כותרות TheMarker >
    ';

    בונו

    הפעימה

    24 תגובות   יום שלישי, 31/12/19, 09:14

     

    "תקשיב טוב", אמרתי לבבר ורכנתי לעברו, "אם מישהו יתקשר אליך וישאל מה אני עושה, תגיד לו שאני עוקב אחרי הקצה. משתדל בכל אופן, הוא הרי נע ומשתנה כל הזמן, קשה לעקוב אחריו באמת. בסוף הוא ממשיך בדרכו ואתה נותר מאחור עייף, מותש ומדוכא - לכן המצאתי את הקצה הזה כדי להתאמן".

    "עם כל הכבוד", אמר בבר וגלגל את עיניו, "זה רעיון מעולה אבל איך הוא עוזר? הוא לא מושך לשום צד ורק דוחק אותנו עוד יותר בפינה. שחרר אותנו בחייך, מספיק עם ההצגות האלה, ואם לא, אז לא נורא, עוד מעט יבוא מישהו להחליף אותך ושלום על ישראל, ואם הוא לא יבוא במהרה בימנו אמן ויתברר שאני מבזבז את הזמן לחינם, אז קח בחשבון שלא תהיה ברירה אלא להפוך בעצמי למישהו אחר, במקום לחכות לו לשווא".

    "אין בעיה", אמרתי בנדיבות וחיבקתי אותו כדי שלא יתחמק, "אתה חופשי להיות מה שתרצה, זה ממש לא משנה, כך או כך זה עדיין אתה, רק החלפת צד, ואם אתה רוצה להפוך למישהו אחר באמת, אז בבקשה, בשביל זה צריך קודם לעבור דרך חלל ריק, שטח מת שאין בו חיים ואתה אף פעם לא יודע מה יצא מהצד השני, אז למה סתם להסתכן?"

    "בגלל זה המציאו את האפשרות השלישית", אמר בבר והתנער, "כדי לא להסתכן, רק צריך להיזכר בה ואז תראה איך הכל מסתדר".

    "עד אז אני מציע לך בינתיים לשבת בשקט ולהמתין", אמרתי והזמנתי אותו לשבת לצידי, "להתרוקן לאט לאט עד שתהיה פסיק קטן, שילך וידעך עד הנקודה המתה התחתונה, ואל תדאג, בסוף הכיוון מתחלף באופן אוטומטי, והפסיק הופך לנקודה עקרונית שהולכת ותופחת עד הגבול העליון המותר, ושוב מתרוקנת חזרה לברירת המחדל – כי זה מה שהקצה עושה בסופו של דבר, הוא קושר את הזמן והחלל יחד כדי לעשות פעימה, ולא רק אנחנו פועמים ככה בלי הכרה, זה מה שכולם עושים ללא יוצא מהכלל".

     

    ---

     

    הפעימה מערסלת את הגוף ועושה מקום לנשמה. אין דין פעימה שקופה וברורה מאליה כדין פעימה מורכבת וסתומה, ואין דין פעימה עלומה כדין פעימה שמגדירה את עצמה. אם כי לפי התגובה הספונטנית של הנפעם התורן, הוא בהחלט חווה אותה מבפנים, את הפעימה, אחרת לא היה יוצא נרגש כל כך. אלא אם העמיד פנים והוא לא פעם בכלל, גם זו אפשרות סבירה.

     

    ---

     

    בינתיים התוקף שלי פג וכמעט לא נשאר ממני זכר, בקושי קצה של זנב. מה יכולתי לעשות, לא היה לי סיכוי מראש. הייתי נקודת מגוז. קשרתי את הקצוות ונמעכתי כמו יתוש על פנס של מכונית מרוץ. אך עם כל הכבוד והסימפטיה לזה שחרז את עצמו והסתלק, אף אחד לא נותן את הדעת לזה שנותר לבד מאחור, ועכשיו הוא דוהר על הכביש אל האופק הרחוק, הולך ונמוג. "מה שלומך?", קראתי אחריו מהר לפני שיהפוך לנקודה קטנה ויעלם.

    "ברוך השם", ענה בקול מהדהד, "לפחות אני שלם, ואיך אצלך?"

    חשבתי שהוא צוחק - אם הוא שלם זה אומר שאני חסר, אז למה הוא שואל, סתם להקניט ולעצבן? "יותר טוב מאתמול", עניתי על כל מקרה. "הרבה יותר", הוספתי כדי להשיב את האיזון שהתערער, ובסוף נכנסתי לדרך חד סטרית בלי להתכוון - אם היום אני יותר מאתמול משמע אני הולך ומתרבה על ציר הזמן, כלומר מחר אהיה יותר מעכשיו. זה כמובן משמח מאוד, מי לא אוהב להתרבות, אבל צריך להודות באמת, זה גם די מאכזב - הייתי בטוח שעכשיו אני הכי הרבה, שאין יותר מזה.

     

    ---

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/1/20 22:01:
      זה נכון שיש סדר, אבל "את הסדר מוצאים באי סדר" כלומר הנפש היא אנדרלמוסיה שצריך לעשות בה סדר, הסדר הוא הפחדים ז"א ילד שראה מפלצת בלילה, ביום יכול לראות שזה היה שטיח מקופל שנשען על הקיר. הינה נעשה לו סדר.
        15/1/20 10:03:

      תראה משהו, זה נכון שהפיצול מתרבה, אבל הוא לא חסר שליטה, יש סדר, למשל הפיצול הראשון שהילד מבחין בו הוא בין המציאות והחלום, אחר כך הוא לומד ש'המציאות' ביקיצה מתחלקת לעולם פנימי, שבינו ובין עצמו, ועולם חיצוני, שבינו ובין הזולת, בשלב הבא, אם הוא ממשיך לחקור כדי לראות אם יש לזה סוף, הוא רואה שגם העולם הפנימי שבינו ובין עצמו מתחלק, לעולם סתום שאין לו הסבר ועולם מבואר היטב, לכאורה לפחות, ואם זה ממשיך לפי אותו עיקרון, יש כנראה רמה נוספת, ובה אולי יתברר שגם העולם שמבואר היטב מתחלק... בקיצור מסכים אתך שאין לזה סוף, אבל לפחות יש סדר.

