כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    ידידי ראג'וּ עליו השלום

    6 תגובות   יום שישי , 24/1/20, 16:35

    ידידי ראג'וּ עליו השלום

     

     

    "למדת על תורת ארבעת השלבים בחיי אדם? אני החלטתי שכאשר יגיע בני ויפין ליכולת לפרנס את המשפחה, אני פורש והופך מבעל בית (גְריהָסְטה) לנזיר "שוכן יער" – וָנָפְּרָסְטְהָה", כך אמר לי ראג'ו באחת משיחותינו הראשונות על החיים על פי ההינדואיזם. האמנתי שיגשים את משאלתו, אך משחק החיים היה שונה וגם החלטתו השתנתה. אך על השינוי למדתי כעבור עשרות שנים, ולא אקדים את המאוחר.

     

    "אתה מכיר את ראג'ו, סגן מנהל הדואר?" שאלתי את מנהל המלון בקוצ'ין מייד לאחר שהתמקמתי.

    לא היה לי מה לחפש בקוצ'ין בשנת 1998, אך מתוך נוסטלגיה רציתי לפגוש מכרים מן העבר, והגעתי אליה בשנית. התמקמתי במלון קטן לחוף הים בפורט קוצ'ין, ודבר ראשון התחלתי לחפש את ראג'ו, ידידי משכבר הימים. מנהל המלון לא הכיר אותו אישית, אך ידע במי מדובר, ואמר לי שהוא חושב שהוא מת. חשכו עיניי ולבי כבד עליי.

     

    שלושים ושתיים שנים קודם לכן, בביקורי הראשון בקוצ'ין, כשנכנסתי לראשונה לבית הדואר לאסוף מכתבים ב"פוסט רסטאנט", לא העליתי בדעתי שראג'ו, סגן המנהל אשר טיפל בי אישית, יהפוך לידיד כה קרוב. הוא היה נמוך קומה ונמרץ, בעל פנים מוארכים ועיניים נבונות וטובות. מן הרגע הראשון שנפגשנו, למרות הפרש של כ-20 שנה בגיל בינינו, נוצרה בינינו "כימיה" חיובית. הוא לא היה איש דתי במובן המקובל אצלנו, אך כבוגר אוניברסיטה, גילה עניין רב במורשתו התרבותית, והשתדל לחיות על פיה בצניעות רבה. תורת ארבעת האשרמות קסמה לו. הוא עבר את שלב "התלמיד", נמצא בשלב "בעל הבית" והתכוון להפוך ל"נזיר - שוכן יער" ואחר כך לסָנְיאסין – "שוחר האמת המוחלטת".

    הוא לבש חולצת חאקי של מדי עובדי הדואר, אך למותניו היה מוּנְדוּ/דְהוֹטי שחור - מין חצאית מעטפת - שראיתי אנשים רבים ברחוב שלבשו כמותו. בשיחה שהתפתחה בינינו, שאלתי אותו גם על "אופנה" זאת, והתברר שזהו אחד מסימני ההיכר של המתכוננים לעלייה לרגל למקדש אָיָיפָּה, בחודש הבא. מעולם קודם לכן לא שמעתי על אייפה ועל מסורת העלייה לרגל למקדשו, וסקרנותי התעוררה. מקריאה יותר מאוחרת, התברר לי שהאמונה באייפה הולכת ומתפשטת מעבר לגבולות קרלה והדרום, והאל מושך מאמינים גם ממקומות מרוחקים בהודו, כמו מומבאי וכלכותה, וגם מכל רחבי העולם.

    הרגשתי שהשתתפות בעלייה לרגל תאפשר לי לחוות מקרוב את הדחף הדתי של המאמינים, ורציתי להצטרף כחבר מלא, ולא כצופה מן הצד, ולמלא את החובות המוטלות על כל עולה רגל. ראג'ו היה מן המארגנים של אחת הקבוצות שהתכוננו למסע. הוא צרף גם אותי לקבוצתו, ובמהלך התקופה עד מועד היציאה לדרך, אף ביקרתי מספר פעמים בביתו והכרתי את אשתו ואת ילדיו.

    בדומה לאייפה אשר ויתר על מנעמי חצר המלוכה והפך לנזיר, חייב כל עולה רגל בהכנה נזירית − גופנית ונפשית. עליו להימנע במשך 41 יום מתספורת ומגילוח, לא לשתות יין ולא לאכול בשר ודגים, וכן חלה על עולה הרגל חובת התנזרות מנשים. התאים לי, ממילא לא הסתפרתי ולא התגלחתי כבר חודשיים, ולגבי השאר − מה לא עושים למען החוויה?

