.

    אולם במדת הסבלנות שבו, הוציא האיש מסקנא אחר מסקנא מן הדעה שנקבעה פעם במחשבתו. ובדרכו זו היו מעברות הרבה, שלא היו נוחים לו לעצמו, אם גם הסתירם מעיני אחרים. הן כאדם וכאמן בעל השקפות מודרניות נקשר לדברים רבים שאינם יהודיים והתרגל בהם, ומתוך תרביות העמים, שנתחנך על פיהן, קלט ברוחו הרבה דברים שלא נתנו להמחות. הכי אפשר היה לאחד כל אלה עם תשובתו אל היהדות? ובכן נולדו בלבו הרהורים וספקות באמתת רעיונו העקרי, idé e maitresse שלו, כאשר יכנהו החוקר הצרפתי. אולי לא היה הדור, שנתחנך תחת השפעתן של תרביות זרות, מוכשר עוד לאותה התשובה, שראה בה הוא את הפתרון. אבל הדור שיבא אחריו יהיה מוכשר לכך, אם יתוו לו את הדרך בעוד מועד. ובכן נתן אל לבו להדריך למצער את בניו בדרך הישרה. אותם אמר לגדל מנעוריהם ליהודים.

    לפנים היה עובר על החג, המגיה אורו על החזיון הנפלא של המכבים ביפעת זהרם של הנרות הקטנים, ולא עלה על לבו לחֹג אותו. ועתה שמש לו מקרה להכין לבניו זכרון יפה לימים יבֹאו. בתוך נפשותיהם הרכות אמר לטעת את האהבה למולדתם העתיקה. מנורה הוכנה; והשעה שאחז בפעם הראשונה את המנורה בעלת תשעת הקנים, החל איזה רגש נפלא לפעמו. גם בבית אביו, בשכבר הימים, בהיותו עוד ילד קטן, היו הנרות הקטנים דולקים, וקסם של ע­ֹנג ונֹעם היו שפוך עליהם. ומסרת זו לא נדמתה לו כקפואה ומתה. כן היה בחליפת העתים, הנר האחד מדליק את השני. גם תבנית המנורה העתיקה העירה בו מחשבות. מתי נוצרה התבנית הקדומה של מנורה זו? תבניתה היתה בראשונה, לכאורה, תבנית העץ. הגזע החזק באמצע, וארבעה ארבעה ענפים יוצאים ממנו לימינו ולשמאלו, איש תחת רעהו משתרעים במישור אחד וגֹבה אחד לכולם. באחרונה נוסף עוד אות חדש, הקנה התשיעי הקצר, הנקרא שמש. אי–אלו סודות הכניסו דור אחר דור אל יצירת–אמן זו, הלקוחה מן הטבע ופשוטה בצורתה הקדמונית? והאיש, בהיותו אמן, חשב בלבו, באיזה אֹפן אפשר להחיות את צורתה הקפואה של המנורה ולהשקות שרשיה כשרשי העץ. גם צלצול השם, שקרא מעתה בכל ערב וערב באזני ילדיו, הנאהו מאֹד. צלצול ערב ביותר, כשהיתה המלה יוצאת מפי העוללים.

    הנר הראשון הועלה, ולאורו סֻפרו תולדות החג. המאורע הנפלא בפך השמן, שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, תולדות העליה מגלות בבל, הבית השני, המכבים. מיודענו ספר לילדיו את אשר ידע. זה לא היה רב. אבל הם מצאו בו דים. לאור הנר השני חזרו הם ויספרו לאביהם, וספוריהם, אשר מידו היו להם, נדמו לו חדשים ויפים. למן אז היה שמח בכל יום לקראת הערב, שיהי אורו הולך ונוסף. הנרות הלכו ונתרבו במנורה, ויחד עם הילדים היה אביהם חולם לנוכח הנרות הקטנים. ולבסוף חזה לו יותר מאשר יכול או רצה להגיד להם, מפני שעלה עוד על כֹח השגתם.

    בשעה שגמר בלבו לשוב אל עמו העתיק ולהודות בפומבי על תשובתו זו, חשב לעשות מעשה, שיש בו מן היֹשר והשכל. כי ימצא לו בדרך תשובתו גם מקום למלא את תשוקתו אל היֹפי, כזאת לא פלל מראש. ומה שמצא לא קל בערכו. המנורה בנֹגה נרותיה ההולך ורב היתה דבר יפה כל כך, אשר למראהו נעורו מחשבות הרבה. וילך ויתאר ביד אמנותו הטובה עליו ציור למנורה, אשר אמר לתתה לילדיו לשנה הבאה. באֹפן חפשי נצטיר יסודם של שמונה קנים, המתנשאים לגֹבה אחד ומשתרעים על פני המישור, ימינה ושמאלה לבסיס האמצעי. הוא השתחרר מן הצורה המסורה והקבועה וייצר יצירה טבעית, מבלי שים לב לבאורים אחרים, אם גם הודה בזכות קיומם. ובכל אשר הביא תנועה חדשה אל הצורות הקפואות, החזיק בכל זאת בחוקיהן, בסגנון המרומם והעתיק, שנערכו על פיו. זה היה עץ ארך–הענפים, וכעין גביע לכל ענף בקצהו, ובתוך גביעי הפרחים מקום לנרות.

    בעבודה מלאת–מחשבות כזו עבר השבוע. הגיע הערב השמיני, שבו דולקים כל הנרות, אף גם התשיעי, השמש הנאמן, שכל תפקידו הוא רק להדליק את האחרים. שפעת אורה הפיצה המנורה. עיני הילדים הפיקו נֹגה. ובעיני מיודענו היתה חזות הכל משל ודמיון להתעוררות האומה. בתחילה נר אחד, והנה עוד חֹשך, והנר היחידי עוד עצוב למראה. ואחריו ימצא לו חבר, ועוד אחד, עוד אחדים. האפלה כליל תחלוף. בראשונה יזרח האור לצעירים, לדלים, ואחרי–כן ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק, האמת, החרות, ההתקדמות, האנושות, היֹפי. וכשכל הנרות דולקים נשתומם ונשמח על המפעל שנעשה ואין כהונה המאשרת את בעליה כזו של השַׁמש בהיכל האור.

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/12/19 18:05:
      תודה רבה, מיכאל !
        24/12/19 19:02:
      תודה רבה, אחאב !
        24/12/19 19:02:
      תודה רבה, עמוס, התרגשתי לקרוא את דבריך !
        24/12/19 01:09:
      תודה על כל הסיפורים הדה. את הסיפור של הרצל, שלא היכרתי, אני הולך להשמיע באוזני בני משפחתי שיתכנסו אצלנו להדלקת הנר החמישי. חג חנוכה שמח, עמוס.
        23/12/19 20:13:
      תודה רבה, צלם !
        23/12/19 12:24:
      תודה רבה, ז'אנה !

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      Heda
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין