היו תמיד בעיות בזוגיות;

הם הפסיקו לדבר וגם להזדיין,

ואחרי שהילדים עזבו את הקן,

הם כמעט החליטו כבר על פרידה.

אך הסכימו להשקיע עוד עבודה.

בעקבות המלצה - הם הלכו לגישור,

לבר-סמכא אחד, גאון בפישור.

מוזר, אך גם הוא נראה איש סובל

עם פרצוף חמוץ ועיכול קלוקל.

כשסיפרו את תולדות אי-ההצלחה

הוא תלה את עיניו בתקרה הצחה.

"השגרה היא הבעיה," אישר לעצמו,

"כל יום - העתק מדויק של קודמו.

הכל צפוי, הכל משעמם

רק מלהקשיב לכם בא לי לנמנם."

הוא הבליע פיהוק וקם מכורסתו

הגיש להם חשבון, הושיט את ידו

והוליך אותם בעדינות אל הדלת.

הסתכלה בו הדודה תוהה ושואלת:

"ואין לך בשבילנו עצה?"

"נו, אם תרצו - זו בגדר המלצה:

מהיום והלאה, שִברו את הכלים.

משחק חדש, שינוי כל הכללים.

אל תיקחו דבר כמובן מאליו

תחדשו, תרעננו, תהיו יצירתיים

תתחילו להפתיע בכל האמצעים."

בחזרה לחווה, בכפר רעות,

העניינים החלו להתגלגל במהירות.

הדוד השכים, קִשקֵש חביתה,

והגיש לדודה עם ורד למיטה

בערב הוא בא אחרי תיקון טרקטור,

ומצא אותה במיטה עם הדוקטור.

"זוהי הפתעה! באמת, אתה גאון!

אני מתחיל לתפוס את הרעיון."

הוא יזם וקנה כרטיסים לשייט

לקח מצלמה ונעל את הבית.

היא ארזה בתיק-צד לבנים, עוד שמלה,

גלולות דרממין נגד בחילה,

בגד-ים, כובע קש, סוכרזית ופותחן,

משקפי שמש כהים, כמובן,

קרם הגנה, ממחטות בפָקֶט

חוט ומחט, משאף ונטולין וג'קט.

החלטת הדוד לתור ולטייל,

הוכיחה עצמה כיציאה מההרגל.

כל יום הביא בכנפיו חידושים

שתרמו את חלקם לשיקום היחסים:

בזמן שהספינה על גלים התנדנדה,

גם הדודה על הדוד עלתה וירדה.

השייט (ברובו כמובן) מצולם

הפתעות על רקע כל העולם.

נותרו בידינו תמונות משגעות,

שבהן אין שום רמז מקדים לבאות:

נמל לימסול, ברינדיזי, גיברלטר,

(שנראים משום מה, אותו הדבר)

ואוקיאנוס אטלנטי עצום, לא נגמר,

כחול כל הזמן; גם היום, גם מחר.

איזה מזל שהכל מתועד,

כי הנה הגענו לרגע המיוחד:

הדודים יושבים ברגיעה מופלאה,

שותים דרך קש מרגריטה קפואה,

משתזפים בנחת על הסיפון,

מרחוק מסתמן החוף של קנקוּן.

רוכן הדוד ואומר: "מרים!

מאחורייך – אל 'סתכלי – מפלצת ים!

הלוע שלה בגודל מקרר!

היא תאכל אותך – תברחי מהר!"

"אוף, מוטקה זה כבר נדוש...

מההומור שלך כואב לי הראש.

היה לי כבר חודש מפתיע ונהדר.

אני יודעת שאין שם דבר."

"שכה אחיה, יש שם מפלצת."

אך מרים אפילו אינה ממצמצת.

אז כמובן שהמפלצת בולעת אותה הַם,

וכך נעלמת מרים לעולם.

עד היום אומר מוטקה: "אַכלו את אשתי!

תסכימו אתי שזה לא שגרתי."