    ממש לפני היציאה נערכו טקסי חניכה לעולי הרגל, שאחריהם הפכתי ל"עמוס סְואמי". מטקסי ההכנה למסע ועד לסיומו, כל עולה רגל נחשב לאייפה, ולשמו מתווספים הכינויים "אייפה" ו"סואמי". שלא כמו בשמותיהם של חכמים מוכרים, התואר "סואמי" בא אחרי השם ולא לפניו.

    מסע העלייה לרגל מסמל עבור המאמינים את המסע הרוחני שעל האדם לעבור מהשלב של זיהוי עצמו עם האני הפרטי-הגשמי, אל שלב ההכרה בזהותו עם ה"אני" הקוסמי, הכרה שמשחררת אותו וממזגת אותו עם ההוויה המוחלטת האין-סופית, האחת והיחידה של היקום. תקופת ההתנזרות מסייעת לפרט להתנתק מן הפיתויים החיצוניים והפנימיים, ולרתום את האנרגיה הנפשית להשגת "שחרור" – מוקשה.

     

    המסע למקדש אייפה לא הביא לי "שחרור". על כן, אך טבעי היה שרציתי לפגוש שוב את ראג'ו, שמזה עשרות שנים נותק הקשר בינינו. לא רציתי להאמין לדברי מנהל המלון, והמשכתי לחפש. כאשר שאלתי עליו בדואר, לא יכלו לספק לי את המידע, מלבד שפרש לגמלאות כבר לפני שנים רבות. קם בדואר דור חדש, שלא ידע את ראג'ו − הם רק שמעו את שמעו. נכנסתי אל חנותו של מוכר מזכרות זקן, שהייתה ממוקמת ליד הדואר. הוא אכן הכיר היטב את ראג'ו והרגיע אותי שעודנו חי. אני לא זכרתי את בעל החנות, אך היה נדמה לו שהוא זוכר אותי – מסופקני. על פי הנחיותיו הלכתי לחפש את ביתו של ראג'ו.

     

    במהלך המסע למקדש אייפה הכרתי את יכולתו הארגונית של ראג'ו ואת אנושיותו. הוא היה ער לזרותי ולתחושת הבדידות שעלולה לתקוף אותי במסע, ועל כן עודד את היחסים שהתפתחו ביני לבין ויפּין, בנו בן העשר, שהצטרף אלינו. ויפין ואני הלכנו צמודים בשבילי הג'ונגל, והייתי מסב את תשומת לבו לציפורים ולקריאות הקופים. בהפסקות היינו יושבים ומשוחחים, כאשר ראג'ו היה מתרוצץ בענייני הקבוצה. ויפין סיפר לי את סיפורי התנ"ך שלמד בבית הספר הנוצרי בו למד, ואני סיפרתי לו את סיפורי המיתולוגיה ההודית. את החוויה המשותפת המשמעותית ביותר חווינו בעלייה למקדש עצמו.

    החום והעשן העיקו בנוסף על הדוחק. החזקתי את ויפין לפני וסוככתי עליו שלא ייפגע מדחיפות הקהל העצום. לאורך המדרגות שהובילו למקדש וברחבת המקדש עצמו, בערו ערמות קטנות של שברי אגוזי הקוקוס שהביאו עולי הרגל. בשלב מסוים חשתי מעין עקצוץ ברגל ימין ונחרדתי לגלות שאני דורך על אחת מאותן מדורות. למזלי, מלבד שערות חרוכות אחדות, לא קרה דבר ולא נכוויתי.

     

    ההליכה בעונת החום על הכביש בקוצ'ין עשויה להזכיר הליכה על גחלי מדורה. האספלט היה כה חם שבמקומות שונים נוצרו בועות בזפת, והחום חדר דרך סוליות הסנדלים. על פי הנחיות בעל חנות המזכרות, הלכתי בחום הכבד מרחק של מספר רחובות אל קרוב משפחה של ראג'ו, בעל חנות לממכר כלי בית. בעל החנות שמח לעזור, ושלח אתי את בנו הצעיר שיוביל אותי אל בית ראג'ו, במורד הרחוב.

