בוקר.

השעון מראה שעות שלא הכרתי.

הלב פועם,

בקצב שאני לא מכירה,

בטח לא בבוקר.

הגוף מצליח לזכור רק את החיבוק החזק,

של הלילה,

שלך.

חיבוק חזק,

לא משאיר מקום להיגיון להניף יד

ולפגוע.

שניה לפני שהראש מוקפץ לכוננות חירום,

לסדר את הרגשות לשעות

ולהפך,

שניה לפני שיפעיל שעון מעורר,

טעון במוזיקת עולם עמוסה,

של אתמול, היום ומחר.

שניה לפני שיכין את הקפה השני של הבוקר,

במינון מדוייק להעיר חלומות של לילה,

למציאות חדה.

שניה לפני,

אני עוצמת עיניים חזק,

מנסה לעכב את דמעת ההתפכחות הראשונה,

לעוד שניה אחת,

רק עוד רגע.

עד שהיא שורפת מדי.

פוקחת עיניים.