כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    בעקבות סדרת הדרמה "קיבוצניקים": שוב הדימוי המופרך של הלינה המשותפת בקיבוץ כטראומה קולקטיבית שדפקה לרובנו את החיים.

    1 תגובות   יום שני, 27/1/20, 08:52

    "הם רשמו על שמם שריטה  של דורות שלימים" כתבה מבקרת טלוויזיה על סדרת הדרמה "קיבוצניקים" הרצה עכשיו על מסכינו {בערוץ הוט 03}. ומבקרת נוספת פסקה בוודאות: "הם גדלו יחד בצפיפות חונקת...לפעמים במציאות נעדרת הורים". 

    הסדרה רצופה קלישאות עבשות וסטריאוטיפים מוקצנים של חספוס ובוקיות קיבוצניקית. וכצפוי, לא ייפקד כאן מקומו של הדימוי המופרך: הלינה המשותפת {של הילדים בבית-הילדים) כטראומה קולקטיבית שדפקה לרובנו את החיים. דברי הביקורת שצוטטו לעיל אף הם ממחישים את העובדה שהדימוי הזה כבר התקבע חזק בציבור הישראלי ובתקשורת. הוא מתקבל כמעט כאקסיומה. התסריטאים שמו קלישאות גם בפי האמהות של גיבורי "קיבוצניקים". הן אכולות רגשי אשם. "אני מצטערת אם עשיתי טעות בילדות שלך. בגלל הלינה המשותפת...לא חיבקו אתכם" אומרת אם קשישה. ואומרת אם נוספת, חסרת אונים":אני אפילו לא יודעת מה הוא אוהב לאכול...מה אני יכולה לעשות?...כשהייתי צעירה חשבתי שאת הכל עושים בבית-הילדים".

     

    כל זה כל-כך מקומם. כי הטראומה המדוברת לא הייתה בכלל קולקטיבית.שיטת הלינה המשותפת מוצגת כיום כ"ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים", כ"גורם נכות רגשית לניצולי-פליטי השיטה". אותה שיטה אמנם הייתה בעיתית למדי אבל היו בה גם יתרונות בולטים {הם יפורטו בהמשך הרשימה}. רוב בוגרי השיטה "האימתנית", המשותפת, לא זוכרים סיוט מתמשך. ואגב, לפי סקר שפורסם בשעתו ב"הארץ", קרוב ל-70 אחוזים מ"תוצרי" השיטה ההיא נושאים איתם דווקא משקעים וזיכרונות חיוביים.

    ההישרדות רבת השנים של הלינה המשותפת אף היא מוכיחה שלא כצעקתה..שאותה שיטה לא הייתה גיהינומית כל-כך.למרות הציות ל"דין התנועה" וללחצי דעת,קהל., הקהילה הקיבוצית לא הייתה עדר של מטומטמים.היא לא הייתה מאפשרת התמשכות אינסופית של גיהינום..כזכור,הלינה המשותפת בוטלה סופית ב-1991, בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, לאחר שבמהלך ימי הסקאדים כל הילדים כולם עברו לישון בבתי ההורים.

     

    למה אני כותבת על נושא שכבר נהייה חבוט ולעוס?כי פרסומים השמורים אצלי מעברי כעיתונאית עשויים להוסיף לדיון זווית כמעט נשכחת.. המחלוקת שקדמה לביטול הסופי של הלינה המשותפת התלהטה  בעיקר בשנות השמונים של המאה הקודמת, בעת שסיקרתי את נושא הקיבוץ ב"ידיעות אחרונות". אז גברו הלחצים מלמטה לביטול השיטה.הורים סוררים היו לוקחים את ילדיהם לישון בביתם.מוסדות הקיבוץ-הארצי ניהלו מלחמת מאסף על שימור השיטה הקיימת. הם הטילו סנקציות זמניות על שני קיבוצים-שניר ומרחביה-שבהם הותרה הלינה המשפחתית {בשאר התנועות הקיבוציות הותרה לינה משפחתית עשרות שנים קודם לכן}.

      הדיווחים העיתונאיים על הנושא שפרסמתי באותה תקופה נראים היום מפתיעים בהחלט. כי הוויכוחים האינסופיים על שיטת הלינה העדיפה התמקדו בעיקר בהורים  ובהשפעה העתידית של המעבר ללינה משפחתית על חברת המבוגרים והקהילה הקיבוצית.                                                                                                                                           לא זכורים לי בכלל דיבורים על –כך  שהלינה המשותפת מאמללת ילדים. הובע אז חשש שביטולה ייפגע בחיי הציבור הקיבוציים,  כי הורים ודאי יסתגרו ויתבצרו בחיק המשפחה.

    "אנחנו כאנשי קיבוץ, החלטנו לעשות הכל ביחד.זאת מהות הקיבוציות" אמרה עליזה עמיר-זוהר מקיבוץ ברעם, מזכירת הקיבוץ-הארצי דאז. ומנגד נשמעה טענה ששיטת הלינה איננה סוגיה אידיאולוגית,אלא עניין אישי בהחלט, וכפייה של שיטת לינה היא חדירה גסה לרשות הפרט. "רדו מהאמהות!" קרא ישראל רינג ז"ל, מחנך, סופר ופובליציסט מקיבוץ עין-המפרץ.

