כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    אמא

    12 תגובות   יום ראשון, 5/1/20, 17:14

    חושבת עליך והימים עוברים . רוצה לכתוב לך אבל לאן נעלמות המילים. החושך יורד מוקדם בימים האלה ויוצא לי הרבה לחשוב על החושך שהאפיל על חייך ... מאין הוא בא? לקחת מיזוודה ונסעת ליבשת אחרת, אישה צעירה. ידעת לאן את הולכת? ברחת? חיפשת תשובות? אתגרים? רצית לממש דברים שידעת שבארץ הקטנה הזאת שנות ה50 לא יהיה סיכוי שתממשי? למה נסעת?

    הערב יורד, מתחיל להיות קר בבית ואני מדליקה תנור. נזכרת שסיפרת לי  שהייתי בת שנתיים נעמדתי ליד החלון ואמרתי לך שקר לי. ומאז.. קר לי. .. אני מתעטפת בעוד שמיכה מחבקת כוס תה מצמידה אותה אלי בתיקווה לחמם קצת את הקור הפנימי שפט באיברי. אם היית כאן הייתי יכולה לשאול אותך : למה היה לי קר? לא לבשתי מספיק בגדים? בדיוק יצאתי מהמקלחת? הייתי גם שואלת אותך אם ניגשת אלי? אם חיבקת אותי ועטפת אותי בשמיכה ונתת לי כוס תה  חם שהפשרת במיוחד בשבילי, אם הושבת אותי ליד התנור כדי להפשיר קצת את הקור שאחז בי. אבל את כבר אינך. ולי עדיין קר.

     לפעמים אני חושבת שאם היית מלמדת אותי את קסם השיחה אולי היה לי קצת יותר קל עם הילדים שלי. אולי דלתות המילים לא היו ננעלות בפני  עומדת מאחוריהן אילמת. בוהה. אובדת עצות שותקת. אבל את  לא אהבת לשוחח, לא איתי, לא על דברים שהיו חשובים בעיני שאותם לא היה לי עם מי לשתף . הם הלכו ונערמו בי כמו קונגלומרט בסחף  הוואדי בנחלי המידבר, ושוב אי אפשר היה לעבור דרכן והחומה רק הלכה וגבהה.  וכשבאת בלילה, ושאלת אותי איך ניבנתה חומה כל כך גבוה, כבר לא יכולתי לדבר כי אבדו לי המילים הן הפכו להיות בערוב הימים הסחף שבנה את החוצץ.

    ואני מסתכלת עכשיו על הבנות שלי שלעיתים נעלמות לי אל תוך ערפילהן באותו כאב שהסתכלת עלי. ההיה כאב? תסכול? דיכאון?

    כל כך מעט אני יודעת עליך, בחורה צעירה שנסעה בעקבות בחיר ליבה לארץ זרה והשתקעה בה. האם נותרת זרה? לי היית כזרה, רחוקה, נעולה בעולמך, מסתורין וחידות כיסו את פנייך גופך, דמותך בעצב שלא ידע גבול. עצב שותק, נוקשה, שהפך ברבות הימים לצוק איתן העומד ליד הים, המים הרוח השמש, מליחות הגלים מצליפים בו והוא עומד איתן ללא זיע וניע .

    שלחת אותי לא פעם למחשבות על אמהות ומשמעותה. זוכרת שהייתי צופה בסרטי וולט דיסני, שבהן האמהות לא פעם יושבות על כסא נדנדה, שרות שיר ערש מתוק בקול רך ונעים מאחלות טוב, דמותן מאירה ונוסכת בטחון. והבטחתי בילדותיות נאיבית לעצמי שאני אהיה כזאת בדיוק.. 

    אבל השתיקה שלך נרקמה לתוכי, והעצבות והכעס שלתוכם גדלתי גידרו את חיי בגדרות שקשה היה לי לעבור.  רציתי לדעת על מה ולמה עיצב הכעס את חייך באופן כזה שניהל כמעט כל תנועה מתנועתיך מילים במילותייך... למה כעסת? על מה? האם איכזבו אותך חייך? בגדו בך, כשם שהרגשתי אני שחיי בגדו בי?

    אהבתי אליך הייתה, כך למדתי עם השנים, כאהבה שנימזגה לתוך דלי מחורר. רציתי לשמח אותך לראות אותך ולו פעם אחת, שמחה באמת, מאושרת, ניסיתי להיזכר אחרי שהלכת, ברגע שכזה, שיכולתי להרגיש אותך שמחה מחממת עוטפת, מובילה תומכת ולפני שהספקתי לאחוז בזיכרון הוא התפוגג.

    ועכשיו אני אמא מתבוננת בבנות שלי ותוהה על משמעות היותי אמא, רוצה לשלוח יד ולא מצליחה לגעת – לא תמיד. רואה אותן לעיתים נעלמות מתחת לידי ורוצה לחבק לתמוך להוביל לחמם  לעטוף וכמו ענן הדברים מתפוגגים מתחת לידי, אנחנו דומות אני ואת?

    ישנו צער באמהות במקביל לשמחה – כאב שנארג לתוכה, סוג של עצב נבו לראות מרחוק ללא אפשרות להגיע, לגעת, לטעת, ואולי זה רק אנחנו אני ואת? את שגדלת אם אמא שחוותה יתמות בגיל צעיר כל כך ואני שגדלתי עם אמא שוויתרה על הרבה כל כך לטובת חלום.

    אנחנו דומות? אני ואת?

    אמהות. המקום העדין הלא ברור הזה בין האני לאנחנו. בין השלי לשלנו, האיזור הערפילי בין הבשבילי והבשבילנו , המקום ההולך ומתרחב לאורך השנים ומוצא את עצמו בגיל מבוגר, מעט מיותם,  והקור חודר לחלל הרחב שניפתח במשך השנים כדי להכיל להוביל לתמוך לחבק לעטוף.

    עכשיו עם התה והתנור עטופה בשמיכה אני שואלת את עצמי ואותך שאינך: ההיית שם באיזורי הערפל האלה, במקום העדין הלא מוגדר הזה שמנסה לפנות מקום ולשמור על מקום באותו הזמן. מלאכה עדינה כל כך , שברירית, פעמים רבות ניפרמת וצריך בעדינות לשוב לרקום מחדש... 

    ותוהה לעצמי אם רקמת, אם פרמת, אם ניפרם, אם חזרת בעקשנות אין קץ שוב ושוב ושוב לנסות לחבר את החוטים הניפרמים... כמוני ..?

    אמא קר לי, כך אמרת לי שאמרתי. קר לי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/20 15:48:

      צטט: תנועת כמוך 2020-01-13 11:29:51

      שולח כוכב תודה והערכה לפוסט

      תודות. אנחנו נבנים מההערכה ותשומת הלב. והופכים גדולים יותר... תודה!

        23/1/20 15:47:

      צטט: שטוטית 2020-01-18 17:22:12

      כואב. גם אצל אמא שלי החושך ירד מוקדם מדי.

      שולחת אור גדול
      https://www.youtube.com/watch?v=1JZ2KXbiW_A
        23/1/20 15:45:

      צטט: * חיוש * 2020-01-18 16:09:26

      חיה אישה יקרה

      דרך ארוכה ללמוד דברים מהתחלה, כמו שאנחנו מאמינים/ות שהם צריכים להיות ולא כפי שהיו . ההבנה מאפשרת חמלה, והחמלה תובנה, והתובנה - חיים .

        18/1/20 17:22:
      כואב. גם אצל אמא שלי החושך ירד מוקדם מדי.
        18/1/20 16:09:

      יעל יקירתי נשיקה

      נגעת בלבי וחשתי צביטת כאב על התחושות והשאלות המופנות לאימך שמתרוצצות אצלך

      אני בטוחה שכשבנותייך ירצו חיבוק ועידוד, את תמיד תהיי שם בשבילן

      ועצם זה שאת כותבת על תחושותייך מראה כמה את רגישה ואמא נהדרת

      * כוכב אהבה וחיבוק אוהב

        13/1/20 11:29:

      שולח כוכב תודה והערכה לפוסט

        6/1/20 10:44:

      צטט: אהובהקליין 2020-01-05 23:13:46

      תודה רבה אהובה יקרה

      מילותיך מחממות לב כל כך

      שבוע של בריאות טובה ושמחת הלב

        6/1/20 10:43:

      צטט: sari10 2020-01-05 19:47:14

      תודה רבה שרי יקרה, אכן המון שאלות נישארו פתוחות

      לפעמים יש משהו בכתיבה שמחבר הבנות נוצרות תובנות

      מקווה...

        5/1/20 23:13:

       יקירה.

      נשיקה

       נהניתי מכתיבתך המשובחת.

       המשך שבוע טוב ובשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

        5/1/20 19:47:

      כתבת מאוד נוגע ללב. קראתי ללא הפסקה.
      תחושת עצבות...
      חבל שאת לא יכולה ליצור איתה קשר ולשאול את השאלות.

      חיבוק לך נשיקה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      יעל..
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין