כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    התפטרות נתניהו תהיה ניצחון הפקידים על רצון הציבור

    0 תגובות   יום שני, 23/12/19, 15:07

    מתוך "מידה", 11/12/2019
    כניעת ראש ממשלה לתכתיבי משפטנים ופרקליטים תרמוס עקרונות דמוקרטיה בסיסיים, ותהווה מסר לכל מנהיג עתידי לגבי השליטים האמיתיים במדינה
       רבים בשמאל וחלקים בימין מתקשים להבין את התמיכה הרחבה והנמשכת בראש הממשלה נתניהו, לאחר כתבי האישום, לאחר כישלונות חוזרים בבניית קואליציה ולאור המצב אליו נקלעה המערכת הפוליטית כולה. בהיעדר הסבר אחר, אותם תוהים פונים לתיאוריות קשר קלושות או ניתוחים פסיכולוגיים בגרוש, ולכן אנסה לנצל את הבמה ולהסביר מדוע רבים חושבים, כמוני, שדווקא זו העת לתמוך בנתניהו, ומדוע פרישה או התפטרות שלו תהיה טעות. אין המטרה לשכנע איש, אלא להציג את ליבת הטיעונים של תומכי נתניהו בימין, כפי שאני מבין אותם מנקודת מבטי. ההסבר מתקיים בארבעה מישורים הנבנים זה מזה:
     
    במישור הקונקרטי-פלילי
    כפי שנכתב ודובר רבות בעבר, ההליך הפלילי נגד נתניהו היה מזוהם מתחילתו, ולכל הפחות נפלה בו שורת פגמים קשים. ביקורת זו מגיעה גם מאנשי שמאל מובהקים. אם היתה נהוגה בישראל דוקטרינת "פרי העץ המורעל" לפיה ראיות שהושגו שלא כדין אינן קבילות וכך גם כל תולדה שלהן בהמשך החקירה, לתיקים המדוברים לא היה סיכוי קלוש. גם אם נניח שנתניהו אשם במשהו (נגיע לזה), התנהלות המשטרה והתביעה שכללה ירי לכל הכיוונים, לחצים פסולים על עדים והדלפות, היתה מובילה במדינה מתוקנת לכך שהאחראים עליה ייתנו דין וחשבון חמור. הניסיון לטייח ולהתנהג כאילו לא אירע דבר מכל זה היא שערורייה בפני עצמה.
     
    במישור הפלילי-עקרוני
    מול ראש הממשלה עומדים שני אישומי הפרת אמונים ואישום שוחד תקדימי, שיהיה כנראה קשה מאוד להוכחה מסיבות שכבר נידונו בהרחבה. אציין רק שההיבט התקדימי הוא קריטי, מכיוון שמשמעותו של תקדים היא שספק רב אם הנאשם ידע כלל שמעשיו פסולים או מהווים עבירה בזמן שביצע אותם. לכן יש מקום לזהירות רבה בכל תקדים, קל וחומר כזה שמופנה כלפי נציג ציבור וראש ממשלה מכהן.
    גם "הפרת אמונים" היא עבירה עמומה וכללית בישראל שזכתה לביקורת מקיר לקיר. מאחר שהעבירה אינה מוגדרת כלל, כל נבחר ציבור יכול למצוא עצמו אשם בה בדיעבד, וחוק דומה נפסל בארה"ב על ידי בית המשפט העליון בדיוק מסיבות אלו.
    אבל הנקודה כאן היא לא המישור המשפטי גרידא, אלא העובדה שאלו בדיוק מסוג העניינים שצריכים להיות מוכרעים בקלפי ולא במסדרונות הפרקליטות או באולמות בית המשפט. טענת האכיפה בררנית לפיה מקרים של עבירות דומות שבוצעו בידי אחרים לא נחקרו כלל אינה רק לצרכי הגנה, אלא גם המחשה לכך שמדובר בסעיפי אישום בעייתיים וגבוליים כשלעצמם. מי שחושב שמעשים כאלו "אינם ראויים" או "פסולים" אולי צודק, והוא מוזמן להביא זאת בחשבון כאשר הוא ניגש להצביע בקלפי. מה שמביא אותנו למישור השלישי.
     