    משני צדי השער צמחה גדר חיה עבותה שהסתירה את הבית הקטן והמוכר, הצבוע לבן. ההודי הצעיר הקיש בדלת ומבפנים נשמע קול של אישה זקנה. "מי שם?" שאלה במליאלם, והצעיר הזדהה והסביר לה שנשלח מטעם אביו עם אורח זר. נשמעו טפיפות נעלי בית והדלת נפתחה. לרגע הייתה האישה הזקנה מופתעת, אך עוד לפני שהספקתי להציג את עצמי, הושיטה לי את ידה ואמרה "עמוס?". עכשיו הגיע תורי להיות מופתע − כיצד זכרה אחרי כל כך הרבה שנים?

    בינתיים התקרב גם ראג'ו, גורר בכבדות את רגליו. הוא הזדקן מאד – היה כבר כבן שמונים − והיה חולה בדלקת פרקים כרונית. הוא חי באותו בית צנוע – הבית שלא הצלחתי לאתר מן הזיכרון בכוחות עצמי. למרות שהקשר בינינו נותק בשלב כה מוקדם, בני הזוג הזקנים שמחו, כמוני, על הפגישה המחודשת. הגשתי להם במתנה פסל של האל גנשה מחוטב מעץ סנדל צהוב ומריח, והם לא הפסיקו להודות לי. עוזרת הבית, קרובת משפחה ענייה, הגישה לנו כיבוד, ואנו ישבנו בסלון וניסינו להדביק פער של עשרות שנות ניתוק.

    "מה שלום ויפין?" שאלתי בשלב מתקדם של השיחה. "הייתי שמח לפגוש גם אותו".

    "הוא עובד בבנק באבו דאבי, ענה ראג'ו, "והוא מצליח מאד. הוא גם שולח לנו כסף ותומך בנו".

    "הוא גם בא לבקר?"

    "כן, לפחות פעם בשנה. רק לפני חודש הוא חזר למפרץ מהביקור אצלנו".

    עיניהם של ההורים אורו כשדיברו על בנם, והיה ברור שהם גאים בו מאד, והתרשמתי שבמיוחד ראג'ו. למעשה, העובדה שויפין לא המשיך לגור בקוצ'ין, אלא עבר למפרץ, היא אחת הסיבות שמנעו מראג'ו להגשים את שאיפת הפרישה שלו. גם הדאגה לאשתו האהובה, שמצב בריאותה היה רעוע, גרם לו לסגת מתכניתו המקורית.

    הצטערתי שהחמצתי את ביקורו של ויפין ושלא אוכל לראותו. לא ידעתי שלא אשוב עוד לראותו לעולם. כעבור זמן קמתי ללכת.

    "בוא אלינו לארוחת ערב", אמרה אשת ראג'ו בפנים מאירים.

    "אבוא בשמחה", עניתי, "אך זה גורם לכם טרחה רבה".

    "אנחנו שמחים לארח אותך, וזו אינה טרחה כלל ועיקר. בשעה שש מתאים לך?"

    "מתאים בהחלט, תודה".

    אמנם את ויפין לא פגשתי, אך אחותו "הקטנה" ויניטה, הגיעה לארוחה המשותפת לכבודי. אני לא זכרתי אותה כילדה, אך היא, להפתעתי, זכרה אותי. ויניטה עבדה, כמו אחיה, כפקידה בבנק ונראתה צעירה דעתנית ונמרצת. היא לבשה מכנסיים כחולים וחולצה צהובה ונראתה ככל צעירה מערבית שחומת עור. היא לא נישאה והקדישה את זמנה הפנוי לטיפול בהוריה המזדקנים והחולים. האנגלית שבפיה הייתה מצוינת והוריה הניחו לה להשתלט על השיחה.

    כארבע שעות בילינו יחד ובסוף הערב הודיתי למארחיי, קיבלתי כרטיס ביקור מויניטה ורשמתי את כתובת ההורים, נפרדנו בחום וחזרתי למלון.

     

    אחרי שחזרתי ארצה כתבתי מספר אי-מיילים לויניטה וניסיתי גם להתקשר בטלפון, אך לצערי הקשר עם המשפחה שוב נותק. הצטערתי לחשוב שהפעם זה סופי, ולא שיערתי שאשוב עוד לפגוש מי מהם.

     

    "אבא, למה שלא תבוא לפגוש אותנו בהודו?" אמרה יעלי בשיחת טלפון מנפאל.

    "את רצינית?"

    "בטח!"

    "ומה אומר נעם?"

    "גם הוא מזמין אותך".

    מי יכול לסרב? כמובן שהסכמתי. חישבנו את לוח הזמנים על פי קצב התקדמותם דרומה והזמן שנדרש לי להתארגנות, וקבענו להיפגש בחודש ינואר 2006 בנמל התעופה של קוצ'ין.

     

    קשה לתאר את התרגשותי ברגע הפגישה עם הילדים בנמל התעופה הקטן של קאלאדי, אחרי חודשים של ניתוק − ועוד בהודו! אווירת הפרובינציה ההודית, כה שונה מהמולת הערים, הוסיפה לשמחתי והצהרתי − "אני מרגיש בבית!".

    הילדים שזרו זר מפרחי יסמין לבנים וערכו לי קבלת פני אורח כנהוג בהודו. לאחר החיבוקים והנשיקות, כשהזר מעטר את צווארי, עלינו על אוטו ריקשה שהוביל אותנו למלון בעיר קאלאדי הסמוכה. לאחר שהייה של יום במקום, שבו ביקרנו באוניברסיטה היחידה בעיר ובאטרקציות המקומיות, ופגשנו גם עולי רגל למקדש אייפה, הגענו לעיר קוצ'ין.

     

    "הלו, נמסטה, אפשר לדבר עם ויניטה?"

    "מי מדבר?" ענתה המזכירה בבנק באֶרְנָקוּלָם, העיר הסמוכה לקוצ'ין.

    "עמוס נבו מישראל".

    "מצטערת היא כבר לא עובדת פה יותר".

    "איפה אפשר להשיג אותה?"

    "בקוצ'ין".

    "אני נמצא בקוצ'ין. איך אני מגיע אליה?"

    "אני נותנת לך את מספר הטלפון שלה....".

    מדוע עזבה את הבנק? היא נראתה כה מלאת סיפוק מהעבודה? תהיתי, אך לא העליתי בדעתי את מה שאני עומד לשמוע.

     

    "הלו".

    "כן?"

    "ויניטה? זה עמוס נבו מישראל".

    "עמוס!!! מאיפה אתה מדבר?"

    למרות ההתלהבות היא לא נשמעה כמו שזכרתי אותה. היא דיברה כאישה מבוגרת, והיה נראה כאילו קפצה עליה זקנה. מה קרה? היא פשוט הזדקנה תוך שמונה שנים?

    "אני בקוצ'ין, עם בתי וחתני. מה שלומך? מה שלום ההורים? היינו מעוניינים לראות אתכם".

    "אל תשאל, אבא מת".

    "מה??? ראג'ו מת??? מה קרה?"

    "לבו נשבר אחרי שויפין נפטר".

    מה??? ויפין מת?! הוא היה עוד צעיר!"

    "כן, לפני עשרה חודשים ויפין חלה באבו דאבי, והרופאים לא יכלו להציל אותו. אתה ראית כמה אבא אהב אותו וכמה הוא היה גאה בו. לבו פשוט נשבר".

    "איך? מה היה?"

    "במשך חודשים אבא היה ממש שבור. לפני חודשיים היה נראה שהוא מתחיל להתאושש, אבל אז הוא חלה, נכנס לבית חולים ויותר לא יצא".

    "אני כל כך מצטער לשמוע, אין לך מושג. מה שלום אמא שלך?"

    "היא חיה-מתה. מאז מותו של אבא היא לא מדברת ולא עושה כלום. נאלצתי להתפטר מהעבודה ואני כל הזמן אתה".

    {אתם בבית של ההורים?"

    "לא. נאלצנו למכור את הבית ואנחנו עכשיו באכסניה של המיסיון".

    "המיסיון?"

    "כן. המחירים שלהם הכי זולים".

    "ואתן מקבלות אורחים?"

    "לא, אבל אני אומר לאמא שאתם כאן ונראה איך היא תגיב".

    הדממה מעבר לקו התמשכה.

    "עמוס?"

    "כן, אני אתך".

    "דיברתי אל אמא. היא מסכימה שתבואו".

    "תודי לה בשמי. מתי אפשר לבוא אליכן?"

    "אפילו עכשיו".

    "או. קיי. אנחנו לוקחים אוטו ריקשה ומגיעים".

     

    יצאנו מהרובע התיירותי והגענו לרובע הרבה יותר עני. הנהג לא כל כך התמצא בסמטאות, אך לא הייתה לו כל בעיה לברר עם העוברים ושבים איך מגיעים. הגענו לבנין בן קומתיים, שנראה כמו בית ספר בנוי בצורת ח', עם מספר כניסות בכל צלע. שאלנו אישה שישבה על המדרגה בכניסה הראשונה, על ויניטה ואמה, וברגע שהחלה לענות לנו, ראיתי מישהי בסארי כתום, פוסעת במתינות כבדה לעברנו. היה נראה שויניטה עברה ממש מטמורפוזה. מצעירה נמרצת בלבוש מערבי, הפכה למטרונה הודית כבודה. היא החוותה לי אָנְגָ'לי, אך גם הושיטה יד לשלום, ולאחר שהכירה גם את יעלי ונעם, הזמינה אותנו לבוא בעקבותיה. נכנסנו בכניסה האמצעית של ראש הח', ועלינו  לקומה השנייה. אמה של ויניטה ישבה בכורסה ולא קמה לכבודנו, אך בעיניה ניצת זיק של הכרה. היא החוותה לנו אנג'לי, וכך עשתה גם כשהצגתי בפניה את יעלי ונעם.

    במהלך כל הפגישה, לא הוציאה האם הגה מפיה, אך היה נראה לי שהיא עוקבת אחרי השיחה. ויניטה הביאה שתייה וכיבוד קל מן המטבח, וסיפרה שוב בפרטי פרטים על האסון הכפול שפקד את המשפחה. סיפרנו בשבחו של ראג'ו והעלינו זיכרונות. סיפרתי על היחסים המיוחדים עם ראג'ו ועם ויפין, ועל העלייה לרגל למקדש אייפה. נזכרנו שוב בארוחת הערב המשותפת שבה שני ההורים השתתפו עדיין בערנות בנעשה, למרות מצבם הבריאותי. הסתכלנו ארוכות בפורטרט של ראג'ו שהיה תלוי על הקיר, ולבסוף קמנו להיפרד, לא לפני שצילמנו ותיעדנו את הפגישה.

     

    ליעלי ונעם היה זה האירוח הראשון בבית משפחה הודית, אבל אירוח מאד עצוב. חסרונם של ראג'ו ובנו האהוב היה הציר של הפגישה, אשר השרה עצבות על כל הביקור.

     

    לפני שעזבנו את קוצ'ין, צלצלתי אל ויניטה ונפרדנו, הפעם כנראה לתמיד.  

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/1/20 19:04:

      צטט: sari10 2020-01-25 15:54:22

      עמוס,
      מאוד נהניתי לקרוא.
      איזה סיפור....
      סוף כזה עצוב. הבן שנפטר בגיל צעיר,
      האבא שמת משברון לב, האימא שסובלת והאחות
      שויתרה על העבודה והשתנתה כליל.

      החיים הם לא צפויים. אנחנו יכולים לתכנן, אבל... אין לדעת מה יקרה.

      שרי, תודה שחזרת והגבת.

      יש ביטוי ביידיש שמבטא את מה שכתבת בסוף, אבל אני אביא אותו בעברית מן המקורות (משלי, י"ט, כ"א): "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".

      שבוע טוב, עמוס.

        25/1/20 15:54:

      עמוס,
      מאוד נהניתי לקרוא.
      איזה סיפור....
      סוף כזה עצוב. הבן שנפטר בגיל צעיר,
      האבא שמת משברון לב, האימא שסובלת והאחות
      שויתרה על העבודה והשתנתה כליל.

      החיים הם לא צפויים. אנחנו יכולים לתכנן, אבל... אין לדעת מה יקרה.

        25/1/20 12:42:

      צטט: א ח א ב 2020-01-25 10:47:20

      תיאורים מרתקים. תרבות אחרת אבל אותן בעיות מעסיקות את האנשים בכל קצווי תבל. פרנסה, בריאות, אושר,

      תודה רבה, אחאב.

      אכן, כבר נאמר במקורותינו - סדנא דארעא חד הוא".

      אני מטבע הדברים, ראיתי את המקרה הבודד, ולא את התופעה האנושית הכללית, ולבי דאב על הבן ועל האב. הבירור אצל אלמנתו של ראג'ו ובתו, הייתה חוויה עבור כולנו.

      שבת שלום, עמוס.

        25/1/20 10:47:
      תיאורים מרתקים. תרבות אחרת אבל אותן בעיות מעסיקות את האנשים בכל קצווי תבל. פרנסה, בריאות, אושר,
        25/1/20 09:40:

      צטט: sari10 2020-01-25 07:48:07

      עמוס,
      סליחה אבל זה ארוך לי כרגע
      אשוב לקרוא.חיוך
      שבת טובה מאוד לך!!!

      תודה רבה, שרי.

      אכן חשבתי לחלק, אבל החלטתי שלא.

      שבת שלום, עמוס.

        25/1/20 07:48:

      עמוס,
      סליחה אבל זה ארוך לי כרגע
      אשוב לקרוא.חיוך
      שבת טובה מאוד לך!!!

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין