כותרות TheMarker >
    ';

    בונו

    מסכת תענית

    5 תגובות   יום שלישי, 21/1/20, 12:37

     

    היער, הערפל בין העצים, רחש הגשם על סכך המרפסת, תמונת המכ"ם, המפה הסינופטית, רמה מעל צפון טורקיה מזרימה אוויר קר לאזורנו. בדרך הוא ספג לחות מהים ועכשיו הוא חודר דרך התריסים השבורים בדלת המובילה למרפסת. אני מתלבט האם להכין כוס תה או לשבת כאן עוד קצת ולהקשיב למוזיקה שעולה מהמחשב. הזמן הופך להיות חלל אחד ארוך כשאתה יושב בבית כל היום. אין מה למהר. עכשיו או אחר כך, הכל אותו דבר. ברוך שפטרנו מהזמן, לא מתגעגע אליו בכלל. רק החולם בעל הדמיון הנמרץ שאוהב להשתכשך בכל מיני עתידים אפשריים, הוא כן מתגעגע ואפשר להבין למה. פעם העתיד היה בשפע וידיו היו מלאות עבודה, עם הזמן הוא הלך והצטמצם והיום הוא כמעט מובטל. לכן הוא מרגיש מדוכא, המסכן, הוא לא יודע מה לעשות עם הזמן שהתפנה.

    לא נורא, עוד מעט נמצא לו כיוון חדש והכל יסתדר. אולי במקום לבכות על העתיד שאיננו, שילך לבדוק מה קורה עם הקצה, לאן הוא זורם. אמנם זה לא מלהיב במיוחד וחסר תוחלת, אבל אין לו מה להתלונן, זה יותר טוב משום דבר:

    "הלו, בבר, אתה שומע?"

    "שומע היטב, מה קורה?"

    "תקשיב טוב, אם מישהו יתקשר וישאל אותך מה אתה עושה, תגיד לו שאתה עוקב אחרי הקצה. כן, כן, זה מה שאתה עושה כל היום, לא אחרי הקצה האמתי הממשי, מי יכול לעקוב אחריו? הוא הרי נע ומשתנה כל הזמן, בסוף הוא חומק בחסות השיממון שהוא מפיל עליך ואתה נותר מאחור נטוש ובלי עודף - בגלל זה המצאתי לך קצה מדומה, כדי שתוכל בינתיים להתאמן. אחר כך, בלי נדר, כשהגשם יפסק, נצא לטייל עם הכלב".

    שילך לעזאזל אמן ואמן, מיהו בכלל, הוא הקצה שבולט החוצה, שקופץ מאחורי הפסיק. כאילו שזה משנה, בכל מקרה הוא סמוי מהעין, וכמו שרבי יצחק אמר במסכת תענית, ח: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן...", והשאלה היא למה הרבי נזקק לשלילה כפולה שמבלבלת את המוח במקום לומר בפשטות: הברכה מצויה רק בדבר הסמוי מהעין, וזהו, נגמר הסיפור, בשביל מה להטריח את הקורא התשוש לעשות חשבון בראש מה יוצא בסוף, זה סתם מסכסך את הדעת. אלא מה, אם היה אומר בפשטות על דרך החיוב, המסקנה הראשונה שהיתה קופצת בראש הפנוי היא - אם כך, אין הברכה מצויה במה שגלוי לעין, וזה עושה בעיה, הרי עכשיו דבריו גלויים וידועים לכל ועל פי המשפט שלו עצמו אין ברכה מצויה במה שהוא אומר, כלומר הוא שולל את עצמו, לכן לא נותרה לרבי ברירה אלא לדבר בשלילה כפולה, כדי להסיח את הדעת של העין.

     

    עוד אמר רבי יצחק באותה תענית: האמת שרציתי לדווח לכם מעומק הבור, מלב הישימון, לתאר את המרקם של התהום, את הפחד המצמית, את הצד המרושע של הריק, את האפלה החונקת... ועוד סופרלטיבים כאלה ואחרים, אלא שהייתי חסר אונים. בקושי הצלחתי להזיז את הראש לצדדים. אם רק היו מודיעים לפני כן, הייתי מתכונן ומכין את עצמי לקראת הנפילה שהגיעה בהפתעה גמורה - רגע אחד הייתי מאוזן בשליטה עצמית סבירה, בהשלמה, ורגע אחר כך, אלוהים ישמור, לא רוצה להיזכר בזה בכלל. ומה עוד כאב באותה הזדמנות, שאם הייתי חוגג לפני כן עם איזו מאניה שמחה שהיתה מעלה אותי לגובה העננים, או לפחות מגשים איזו מטרה נכספת עם פוטנציאל מובנה לקריסה, לא הייתי עושה מזה עניין, הייתי מבין שהדיפרסיה היא המחיר, אך מי תאר לעצמו שאפשר ליפול מהרצפה? זה לא היה צפוי משום בחינה. אולי בגלל שהחשבון הכללי תמיד סמוי מהעין, ואם לשפוט לפי עומק התחתית, יוצא שלפני כן הייתי בשיא של כל הזמנים.

     

    כשאני צופה בטלוויזיה ומישהו מתחיל להתבכיין על הילדות שלו ומספר כמה הייתה קשה ואיזה סבל עבר עד שנחלץ ממנה והתגבר, אני ישר מעביר בשלט לערוץ אחר. לא סובל את הסצנה הזו, היא מבאסת אותי. לא יודע למה. חשבתי אולי בגלל שאני חושש להזדהות אתו ולהיזכר בילדות שלי. בכל זאת, שבע נפשות בצריף קטן בעיירת פיתוח נידחת בשנות החמישים של המאה הקודמת לא הולך ברגל. אבל העובדה שחזרתי לגור במקום בו נולדתי וגדלתי מוכיחה שאין לי בעיה עם הילדות. אחרת הייתי מתרחק ככל האפשר, לא ככה? אז נכון, הייתי יכול לספר סיפור קורע לב שהיה זוכה לאהדה רבה ולא מותיר עין יבשה בקהל, אבל אז הייתי עושה עוול לעצמי ולעבר בכלל באופן כללי. כי להבדיל מקורות חיים ששולחים לאנשים זרים כדי להשיג עבודה ולשפר את המצב הכלכלי, ושם אתה מציג את שרשרת ההישגים וההצלחות שלך ואת הפוטנציאל לעתיד, הסיפור שנרקם בעולם הפנימי הוא בדרך כלל תנועה ממשבר למשבר. ההצלחה משעממת את המספר הפנימי, מהר מאוד היא הופכת שקופה ומובנת מאליה. המשבר והקושי לעומת זאת הרבה יותר מעניין מרתק, תמיד יש מה לדוש בו ולחפור, ללמוד, להפיק לקחים וגם סתם לחטט בפצעים. כשאני מטייל ברחובות מגדל העמק למשל, מה ישר קופץ ועומד מולי – הנה כאן נפלתי על זכוכית ונפצעתי בברך, ושם תפס אותי הבן הגדול של וויצמן והרביץ לי לאחר שפרצתי למכולת של אבא שלו, וכאן בעליה הזו אחזתי באחוריה של משאית שנסעה לאטה ורצתי אחריה עד שהאיצה לפתע ונמרחתי על הכביש, וכאן, היכן שעומד הבניין הגבוה הזה, היה שדה של חומוס ובוקר אחד תקפה אותי להקה של כלבים פראים, ושם ליד הסלע עקצה אותי להקה של דבורים... אין כמעט פינה בעיר הזו שלא מכילה זיכרון טראומטי. את רגעי האושר להבדיל, את ריח פרוסות הלחם שאימי הייתה קולה על פתיליית נפט בבוקר של חורף בצריף, את ההתרגשות הנפעמת כשהחושך היה יורד על אולם הקולנוע והמסך היה נדלק בהצגה היומית, את החיוך של האהובה הסודית ועוד רגעי שמחה כאלה ואחרים, שהיו בשפע ורק בזכותם צלחתי את תקופת הילדות ועברתי אותה בשלום - עם הזמן הם נשמטו מהזיכרון ואבדו, הפכו שקופים וצריך ממש להתאמץ כדי להיזכר בהם. זה הטבע האנושי שהולך ומתבלט במיוחד כשאתה מתקרב לגיל השלישי - המשקל שהפדיחות והכישלונות תופסים בזיכרון הוא גדול לאין ערוך מרגעי השמחה והאושר, וכמעט תמיד הם אורגים סיפור חד-צדדי. לא צריך ללכת רחוק, מספיק לצפות בערוץ ההיסטוריה, מלבד תכניות הריאליטי שהציפו את הערוץ הזה כמעט כל השאר הן תכניות על מלחמה בשידורים חוזרים. אין כמעט שבוע בלי איזה תכנית על מלחמת העולם הראשונה, השנייה. שוב ושוב היטלר מצדיע במועל יד לקהל המריע, כאילו הוא הדובדבן של הטראומה העולמית. אז לא אומר שלא צריך לספר על הילדות, רק אם אפשר בבקשה, בלי להתבכיין, וגם לא לשכוח את רגעי השמחה והאושר, שאולי הם סמויים מהעין אבל לא מהלב. 