    במישור העקרוני-דמוקרטי
    כאשר שורה של פקידים בלתי-נבחרים, ככל שיהיו אובייקטיביים, נייטרליים ובעלי כוונות טובות, הם שחורצים גורלות פוליטיים של נבחרי ציבור, מדובר בבעייה חמורה. עוד לפני שתיק כלשהו מגיע לבית המשפט, שם קיים סדר דין פלילי ברור, המנגנון הקיים בישראל לגבי הגשת כתבי אישום מערב למעשה את מערכת התביעה כולה (שוטרים, פרקליטים ויועצים משפטיים), ויוצר בפועל מערכת תמריצים שיכולה בקלות להיות מושפעת מהטיות אישיות, מלחץ עמיתים או מקמפיין תקשורתי ממוקד.
    בכך מערכת המשפט הופכת באופן בלתי-נמנע לחלק מהמשחק הפוליטי, תוך שהיא מרסקת את אמון הציבור בה כפי שאנחנו רואים שמתרחש כיום, ומשמשת יעד להתקפות הן מימין והן משמאל, התלויות בטיב ההחלטה שתקבל. אלו סיבות מצוינות נוספות לכך שברוב המדינות הדמוקרטיות קיימים חוקי חסינות שונים המגבילים את יכולת הפקידות להדיח בפועל נציגי ציבור, בנוסף למנגנון פוליטי המורכב כמובן מבחירות ובמקרים חריגים מתהליך הדחה אותו מובילים נבחרי הציבור עצמם לאחר שקיבלו את הסמכות הריבונית מהעם.
     
    במישור הקונקרטי
    השיקול המרכזי לתמיכת הימין בנתניהו הוא גם זה ממנו רבים בשמאל מעדיפים להתעלם. מבחינתי ומבחינת רבים כמוני, מזה שנים מתבצעת בישראל הפיכה שיפוטית ופקידותית בה הכוח מועבר מידי הכנסת ונציגי הציבור, לידי שופטים ופקידים לא נבחרים. זו אינה "הסתה", אלא דברים שאומרים בצורות שונות משפטנים בכירים ומלומדים כמו זוכי פרס ישראל הפרופסורים דניאל פרידמן ורות גביזון, ועוד רבים וטובים אחרים שאינם חשודים באהדה לנתניהו או לימין. מי שטבע את המונח "כנופיית שלטון החוק" היה רובי ריבלין, טומי לפיד אמר דברים חריפים דומים בזמנו, והרשימה נמשכת.
    ועל כן הנקודה היא זו: התפטרות של נתניהו בשלב זה תהיה כניעה בלתי-נסלחת לתכתיבי המערכת שיצאה מזמן מכלל שליטה ומתנהלת ללא ביקורת וללא סמכות דמוקרטית; זו תהיה בגידה בציבור הגדול שהצביע עבור נתניהו (תוך הכרה מלאה של כתב החשדות) ורוצה אותו כראש ממשלה; זו תהיה רמיסה סופית של העקרון הכי בסיסי בדמוקרטיה, הזכות לבחור ולהיבחר; וזה יהיה מסר עתידי חד-משמעי לכל מנהיג, בעיקר מימין אך גם משמאל, לגבי השליטים האמיתיים במדינה.
    אז מה הלאה?
    האתגרים העיקריים העומדים בפני העקרונות שלעיל הם המציאות הפוליטית והצורך בפרגמטיזם. ייתכן שנתניהו לא יצליח להקים ממשלה גם לאחר סבב נוסף של בחירות, ויתכן גם שמבחינתו האישית עדיפה התפטרות כעת. כאן התשובה מתחלקת לשניים:
    א) ישנה סיבה טובה לכך שנתניהו מהווה כזו מטרה, והיא שמדובר במנהיג ומדינאי בשיעור קומה אחר מכל אדם שפועל היום בזירה, ובוודאי בהשוואה לחלופות הקיימות משמאל. נתניהו הוא נכס אלקטורלי עצום לימין, ואין שום ביטחון שגדעון סער או כל מועמד אחר יביא לתוצאה טובה יותר. עוצמת הקמפיין נגד נתניהו היא דווקא בגלל הערך העצום שלו עבור מחנה הימין והשפעתו על סיכויי ההצלחה שלו בקלפי, ולכן ויתור עליו כשובר-שוויון פוליטי הוא הימור עצום.
    ב) בסופו של דבר, מבחינתי ומבחינת רבים אחרים, עדיפה התבוסה הפוליטית על התבוסה בפני הפקידות. הייתי מעדיף להפסיד בבחירות ולבלות באופוזיציה מאשר שנתניהו יתקפל כעת, ואני מוכן לשאת במחיר ההפסד הפוליטי כדי לא לשאת במחיר הכבד הרבה יותר של כניעה למשטר הפקידות והשפיטה, החותר תחת ערכי הדמוקרטיה ומבקש לקבוע עבורי ועבור אזרחי ישראל מי יכול ומי לא יכול לייצג אותנו.
     
    עו"ד ג'וני גרין הוא מנהל פרויקטים בחברת היי-טק בירושלים, ובעל הסמכה לעריכת דין בישראל ובמדינת ניו-יורק בארה"ב.
     

    1. ברוך שפטרנו? – לא בטוח


    דרושה ועדת חקירה שתבחן את ההתנהלות השערורייתית של פרקליט המדינה שי ניצן, שסיים השבוע קדנציה, שבמהלכה כפה אג'נדה בררנית על המערכת
    באחד הימים נתבשר הסופר המחונן מארק טוויין, כי התפרסמו ידיעות על מותו. "השמועות על מותי היו מוגזמות למדי," הגיב ההומוריסטן השנון.  
    גם ברכות 'ברוך שפטרנו' לרגל על הסתלקותו של שי ניצן מחיינו, עשויות להיות מוקדמות מדי. לא מן הנמנע, לנוכח הסצנה הפוליטית המתהווה נגד עינינו, שמי שלא רצה אותו בפרקליטות, יקבל אותו בין שופטי העליון, שזה היעד הבא שסימן לעצמו.
    זה לבטח יקרה אם ירכיב השמאל-מרכז את הממשלה הבאה, ויפעל מתוך תחושת הכרת תודה, לקידומו של האיש שתרם יותר מכל להכפשת נתניהו. וזה גם יקרה אם נתניהו ינצח בבחירות הבאות. שהרי נתניהו, שהוא האוייב המסוכן ביותר לנתניהו, כבר פסק עם מינויו של אוייבו ניצן לפני 6 שנים: "שי ניצן הוא המועמד הראוי ביותר, חכם, ישר, משכיל ומאוזן. ניצן הוא האיש הראוי ביותר להיות פרקליט המדינה." ואם נתניהו אמר, הוא בוודאי יודע.
    לא צריך להיות איש ימין קיצוני כמו ברוך מרזל, שצייץ השבוע בשמחה לא מוסתרת בטוויטר: "ברוך  שפטרנו! מהאיש הרשע הפושע העבריין צורר המתיישבים והימין האיש ש-31 שנה רדף כל דבר שבקדושה."
    כל מי שעקב אחר מעלליו של ניצן, לרבות אנשי שמאל ו/או מרכז מובהקים, הבין שיש לנו עניין עם אדם יהיר, שחצן, נקמן, "מניפולטור ברמה הכי גבוהה" (כפי שניסחה זאת השבוע אשת התקשורת איילה חסון), שניצל לרעה את סמכותו ועבר לכאורה על הוראות התקשי"ר האוסר בתוקף על עובדי מדינה לנצל לרעה את תפקידם, מעמדם והכלים שהעניקה להם המדינה.
    אילו היה לנו שלטון שפוי עם משילות איתנה, היה עליו לכונן ועדת חקירה ו/או ליזום העמדה לדין, של האיש שהיטיב לנצל לרעה את מעמדו ואת הכלים שהעניקה לו המדינה, לשם מימוש מאוויי ליבו, או לצורך קבלת צל"ש מהשמאל. אבל, אל דאגה, מר ניצן. זה לא יקרה. לא נתניהו ולא גנץ יעזו. כמאמרה של עו"ד כנרת בראשי: "כולם פוחדים ממנו." וכולם יודעים למה.
    העיתונאית איילה חסון, שאינה חשודה בימניות יתר, פסקה השבוע: "ניצן הוא מניפולטור שלוקח מידע ועושה בו מניפולציה בהתאם לצרכים שמשרתים את האג'נדה שלו באותו קייס." מזכיר לכם את תיקי 2000 ו-4000?
