כשהמציאות הפכה לבלתי נסבלת, הפכתי אני לדולציאנה, הסובבים אותי לאבירים, מקום עבודתי ארמון ואני הגבירה. כך יכול היה הדימיון לרפא את כאבי המציאות. יכולתי להמשיך כך עוד שנים רבות לולי המציאות לא הייתה חובטת בפני מפילה אותי לקרקע ומעירה אותי מהחלום. והוא אציל כפרי דל אמצעים, הוא דון קיחוטה איש למנצ'ה. הוא לא נילחם עלי, כי הוא לא אביר ואני לא גבירה. אני בת עיר פשוטה, המשרכת את דרכה בין בתי עיר אפורים שגם הם אינם דרקונים. כמה מנחמים חיי הפנטזיה, כמה קשה הנפילה חזרה לקרקע המציאות. כמה הייתי רוצה להיות גבירה. כמה רציתי שתהיה אביר ומילותי חרבות. כמה רציתי להאמין שהבית הקטן וחדר העבודה האפלולי הינם מיבצר ואחוזה שכל דבר שאגע בו וכול דבר שעשיתי ואעשה יקבל הד ברחבי הממלכה וכולם ידברו על הגבירה הגבירה. והמעשים שלי ישנו עולמות וייצרו תהפוכות..
אבל אני רק בת עיר פשוטה בחדר עבודה, יושבת, הולכת, הוזה. יוצרת מחומרי המציאות אגדה. עד ההתפכחות הבאה. אל נא, רפא נא לה.
https://www.youtube.com/watch?v=nlRlDIp84vk Dulcinea |
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שולח כוכב
- דניאל
תגובה מאירת עיניים ומשמחת לב. אכן יש צדק רב בדבריך. נקודת התבוננות מעניינת שגם הדימיון המרמה הוא לעיתים סוג של תרופה - במינונים נכונים ומדודים. לא לעבור את הגבול בין דמיון להילוסינציה.
יקירה
את כל כך אנושית ורגישה....
ונפלא לנדוד לעולם החלומות והדמיון
מאחלת לכולנו בריאות נפשית וגופנית
* כוכב אהבה וחיבוק אוהב
שבת טובה
שולח כוכב הערכה
*
עצוב להרגיש כך, ועצוב לקרוא על מי שמרגיש כך.
אני מאמינה שתמיד בכל מצב אפשר לנסות לשפר את המציאות וללמוד להסתכל עליה שונה.