כותרות TheMarker >
    ';

    האתר שלי brieut.goop.co.il

    ארכיון

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    תפוחי אדמה, שואה ופסיכולוגיה.

    0 תגובות   יום שישי , 31/1/20, 10:13

    תפוחי אדמה, השואה ופסיכולוגיה.
    התלבטתי רבות אם לכתוב את המאמר הזה, שהוא קצת אישי וקשור לנושא רגיש, אך בלחצם של רבים ממקורבי ששמעו את הסיפור, החלטתי לפרסם אותו, בעיקר כי יש הרבה מה ללמוד ממנו.בקרוב ימלאו לי 65 שנה, אך אני זוכר המון ארועים מהעבר, כולל העבר הרחוק מאד, ולמעשה זכורים לי ארועים ואנשים מגיל שנתיים וחצי בערך. אלה עולים במחשבותי מידי פעם, אבל הסיפור הבא חרוט עמוק במוחי, והוא צץ ועולה מעצמו מידי פעם.

     

     הייתי בן שש בערך.גרנו בבית קטן וצנוע, הורי ואחי, כולם ז"ל. היה יום מאד חורפי – קור, רוחות חזקות והרבה גשם כל הזמן - ובהול הקטן דלק תנור נפט שחימם במעט את הבית. והנה הגיע השעה שמונה בערב, ואמא הלבישה אותי בפיג'מת פלאנל, כפי שהיה מקובל, והוליכה אותי לחדר השינה למיטתי. הייתה זו מיטה עשויה ממסגרת ברזל כבד בצבע כסף, ובאמצע רשת ברזל, עליה היה מונח המזרון בצבעים כחול ולבן בצורת פסים אורכיים, ממולא בקש. נשכבתי על גבי, אמא כיסתה אותי בשמיכה העבה, בעלת מילוי צמר גפן (שהיא נמצאת בשימוש אצלי גם כיום), ובירכה אותי ללילה טוב. היה כיף ונעים במיטה החמה, במיוחד שנשמעו הייטב רעשי הגשם והרוח בחוץ, ולפני שכיבתה את האור ועזבה את החדר, אמרתי לה: "נכון שאת מקנאה בי"?היא חייכה ושאלה לסיבה שאמרתי לה את זאת. עניתי לה: "כי אני שוכב במיטה החמה והולך לישון, ואת הולכת למטבח לעבוד". אמרתי כך כי ידעתי שזה מה שהיא נהגה לעשות כל ערב לאחר שהשכיבה אותי לישון. חיבתה המיוחדת למטבח הייתה מוכרת לנו, וראינו שהיא בילתה שם הרבה זמן. כיום אני יודע שהסיבה לכך קשורה לכך שהיא עברה שואה וסבלה מרעב בתקופה זו, וגם במשך שנים רבות לאחר מכן.היא הייתה מבסוטית מדברי, והמשיכה בשיחה. אינני זוכר בדיוק איך, אבל הגענו מאד מהר לשואה.

     

     כשפרצה מלחמת העולם השניה היא הייתה נערה בת ארבע עשרה. כשהנאצים הגיעו למקום מגוריה – העיירה קוזובה שבפולין – הם, בסיוע הפולנים, חיסלו די מהר את יהודי המקום. אביה של אימי נורה בראשו, אחותה הצעירה ממנה בשנתיים נרצחה מספר ימים לאחר מכן, והיא ואמה ברחו ליערות, שם אמה לא שרדה, וכעבור זמן נפטרה מהרעב ומהקור. אימי קברה אותה ביער, תוך שחופרת את קיברה באדמה הקפואה בעשר אצבעותיה.מעכשיו היא נותרה לבדה בעולם בקור האיום של החורף הפולני, כמעט ללא בגדים, ללא מזון, ללא בית. היא נדדה ביערות כי שם היה יותר בטוח, והסיכוי להתפס היה יותר נמוך.פה ושם מצאה גרגרים ופירות יער, אך אלה היו מעטים ולא השביעו. כשהייתה צמאה היא המיסה שלג בפיה, ושתתה את המים הקפואים האלה.

     

     והנה עכשיו היא מספרת לילד מפונק בן שש, שחם לו מתחת לשמיכה ושלא ידע רעב מימיו, עליה ועל השואה כשהייתה בת 15 ללא בית, משפחה, קפואה מקור ורעבה.והרעב הטריף אותה...והנה, כך היא מספרת, כשכל כך הייתה רעבה, ולא היה ניתן למצוא אוכל ביער, היא החליטה לצאת מהיער הבטוח יחסית מפני הגרמנים והפולנים משתפי הפעולה, כדי להשיג אוכל, תוך שהיא מבינה שצעד זה לא משאיר לה סיכויים רבים להשאר בחיים. הסכנה נבעה גם מבני האדם, וגם מכלבי הכפריים שהיו משוחררים בלילות, והיו מתנפלים על כל זר.הייתי מרותק לסיפורה, ומבטי היה נעוץ בפניה, ושמתי לב כיצד בהדרגה משתנה הבעת פניה להבעה שלא הייתה מוכרת לי מהעבר – מאד רצינית ומרוכזת , ועיניה שהיו קודם נעוצות בי, היו עתה מביטות למעלה מעלי, והיא כאילו במקום אחר, ע"פ הרגשתי באותו הרגע.

     

     כאמור בתחילת המאמר, יש לי זיכרון מאד מדוייק לארועים מהעבר, ואני רואה ושומע אותם כמו בתמונה או סרט, כאילו הם מתרחשים מול עיני ברגע זה.ובכן, כשהגיע הלילה והכל היה חשוך, היא פסעה החוצה מהיער. כאמור חורף, שלג, רוח, והיא קפואה מהקור, רעבה עד כמעט טירוף, והיא מתקרבת לכפר פולני, בתקווה למצוא שם אוכל. היא עשתה זאת בעבר במקומות אחרים בהם שהתה, שם הלכה ישר למכלאות החזירים, ומכלי האוכל שלהם גנבה לחם מעובש וקליפות תפוחי אדמה. אלא שהפעם הבחינה בנקודת אור והיא הלכה לכיוונה.

    האור הגיע מחלון בית. היא נצמדה לחלון הקר וראתה שני פולנים מבוגרים מקלפים תפוחי אדמה ( שהיו מאד נפוצים שם, והיו חלק חשוב בתפריט המקומיים ), ואח עצים בוערת בחדר, ועליה הם הניחו סיר גדול עם מים כדי לחממם, ולתוך המים הם זרקו את תפוחי האדמה המקולפים. מהגג יצאה ארובת האח, ממנה יצא עשן העצים הבוערים, וממנה גם הגיח החוצה ריחם של תפוחי האדמה המתבשלים. והיא רואה ומריחה את הנ"ל, ועכשיו היא מספרת לי מה היא חשה באותו הרגע, תחושה שרק אדם שהיה כל כך רעב יכול לתאר במדוייק, ותוך כדי שהיא מתארת את הרעב, היא מניעה את אצבעות ידיה על הפה והגרון, כאילו כדי להמחיש את תחושת הרעב העמוק, ובנוסף, קולה נהיה שקט, ודיבורה איטי, ואני שמבטי היה מרותק לפניה, חשתי אנרגטית את מה שהיא חשה אז.והיא תיארה לי את ריחם של תפוחי האדמה וכיצד היא דימיינה שהיא אוכלת אותם חמים בקור הזה.

    ואז האשה הפולניה בתוך הבית הבחינה בראשה של אימי המציץ מהחלון, והיא ניגשה אליה במהירות, פתחה את החלון, ומיד זיהתה שהיא יהודיה. הפולנים הנבלות ידעו לזהות יהודים, והיא נבהלה. היה ברור לה שאם הגרמנים ימצאו יהודיה בשיטחה, מובטחת לה ולמשפחתה הוצאה להורג במקום. היא צעקה לעבר אימי לעזוב במהירות את המקום, שאחרת היא תסגיר אותה, ואימי, מתוך יאוש, התחננה לקבל אוכל. האשה החליטה לתת לילדה הרעבה שני תפוחי אדמה, אותם שלפה מהמים הרותחים, בהנחה שכך היא תסתלק משם במהירות הגדולה ביותר, בלי שיהיו לה בעיות עם השכנים הפולנים ועם הגרמנים. וכך היה.

     

     
    אימי מיהרה בחזרה אל היער החשוך, אוחזת בידיה את שני תפוחי האדמה, ורצה במהירות עד למקום בתוך היער שהיה בטוח, התיישבה מתחת ובצמוד לעץ, והחלה לאכול באיטיות. היא תיארה לי במדוייק ובאיטיות  את הטעם והריח המדהימים של הארוחה הצנועה, שהייתה באותו הרגע ארוחת מלכים, ואת תחושת הרעב שנעלמת בהדרגה, ואת החום הנעים שפשט בקיבתה, ואני מוסיף שיתכן שתפוחי אדמה אלה גם הצילו את חייה, שאחרי הכל כמה זמן אדם יכול לרעוב בתנאי חורף כאלה?

     

     היא סיימה את סיפורה. נהיה שקט. היא עדיין הייתה שקועה בארוע הזה. מבטה מופנה כלפי מעלה, הבעת פניה לא השתנתה – היא עדיין הייתה שם...ואני קלטתי הכל. בדימיון ראיתי את הסיטואציה כאילו הייתי שם איתה באותו הזמן. ראיתי כמו בתמונה בסרט. זה היה מאד מוחשי לי, גם התמונה, גם הקולות וגם האווירה. ריח תפוחי אדמה מבושלים עלה באפי, ובפה חשתי בטעמם.
    ומאז אני מכור לתפוחי אדמה..אין מזון שיכול להחליפם. אני מאד אוהב את טעמם ואת ריחם. אין אצלי מעדן שישתווה לפירה תפוחי אדמה מאודים בסיר אדים, או לתפוחי אדמה מחוממים בסיר חרס או על הגחלים במדורה. אני אוכל אותם בקליפתם כשהם מגידול אורגני. לעיתים קרובות אני חש ברעב חזק במיוחד, וזה רעב מאד ספציפי – רעב רק לפירה. כל מזון אחר אינו רלוונטי באותו הרגע. כל שאני צריך באותו הרגע זאת ארוחת תפוחי אדמה, ללא צירוף כל מזון אחר. לא פעם, כשאני רעב, אני חש בטעמם ובריחם.סביר שהתופעה הזאת נולדה עקב אותו סיפור שאימי ז"ל סיפרה לי כשהייתי בגיל שש.

     

    ובכלל, נושא השואה הוא מאד רגיש אצלי. אני דור שני לשואה ופגשתי והכרתי הייטב רבים משורדי השואה מלבד הורי. במידה מסויימת אני חש כאילו הייתי שם איתם, משהו כמו להיות 30% ניצול/שורד שואה. זה בא לידי ביטוי בתחומים שונים כל יום מאז שאני זוכר את עצמי. אוכל קדוש בעיני. כשאני רואה שזורקים אוכל, הלב ניצבט ואני זועם על כך. תמיד יהיה בבייתי אוכל הרבה יותר ממה שאני צריך. המקרר תמיד מלא. אלו הם תסביכים רגילים הנפוצים אצל אותם אומללים שעברו את השואה, אבל אצלי תמיד תוכלו למצוא במגירה לפחות ארבעה ק"ג של תפוחי אדמה שרק אני צורך אותם. ואפילו עכשיו כשאני מסיים לכתוב את הסיפור הזה, עולה בפי טעמו של פירה תפוחי אדמה, ומול עיני אני רואה את דמותה של אימי המנוחה מספרת לי את שקראתם, וקיימת תחושת עצב עמוקה שמשתלטת עלי, כפי שקורה כל יום כשאני נזכר בשואה ובמשפחתי שאיננה עוד.

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      hal767
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      מתנות

      • מתנות