    חסון: "ראיתי את זה לנגד עיניי כשהתמודד עם ראיות פורנזיות ועדות מפוברקת של עדה בפרשת מותו של ילד בן 16 (גל בק ז"ל, שנספה בתאונת דרכים), כשעשה בחקירה מניפולציה הכי נבזית שאפשר להעלות על הדעת. אבא של גל אמר לי את המשפט הכי מצמרר ששמעתי: 'אני קם כל בוקר ומקלל את שי ניצן קללות נמרצות על מה שעשה לנו, אבל אני רוצה שיסלק את נתניהו, ולכן אני שותק עכשיו.'"
    רק על הדברים המצמררים הללו צריכה לקום ועדת חקירה בלתי תלויה שתבדוק את המניפולטור השיטתי, שלגבי מעלליו כבר אמרה נשיאת המחוזי בדימוס הילה גרסטל: "שי ניתן אינו ראוי לשמש פרקליט המדינה. יש לו קושי עם אמירת האמת." 
    ועורכת הדין בראשי סיפרה, שלאחר שנוכחה שניצן משקר בעזות מצח בפני שופטי העליון, שאלה אותו איך העז לשקר בביהמ"ש, ונענתה בציניות: "אבל למי יאמינו? לי או לך?"
    בשבוע שעבר הגיע שי ניצן לכנס שערך 'מקור ראשון', כדי לחזור לחיק המשפחה וסיפר עד כמה הוא שייך לה: סרוג (נטול כיפה) גאה, שעמד שנים כצוק איתן במערכה המשפטית כנגד הטרור ולימין מערכת הביטחון. לא חלפו יומיים-שלושה והוא הופיע גם  באוניברסיטת חיפה, עם כרטיס ביקור הפוך: "כל הריסת בית של מחבלים... עולה לי בדמים. המשימה שלי היתה, לו הייתי יכול, לבטל את... תקנה 119 שמתירה הריסת בתי מחבלים."
    אכן, מניפולטור לא קטן. רוקד על כל החתונות. והוא עוד יישב לשפוט את העם בעליון. מפחיד. 
    לא נלאה במעלליו המזוויעים בעת ההתנתקות, כפי שתועדו בזמן אמת ע"י ד"ר ענת רוט בספרה 'לא בכל מחיר' (ע' 254 ואילך), אודות מסע הדה-לגיטימציה שהפעיל אישית נגד מפגיני גוש קטיף, שמכוחו הוכשר כל מעשה עוול: אלימות משטרתית קשה, מעצר ממושך של מפגינות בנות 14 ואפילו איום להפקיע ילדים מפגינים מרשות הוריהם וכליאתם בבתי חולים לחולי נפש.
    נזכיר רק שכאשר 300 אנשי אקדמיה קראו לסרבנות חיילים, הגן עליהם ניצן בטענה שהדברים עומדים בגבולות חופש הביטוי, אך כאשר הניפה קבוצת חיילים כרזה נגד הפינוי מחומש, היה זה ניצן שהגיש כתב אישום נגד אנשי ימין שהעניקו להם תעודת הוקרה – ונזרק ע"י 3 ערכאות מכל המדרגות.
    אבל ככלות הכול, למה לבוא בטענות לניצן, אם נתניהו, הוא ולא אחר, היה זה שהעניק לו במו ידיו, את הכלים ליישום האג'נדה הסהרורית שלו?
     