     

     

    "היה רע לתפארת"-זה שמו של ספר מחקר אנתרופולוגי המוקדש לנושא.ההשוואה בין תוצריהן של שתי שיטות הלינה העסיקה מאוד חוקרים, רוב המחקרים שהוקדשו לנושא בוצעו במכוני מחקר קיבוציים.. מותר להניח שחלקם היו מוטים "לטובת" הלינה המשותפת. המחקרים לא העלו ממצאים חד-משמעיים. בכל אופן, הלינה המשותפת, לפי המחקרים, לא הצטיירה בשום אופן כסיוט.

    במשפחות הלינה המשפחתית נמצאה רמה יותר גבוהה של אינטימיות, נמצאו גם יותר קונפליקטים בין הורים לילדיהם. ילדי הלינה המשפחתית אובחנו כמבטאים יותר רגשות כלפי הוריהם, לרבות רגשות שליליים.קשריהם עם ההורים היותר מורכבים מאלו של בני גילם שעשו את לילותיהם בבית-הילדים.

    בוויכוחים שקדמו לביטולה הסופי של הלינה המשותפת טענו חסידיה שהיא מגוננת על ילדים מפני מתחים ומשברים בחיי המשפחה ומרככת את סבלם במצבי מצוקה כמו יתמות או גירושי ההורים. טענו עוד שהפחתת התלות בהורים מיטיבה עם הילדים. כי אז רוב התביעות מופנות אל הילד במסגרת בית הילדים. לפיכך כעסיו ותוקפנותו מופנים בעיקר אל המטפלות ואל ילדים בני גילו ולא אל ההורים.

    ואגב, במחקר משווה של חלומות ילדי קיבוץ בגילאי 10-12  שגדלו בשתי שיטות הלינה,נמצא שבחלומותיהם של ילדי השיטה המשותפת בלטה אידיליה משפחתית.את המחקר ביצעה פסיכולוגית קלינית, בלה חסל-מרגלית.

    לא כולם היו מאושרים מאידיליה משפחתית מעין זו. לא מעטים טענו שהלינה המשותפת מנעה מבוגריה  היכרות ממשית עם חיי משפחה וגרמה למחיקת זהותם האישית שהתמוססה בזהות הקולקטיבית. "אני ממש שמחה שחיי המשפחה שלנו נחשפים בפני  בנותי" אמרה לי בראיון אם לשלוש בנות מקיבוץ אפיקים...בנותיה, היא אמרה "יודעות דברים שאני וחברי לא ידענו. הן יודעות שלאבא ואמא מותר לריב-ולהתפייס. שמריבות לא מאיימות על שלימות המשפחה. הן גם יודעות שמותר לנו לסגור ולנעול את הדלת של חדר-השינה. אני כילדה בקושי ידעתי מאיפה באים ילדים"..

    הלינה המשותפת נראתה לה, כילדה, מובנת מאליה וטבעית, והיה לה טוב בין הילדים. "רק בבגרותי, אמרה, הבנתי שפספסתי את הקשר האישי מאוד עם אמא ואת האינטימיות שנוצרת בין ילד להוריו". ובדומה לנשים רבות אחרות, בוגרות הלינה המשותפת, היא תפסה,כדבריה, מה שהחמיצה רק כשהייתה בעצמה לאם. למשל, רגעי רוך ופינוקים והבעות אהבה של אבא-אמא רגע לפני שהיא נרדמת, או השתכשכות כיפית באמבט.. המקלחת הקבוצתית הזכורה לה מילדותה דמתה למבצע קבלני. היא גילתה, למשל, שאין היא יודעת איך לנהוג כאם לתינוק שישן עם הוריו. כי הלוא אין לה שום מודל לחיקוי.

    הסתגלותם של בוגרי הלינה המשותפת  להורות בלינה משפחתית לוותה בקשיים לא פשוטים. שנים אחדות לאחר שהושלם המעבר ללינה משפחתית הוקדש לנושא יום עיון. הפסיכולוגית רונית פלוטקין מקיבוץ משמר-השרון דיווחה שם על-סמך ניסיונה ומחקריה שרוב ההורים עדיין מצפים שמחנכים ומטפלות יעשו במקומם את "העבודה השחורה" וימשיכו למלא לפחות חלק מהתפקידים ההוריים. הורים רבים, אמרה פלוטקין, חסרים דגם של הורות. ופונים רבים לתחנות הקיבוציות לטיפול משפחתי, מבקשים מהמומחים: "אנא, למדו אותנו איך להיות הורים!"...

     

     

    ובנימה קצת יותר אישית: הניתוק מההורים בלילות בשנות חיינו הראשונות היה, כמובן, שגוי מאוד ומזיק. לדעת פסיכולוגים מסוימים הוטלה בנו נכות רגשית ופצעינו עדיין שותתים. הגיל הרך הנשכח הותיר רק קרעי זיכרונות של פחדים. הזיכרון הרצוף, בדרך הטבע, מתחיל רק בגיל הגן. כמעט כל יוצאי הקיבוץ בסביבתי הקרובה זוכרים {כמוני} לילות נעימים למדי, ויש גם זיכרונות מתוקים.

    ....זיכרונותיהם של ילידי קיבוץ מהלילות בבית-הילדים מזכירים סיפור רשומון. אני מכירה רבים שלא סבלו כמעט  מפחדי לילה ואהבו את חברת בני גילם. הם חוזרים בשמחה לסיפורים על אחוות זאטוטים שגירשו ביחד את הפחדים, ארגנו "לילות פלא" עם הצגות קטנות ושאר המצאות יצירתיות, לרבות התעללויות בשומרת-הלילה שהייתה עושה פטרולים בבתי-הילדים.

    לא הושלכנו לבדנו לחושך. "הקבוצה", קבוצת בני גילנו, זכורה לרובנו כקהילה תומכת קטנה. אבל אותה קבוצה הייתה גם אכזרית והתעמרה בכמה ילדים דחויים. אלו שנקראו בעגה הקיבוצית "ילדים שמציקים להם" {כיום הם מכונים "ילדי כאפות" או "הלא מקובלים"}. הם נחשפו גם בלילות, לא רק בימים, לאכזריות של הקבוצה..

    והיו, כידוע, ילדים שסבלו מאוד מפחדי לילה. אולי זאת הייתה סיבה מספקת לביטול מוקדם של הלינה המשותפת. זה נורא שילדים קטנים נחשפו להתעמרות ולסבל כזה. אבל ספק אם אילוצים כלכליים אפשרו אז להרחיב את דירות החדר של ההורים {כך הן כונו-"חדרים"} ולהתאימן ללינה משפחתית.

     

     

    הטרנד המתבכיין-המתקרבן של הצגת ילידי הקיבוצים כקורבנות שרוטים, כמעט פוסט-טראומטיים ,של שיטת הלינה ההיא, החל להסתמן לפני כמעט שלושים שנה, זמן מה לאחר ביטולה הסופי של הלינה המשפחתית. רק אז ניתנה בקיבוצים לגיטימציה לעיסוק במחלות ילדות של החינוך המשותף בראשיתו. החל גל גואה של ספרי עדות ומחקרים המוקדשים לנושא. אחר-כך הגיעו גם הצגות {הן הזכירו לצופים מעוצבנים סיפורי ילדות עשוקה בנוסח צ"רלס דיקנס}.. הוצגו תערוכות עם ציורים, פסלים, מיצבים ומיצגים ששיקפו תחושה קורבנית של מי שזהותם נמחקה והם נהייו חלק מסדרה של דמויות מוכפלות.בולטת במיוחד הייתה התערוכה שהציגו ילידי קיבוץ בשנת 2005 במוזיאון תל-אביב. וברקע הייתה, כמובן, אכזריות ואטימות של מנגנוני שליטה קיבוציים.

     

     

    נוסח מקוצר במקצת של הרשימה הזאת העליתי לקבוצת הפייסבוק הציבורית "דברים שקיבוצניקים יודעים". הקבוצה מונה, נכון לעכשיו, מעל 30 אלף חברים, רובם ככולם קיבוצניקים או יוצאי קיבוץ..התגובות הערניות  הוכיחו שהנושא אולי נדוש, אבל עדיין חם. גרפתי סביב 60 לייקים, חמישה שיתופים  ומעל 50 תגובות..רק שבעה מהמגיבים טענו בזעם שהלינה המשותפת אכן הייתה טראומטית.מגיבים העלו לרשת גם סרטונים שתיעדו את שיטת הלינה ההיא. סרט תעודה שהופק בקיבוץ בית-אלפא ב-1984 מביא מראות מבתי-הילדים ומ"חדרי המשפחות" לצד ראיונות עם הורים ומחנכים על השיטה העדיפה לדעתם. הדעות המובעות חלוקות.אבל איש לא משמיע שם ביקורת קיצונית ובוטה על השיטה השיתופית.

    בין המגיבים שמתרפקים על זיכרונות הלינה המשותפת, נמצאה אחת שהזכירה סיפור חביב ונחמד. בהיותה בת עשר ילדי הקיבוץ שלה עברו ללינה משפחתית. "כולנו, הילדים,כתבה, אירגנו הפגנת מחאה. רצינו להישאר יחד בבית-הילדים".  

      ת............................................................................................................................................................................................................................................................................................................

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/1/20 11:19:
      מעניין, אבל לדעתי נפגעי השיטה הם רבים יותר מאלה המוצהרים כי צריך לקחת בחשבון גם את הנטייה של מי שסבל מטראומה והתעללות להסתיר זאת...כמו גם יש להניח כי המגורים בחבורה מגבירים את הנטייה לריצוי ומחיקה של מקוריות ושונות....

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין