אפור בחוץ בפנים יש שמש (עמוס תמונות כאן)
כבר מאתמול הבטחתי לאולי טיול שווה הבוקר, עד שמפרקיי הניעו כבר נכנס היום, אולם מבטה לא נתן לי להתחמק מהבטחת אמש. נסענו לנמל.
לא התכוננתי לרוח הזו, שפגשתי כשפתחתי את דלת המכונית. איזה מזל ששכחתי מזמן מעיל על הספסל האחורי.
איזו רוח, מקדירת שמיים, מכופפת דקלים, מסערת ים ועושה מצברוח
לו מישהו זר נקלע לכאן, לבטח היה משוכנע שכל עם ישראל ספורטאים הם. רוכבים ורצים והולכים ודגים (דייג זה ספורט, לא?!).
דייג אחד רואה אותנו. "צלמי אותי" הוא מבקש, ואני מצלמת ומאחלת לו שיתפוס "אחלה שלל" והוא מראה שכבר תפס, ובכלל אנחנו מסכימים שזה יום יוצא מהכלל בנהדרותו
הנמל מתעורר לקראת יום שישי וההמולה שתגיע: באולם הארועים ששכחתי את שמו, זה שבפינה הצפונית של הנמל, מתכוננים לחתונת הצהריים. כולם עומלים ומסדרים, והחופה ממתינה בפינה. לפחות סדרו לה נוף לים
במקום אחר, האנשים היחידים היושבים אל השולחן הם אלה שמאוחר יותר יכינו את ארוחות הבוקר להמונים
בצעדים קלים, אנחנו מתקדמות דרומה.
עובד המטבח ב"שלוותה" שולח אלי קריצה. אני מחייכת. מי יודע, אולי באמת האביר שלי נחבא אל הכלים.
קפה, יושבת מול, אולי נשענת עלי ומשאירה על מכנסי השחורים שני כתמי מלח לבנים, מלח שדבק בפרוותה עם רסיסי המים שניתזים. הרוח פורעת שיער ותלתל אחד פוגש בלשוני...מלוח (-:
כשאנחנו חוזרות, אני קולטת אותנו משתקפות על אחד מהחלונות וההשתקפות הזו מורחת לי את החיוך, שהיה עד עתה בגוף פנימה, על השפתיים. רחב רחב כזה. הנה, האושר זולג ממני
בדרך לאוטו אמא שלי מתקשרת לדון במזג האויר. היא אומרת ש"מוזר" ואני חושבת "נהדר". היא אומרת שהשבוע היה שמשי וחמים ואפור וסוער ופורח ויבש ורטוב, ואני חושבת שגם אצלי היה סוער ומחייך ומלנכולי ובוחן ועולץ. ואז היא אומרת שזה לא פלא שנולדתי במרץ, כי אני ממש כמו עונות המעבר, יש בי הכל.
ככה היא.
לפעמים פוגעת בול.
שבת שלום.
|