    בעוד המשנה ליועהמ"ש דינה זילבר, הציגה בכנס משפטנים בחיפה נאום מתקרבן על 'רדיפת המערכת', קרא שופט העליון נועם סולברג לבטל את אחת הסיבות לאובדן האמון במערכת – עילת הסבירות, הסותרת את עקרון הפרדת הרשויות
    הרבה רעש וצילצולים חוללו הופעותיהם של שי ניצן ודינה זילבר, שני בכירי הפרקליטות (הראשון מסיים שירותו בימים אלה, לשמחתם הלא מוסתרת של רבים וטובים), בכנס העמותה למשפט ציבורי בחיפה. שניהם חשפו, בנאומי ההתחסדות שלהם, בנוסח הקוזאק הנגזל, את פניה המכוערות – ויש שיאמרו: הצבועות – של כנופיית שלטון החוק.
    כך למשל ביכתה זילבר את ההתקפות נגדה, בנאום מתקרבן בן 2,509 מילים, שבו גינתה את "זרעי הרוע הנישאים ברוח, מעירים תסיסות ומערערים מוסכמות יסוד," ושכחה לציין שהיא פעלה רק כשזה 'השתלם' לה אידיאולוגית. היא, למשל, נעלמה ונאלמה כשמפגיני השמאל הכפישו את מנדלבליט מעל כל במה, משום שלא הזדרז, לטעמם, להגיש כתב אישום נגד נתניהו. זילבר הוכיחה שאין גבול לצביעות, להתבכיינות.
    הופעותיהם של הפרקליטים, שרק הם מבינים מה באמת טוב לציבור, אשר בוחר בטעות שוב ושוב הנהגה שאינה ראויה, האפילו על דברים מהפכניים שהשמיע צדיק אחד בסדום, שופט ביהמ"ש העליון נועם סולברג. הצעתו המהפכנית היתה לבטל את המכשלה המשפטית ששמה 'עילת הסבירות', בטענה שזו מקעקעת את עקרון היסוד של הדמוקרטיה – הפרדת הרשויות.
    עילת הסבירות היא עוד רעיון עיוועים מבית מדרשו של האדמו"ר ברק, שייזכר לטוב/לרע (מחק את המיותר) בשל הקילקולים שהטמיע במערכת המשפט, שהפרו את האיזון הקדוש בין שלוש הרשויות, והכפיפו – מבלי שאיש הסמיך אותו לכך – את הרשויות המבצעת והמחוקקת, לעליונות (לכאורה) של הרשות השופטת.
    ברק הוא שהוביל את בתי המשפט למעמד של כוח-על שביכולתו לבקר או לבטל את חוקי הכנסת; הפקיד בידיו של היועמ"ש סמכויות ועוצמות שאין להן אח ורע בעולם כולו; ביטל את 'זכות העמידה'; וגם הינחה את בתי המשפט, לפסול מכוחה של המצאה ושמה 'עילת הסבירות', החלטות לגיטימיות שקיבלו נבחרי ציבור, שרים וראשי רשויות, מכוח הסמכות שהפקידה בידיהם הדמוקרטיה. כך הפך הבג"ץ של כל אזרחי ישראל, לסניף של מר"צ ושל הקרן להשמדת ישראל. ברוכים הבאים לממלכת האבסורד, למדינת 'מלוא כל הארץ משפט.'
    עילת הסבירות, נוסח אהרון ברק, שאומצה בחום ע"י מערכת המשפט, קובעת שרשאי ביהמ"ש להתערב בשיקול דעתו של נבחר ציבור, ולבטל החלטות 'שאינן סבירות' בעיני ביהמ"ש. אלא שכלל לא ברור, במה גדול כוחו של השופט להכריע מה סביר ומה אינו סביר, מול שליח הציבור? והרי ככלות הכול, השופט איננו נביא ואינו שואב מפי הגבורה את הכרעתו. אז במה עדיפותו על פני נבחר שהציבור נתן בו אמונו? למה יועדף מי שאינו חייב דין וחשבון לאיש, על פני החלטות שמקבל נבחר הציבור? 