        14/1/20 22:03:
      תאוריטי לגמרי שאולי אתה מדבר איתי על רמת שיכלול הפיצול. זה אפשרי. אבל הנה גם פה למרות השיכלול חלק מאותנטיות הפיצול הולכת לאיבוד. מצד שני אילולא הפיצול לא היה צרוך בשיכלול, ואז בגלל השיכלול שיצא משליטה, הוא פשוט מתרבה(כפי שכתבת) כדי לשמר את האותנטיות שלו(~:
        13/1/20 11:32:
      על מה ויתרתי, זו שאלה בדיעבד שמתבוננת לאחור, שאלה טובה, לא שאני מנסה להתחמק, אני פשוט לא לוקח אותה בחשבון. מה שמניע אותנו בדרך כלל זה האי-נחת ולא שיקולים של רווח והפסד, הרי אם היינו מבסוטים מהמצב לא היינו נוקפים אצבע. לעצם העניין, כמו שאמרת, הפיצול הוא נתון קבוע, אולי רק המוות סוגר אותו באופן סופי, אבל הוא בהחלט נמצא בתנועה, ואני יכול אפילו לשרטט אותה בקווים כללים. יש כאילו רמות של פיצול, ובכל פעם שעושים לך איחוד תיקים, אתה עולה לרמה חדשה של פיצול. פחות או יותר כמובן, הכל רק בתאוריה :)
        12/1/20 22:40:
      כמעט שכחתי לכתוב את הדבר הכי חשוב. תודה אריה שאתה שם לב לפרטים הקטנים, וגם על התשבחות.
        12/1/20 22:07:
      זה כבר מצריך עיון. אני מאד מאמין לך שהיית פעם כזה. נשאלת השאלה איך הפסקת להיות כזה או יותר נכון על מה היית צריך לוותר כדי להפסיק? (כי אם אתה מפסיק אתה צריך לוותר על משהו) זה לא היה ויתור על הפיצול הפנימי הוא עדיין שם, גם על האמצעי לא ויתרת. על משהו היית צריך לוותר לא?
        11/1/20 13:36:
      למה רק שניים, ומה עם הדיבור שלך בתגובות, הוא לא נחשב אצלך כתיבה? מה ההבדל, כאן אתה מדבר לדמות מסוימת ושם לקהל נעלם, זה לא מוריד מהמעמד של התגובה. בכל אופן אתה יודע להסביר מצוין, יש לך כושר ביטוי מעולה ללא ספק, לכן ברור שהכתיבה הנקייה שלך ללא שום הסברים לא נובעת מעצלנות וחוסר כישרון, אלא יש סיבה עמוקה יותר, ולדעתי, בלי להכיר אותך באופן אישי מעבר להכרות שלנו כאן, סתם כמחשבה חופשית, החלוקה הזו לשניים מהדהדת את המבנה הפנימי שלך, כלומר זה הפתרון שלך לפיצול הפנימי, להחזיק את שני העולמות נפרדים, 'כאן אני סתום, וכאן אני מסביר', והכתיבה לצורך העניין היא רק אמצעי. אגב, אני אומר את זה בביטחון של ידען גדול רק בגלל שגם אני הייתי פעם כזה, שמשתמש בכתיבה כאמצעי לחיות בעולמות נפרדים, עד שנסחפתי לצד השני.
        10/1/20 23:56:
      ההערה האחרונה שלך הרסה אותי מצחוק. נכון אם אפשר היה למזג את הכתיבה של שנינו היה אפשר לקבל כותב אחד מאוזן במחיר מבצע. בכתיבת הבלוג אני נחלק לשניים, כתיבה שמבלי להתכוון "לא מסבירה את עצמה" כי היא נכתבת בנשימה אחת בה אינני משנה שום פסיק כדי לשמור על הראשוניות שלה; ואחרת שיש בה שיכתובים בגלל הדיאולגים (גם שם היא לא סובלת מעודף הסברים) באותה קטגוריה פה ושם אני גם כותב ביקורות בקפה שם הכתיבה מסבירה את עצמה (כמיטב יכולתה)
        10/1/20 08:43:
      הבוקר עברתי על הפוסט בעין ביקורתית יותר כדי לראות למה התכוונת ב'כתיבה מסבירה' וראיתי שאתה צודק בהחלט, יש באמת הסברת יתר, אבל אני חושב שזה בגלל האופי של התנועה בחלל, שמחייב הבנה בכל צעד וצעד אחרת אתה נשמט ונופל. בכל אופן מצאתי הסבר מיותר לגמרי והעפתי אותו החוצה, ואם אמצא עוד הסברים מיותרים כאלה, אשמח לדלל, גם אני לא אוהב כתיבה שמסבירה יותר מדי, צריך להשאיר מקום לדמיון. אגב שימי, לפי הפוסט האחרון שלך וגם מהכרות עם הכתיבה שלך, אתה סובל מבעיה הפוכה, כלומר כמעט ולא מסביר בכלל, לכן אני חושב שאם היה אפשר למזג את שנינו, היה יוצא כותב מאוזן!
        9/1/20 21:43:
      זה בגלל הHigh (בינינו אין באמת תרופה נגד דיכאון/ אני אישית כותב ביומן הפרטי שלי). התגובה האחרונה שלך הזכירה לי ציור של ואן גוך שצייר את עצמו מצייר את עצמו. אני לא חושב שהכתיבה שלך היא מסבירה את עצמה אלא יותר דיוקן עצמי שמדבר על התהליך שאתה חווה כל רגע בכתיבה עצמה, ארס פואטיקה במיטבה. הארס פואטיקה חביבה עלי מאד.יכול להיות שאנחנו לא מתכוונים לאותו דבר בקשר "לכתיבה המסבירה את עצמה"
        9/1/20 11:30:
      תראה איזה יופי, העברתי את הראש לזנב ויצא חלל חדש.
        9/1/20 08:53:
      כתיבה שמסבירה את עצמה, ארס פואטיקה כמו שקוראים לה, היא לא עניין של דעה ולא של בחירה, היא פשוט הכתיבה שהכי מרתקת אותי וקרובה אלי, להבדיל למשל מסיפור שבו אני ככותב עומד בחוץ ומספר על- כאן אני בלב ההתרחשות וכל תנועה שלי משנה את התמונה, לא יודע, אולי זו הדרך שלי לחמוק מהזמן ולבנות חלל צר שרק אני יכול להיכנס אליו. אמנם נכון, זו לא כתיבה שאחרים יכולים להתחבר אליה, והיא לא תקשורתית בלשון המעטה, זה משהו אחר, אתה חייב לנסות את זה פעם, בכל אופן זו התרופה הכי טובה שאני מכיר נגד דיכאון, היא יוצרת תנועה גם כשאין מקום. אגב הבוקר לא התחשק לשנות שום דבר בפוסט הזה, זה לא אומר שאין מה לשנות, אלא שהבוקר התעוררתי כמו אתמול.
        8/1/20 21:07:
      זה מאד הגיוני מה שאתה אומר עד שנכנסת המיומנות לתמונה.אישית אני חושב שעל המיומנות בכתיבה דווקא ליצור מינימליזם, ולא להסביר את עצמה כי בכך שהיא מסבירה את עצמה, היא מפספסת את הייעוד שלה- אבל זו הבנה פרטית שלי, ולא מעט אנשים שכותבים חולקים עליה.
        8/1/20 10:23:
      לדעתי דווקא להפך, בדיבור פנים מול פנים רוב המידע עובר דרך הגוף, המחוות, גובה הקול, ההטעמות ועוד ועוד ולכן הוא חסכוני במילים, ולעומת זאת בכתיבה אתה צריך להסביר ולהגיד הכל ולהפוך כל דבר למילים ומשפטים. בגלל זה קשה לדייק בכתיבה, האפשרויות פשוט רבות מדי ופתוחות לאין ספור פרשנויות.
        7/1/20 21:55:
      זו לא ממש תשובה לשאלה שלך... יותר סוג של הבנה שהכתיבה מיוחסת לדיבור, ובאפשרותה לדייק יותר כי היא יכולה למחוק את המיותר מה שלדעתי לא ניתן לעשות בדיבור שמבוסס בחלקו על המיותר, ועל המובן מאליו.
        7/1/20 09:15:
      הלוואי וזה היה כל כך פשוט שימי, הבעיה עם הדיוק היא ההנחה בבסיס שיש משהו שלם, מושלם שאליו מכוונים ורמת הדיוק נקבעת לפי המרחק אל המושלם, ככל שאתה קרוב יותר כך אתה מדויק יותר, אבל כאשר אנחנו מדייקים את הכתיבה, השאלה היא ביחס למה? זו שאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה. אתמול למשל הסתובבתי בהרגשה שאין יותר מדויק מהפוסט הזה, והנה הבוקר התעוררתי ועשיתי בו מהפכה ממש.
        6/1/20 21:41:
      אם כבר חילקת אותה לשתי קבוצות בוא ניתן בהם שמות: למשל האובססיה לניקיון שלא נגמרת היא אובססיה לנושא. כמו האהובה המיתולוגית. השנייה זו המדייקת, היא אובססיה לפרטים. עם פרטים אפשר להגיע לדיוק. אם אתה זוכר את הסרט "חוזה השרטט" שם האובססיה לפרטים מאד בולטת.
        6/1/20 19:25:
      מצד שני, האובססיה לדיוק היא מחלקה נפרדת. להבדיל נניח מהאובססיה לניקיון שאין לה סוף, אתה יכול לרחוץ את הידיים עוד ועוד כל היום, היא אף פעם לא שבעת רצון כי תמיד אפשר לרחוץ עוד, האובססיה לדיוק יש קו גמר או לפחות רגיעה זמנית, זה אמנם נדיר, אבל לפעמים אני קורא משהו שכתבתי ולא מתחשק לשנות אפילו אות. כלומר זו לפחות אובססיה עם פוטנציאל להגיע לסיפוק ולהתמלא.
        4/1/20 23:05:
      כלומר האובססיה באה למלא את החלל הריק! זה יפה, אין מה להגיד, וגם מדויק ביותר.
        4/1/20 22:13:
      גם אני. לדעתי היא באה מתוך הריקנות כדי להתמלא. (ולהתרוקן שוב)
        4/1/20 21:42:
      שימי, אין כמו דיוק יומיומי, אני מת על האובססיה הזאת.
        4/1/20 20:32:
      נכון. דיוק יומיומי הוא כבר אובססיה(:
        3/1/20 09:46:
      תודה שימי, בדרך כלל אני משתדל לדייק, עם הזמן למדתי שהדיוק הוא זמני, ומה שאתמול היה מדויק היום כבר לא כל כך.
        2/1/20 22:00:
      החיבור בין נקודת המגוז עד לפעימה מדויק להפליא. הפעימה האיכותית ופחות איכותית (זו המובנת מאליה) נאמר כבר איכות היא בעצם עניין של כמות, במילים אחרות בלי כמות אין איכות.