     

     

    ---

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/2/20 23:04:
      בסוף תקופת פילוסופיית ימי הביניים, היה כומר (תאולוג, פילוסוף) שאמר לאחת המאמינות: "אינני יכול לרפא אותך אבל אני יכול ללמד אותך לחיות עם הפצעים" אני הפסקתי לקחת כדורים, ומסתפק בשיחות עם פסיכולוג בדיוק מהסיבה שאמרת, זהו שלב הכרחי, והכדורים? נו טוב. מאד מערבי. אגב, יצאו לך שני פוסטים. וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. בקיצור "יחי הדיכאון" שהוא אגב, גם תרבות שעות הפנאי.
        6/2/20 09:35:
      מה שבטוח שימי יקירי, הדיכאון הוא שלב הכרחי שאי אפשר לדלג מעליו, מה שעולה חייב לרדת ולהפך. כלומר אפשר לקחת כדורים ותרופות שיעצרו את הנפילה למקומות לא נעימים, אבל אז אתה דן את עצמך לחיים שטוחים, במקום זה אני חושב שעדיף ללמוד להתמודד אתו, ואם יוצא מזה פוסט, אז עוד יותר טוב.
        5/2/20 23:23:
      אולי הוא מדבר על ההסתרה שבתוך ההסתרה שבוודאי שם נמצא... ובעצם, אולי לא? אני רואה בדיכאון דבר חיובי, הוא בעצם סוג של טיהור מחשבות, וגם הוא עובד על דרך השלילה כמו כל דבר הגיוני, גם הסבל הוא דבר מאד הגיוני כי הוא נובע מאיסורים (ד. השלילה) האושר לא מסתתר, פשוט רוב המאמצים של ההיגיון נעשים כדי להסתיר אותו.
        22/1/20 10:23:
      האמת שזה נכון לכלב בכלל, לא רק לקצה הזנב. הכלב מלמד אותך להעביר את הזמן בלי לצפות לתועלת. מצד שני, כשמגיע הזמן לטיול היומי, לא משנה מזג האוויר, הוא ישר מתייצב בפרצוף שואל. כלומר הוא בהחלט מודע לזמן, רק כמו שאמרת, הוא לא עושה ממנו עניין.
        21/1/20 22:05:
      בשורה האחרונה, האינטרפטציה שלי היתה שהקצה, הוא בעצם קצה זנבו של הכלב, דרכו אפשר ללמוד איך להיות מובטל ולא לעשות עניין מהזמן.