    הסבירות שהמציא ברק, היא לעולם סובייקטיבית. היא אינה ניתנת למדידה בכלים אובייקטיביים. היא פרי הכרעה ערכית אישית. אלא שמה שנתפס בידי פלוני סביר בהחלט (למשל הרס ביתו של טרוריסט, על מנת ליצור הרתעה ולסכל טרור עתידי), עלול להיתפס בידי פלמוני, שהוא במקרה שופט, כמעשה עוול נטול סבירות, בלתי הומאני, שיש לסכלו.
    מי אם כן החליט ששיקול הדעת נטו של השופט, 'שווה' יותר מזו של שר הביטחון? למי יצטרך כבודו לתת דין וחשבון, אם בשל החלטתו בשם 'עילת הסבירות', יישחטו עוד כמה יהודים? האם העיקר הוא שהמיליה שלו תטפח על כתפיו ותפטיר בהערכה: 'יצאת צדיק'?
    אבל את ההצגה בחיפה 'גנבו' שי ניצן ודינה זילבר. הראשון עיצב במשך שלושים שנה, בתפקידיו השונים בפרקליטות, את המדיניות בתחומים רבים, שכללה אכיפה בררנית וסלקטיבית, ברוח הדברים שנשא בחיפה: "כל הריסת בית של מחבלים, שאני מאשר אישית, עולה לי בדמים" – וכל זאת ללא כל שקיפות, ללא דין וחשבון לציבור, ללא ביקורת. 
    ועמיתתו המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, שנשאה נאום חריף ותקיף במיוחד נגד הביקורת על מערכת המשפט, וזכתה למבול מחיאות כפיים מעמיתיה, ולשבחים מפליגים ישירות מפי הגבורה – נשיאי העליון לשעבר אהרן ברק ודורית ביניש (איך לא?)
    לעומת זאת, נותרו בצל דברי הטעם של השופט ביהמ"ש העליון נועם סולברג, שהציע לבטל את סמכות השופטים לבטל החלטה של נבחרי ציבור בנימוק של חוסר סבירות בעקרון עילת הסבירות. הנה דבריו:
    "ביקורת שיפוטית המבוססת על עילת הסבירות המהותית, הרחבה, העמומה, אינה הולמת ביקורת שיפוטית, על החלטות המשקפות הכרעה ערכית מקצועית של הדרג הפוליטי הנבחר, ופוגעת בגרעין הקשה של עקרון הפרדת הרשויות, מפני שנעדרים ממנה שני היסודות של מומחיות והכשר פוליטי."
    במילים פשוטות: אין שום הוגנות בהפעלת עילת הסבירות לגבי החלטות הדרג הנבחר. (ודרך אגב, הפעלת שאלת עילת הסבירות לגבי פקידי ציבור, שאינם נבחרים, יש בה מן ההיגיון ובכוחה למנוע עריצות פקידותית).
    אם יש תקווה להחזרת האמון במערכת המשפט, היא טמונה בהחזרת השפיות והאיזון למערכת, ולא בהתבייכנות הנלעגת של כנופיית הקוזאקים הנגזלים.
    מנחם רהט
    שתי הפוסטים לקוחים מחדשות בן עזר

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      מוטי הרכבי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין