כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    מסע בזמן עם דודתי

    16 תגובות   יום חמישי, 27/2/20, 01:06

    מסע בזמן עם דודתי

     

    ביום שני השבוע נפטרה דודתי היחידה, חודש אחד בלבד לפני שהגיעה לגיל 100. עד חמישה ימים לפני מותה הייתה צלולה ובשליטה על חייה, למרות שמצבה הבריאותי הלך והתדרדר מזה שנתיים. כבר העליתי ב"קפה את סיפור חייה בגרמניה תחת שלטון הנאצים, עד שהגיעה לארץ ישראל בשנה 1940 ונכלאה על ידי הבריטים. כמחוות כבוד אחרון לזכרה של דודתי ז"ל, אני מעלה בזאת את סיפורה בשנית.

     

     

    "הים פה בתל-אביב, לא כל כך רחוק", אמרה דודתי באחת משיחות הטלפון השבועיות שלנו, בשלהי הקיץ של שנת תשס"ט. "נסיעה קצרה באוטובוס ומגיעים! כשגרנו בדסאו, היינו צריכים לנסוע ברכבת בערך שמונה שעות כדי להגיע לים".

    "כיום בוודאי זמן הנסיעה התקצר", אמרתי.

    "כן, היום יש רכבות יותר טובות, ואוטו-באן, ובוודאי אפשר להגיע יותר מהר", אמרה, והזיכרונות החלו להציף אותה.

    "כשנסעתי אל בית הספר לבנות בוולפרטסהאוזן, אמי ליוותה אותי. נסענו יום שלם ברכבת למינכן, ואז החלפנו לרכבת יותר קטנה עד שהגענו למקום".

     

    דודתי בטי היא הניצולה היחידה מכל בני משפחתי שנותרו בגרמניה לפני המלחמה. כילידת 1920, חוותה את שנאתם של הנאצים ליהודים על בשרה. שנה לאחר שעלו לשלטון, בהיותה בת ארבע עשרה, היא סולקה מבית הספר שבו למדה בעיר דסאו, בשל סיבה אחת ויחידה – היא היתה יהודייה.

    "המורים דווקא אהבו אותי בבית הספר, אבל לא היתה להם ברירה", אמרה לי. "הם קיבלו הוראה מגבוה, והנהלת בית הספר לא יכלה לסרב".

    "ובית הספר שעברת אליו היה בית ספר יהודי?"

    "בוודאי, הרי מבית הספר הכללי סילקו אותי, כמו שסילקו את כל הילדים היהודים", אמרה. "כעבור שנה בערך, עברתי לבית הספר החדש בוולפרטסהאוזן, שהיה של 'אגודת ישראל'".

    העובדות היהודיות בבית הספר היו דתיות אורתודוקסיות, ולכן התרשמה דודתי שביה"ס היה בית ספר דתי של ה"אגודה". למעשה היה זה בי"ס ותיק עם פנימייה, שהוקם על ידי קהילת מינכן. הוא שירת את כל בנות הקהילה, וכפי שהתברר - גם בנות יהודיות ממקומות מרוחקים יותר.

    "וכל העובדים היו יהודים?"

    "לא", ענתה, "מה פתאום? היו הרבה עובדות נוצריות".

    "רק נשים עבדו שם?"

    "לא, היה גם גבר אחד, השומר.  הוא והכלב שלו".

    "על הכשרות השגיחו העובדות היהודיות", אמרתי בביטחון.

    "כן, אבל היתה שם נוצרייה אחת, קתולית אדוקה, שהקפידה עוד יותר מהן".

    "'יותר אדוקה מהאפיפיור'", ציטטתי את האמרה ביידיש, והיא צחקה בהסכימה אתי.

    "אני זוכרת שלמדנו שם גננות כהכנה לחיים", סיפרה, "יחד עם עבודות מטבח, רקמה ותפירה, וניהול משק הבית".

    "אני זוכרת את בית הספר בראש גבעה", המשיכה, "ובשביל כל דבר היה צורך לרדת למטה".

    "לעיר?"

    "איזה עיר?", צחקה, "זה היה בקושי כפר. עוד יותר קטן מבנימינה, כמו שאני זוכרת אותה מהזמן שעליתי ארצה".

    "הכינו אתכן שם לעלייה לישראל?" שאלתי.

    "לא", ענתה, "זה היה בית ספר לא ציוני. להכשרה ציונית הלכתי אחר כך".

     

    תמיד ידעתי שדודתי בקושי ניצלה מגורל הוריה ואחותה, אך רק כיום, כשהיא מתקרבת לשנתה התשעים, מתגלות לי עובדות חדשות על עברה. כמי שבעצמו הגיע לגיל שבעים וכותב את זיכרונותיו, החלטתי לכתוב גם את סיפורה של דודתי.

    סיפורה הוא סיפור של שנאה ואנטישמיות, אך גם של גילויי נדיבות ורוחב לב כלפי היהודים. זהו סיפור על הכחדת משפחתנו בשואה, אך גם על הצלתה של הדודה בדרך נס. זוהי דוגמה פרטית לתלאות שעברו היהודים בגרמניה בתקופה הנאצית, ולתעצומות הנפש שנדרשו על מנת לעמוד בהן.

     

    "כמה זמן היית בוולפרטסהאוזן?", שאלתי.

    "שנה", אמרה. "רגע, ממאי עד אפריל – כמעט שנה", הוסיפה בדייקנות ייקית. התפעלתי מהזיכרון שלה שמגיע עד כדי מניין החודשים באירוע שהתרחש לפני שבעים וחמש שנה!

     

    "מה עשית כשחזרת לדסאו?", שאלתי כעבור שבוע, כאשר אחותי ואני באנו לברך אותה בברכת "שנה טובה", יומיים לפני ראש השנה.

    "למדתי קצרנות, אבל בדסאו לא מצאתי עבודה", אמרה. "עבדתי בדנציג תקופה קצרה, אך רוב הזמן הייתי בבית. מדי פעם מצאתי עבודות מזדמנות. למשל, כשבת דודתי מריאנה התחתנה, עזרתי בהכנת הכיבוד".

     

    את "ליל הבדולח" תיארה דודתי בקטע זיכרונות שהתפרסם באוקטובר 2005, בביטאון של "תל-אביב הקטנה", שם היא מתגוררת כיום, ומצליחה לעמוד בנטל התשלום בזכות הרנטה החודשית שהיא מקבלת מממשלת גרמניה. בכתבה היא מתארת כיצד נשמעו לילה אחד בנובמבר 1938, צעדי הקלגסים הנאצים במדרגות, בדרכם אל בית דודתה, שגרה בקומה שמעליהם; את הדפיקות החזקות בדלת; את מעילי הפרווה, מבית המלאכה של דודתה, מתעופפים לרחוב דרך החלון, יחד עם פרטי ריהוט; ואת צהלות הבוזזים שזכו בשלל.

    בעלה של הדודה לא היה באותו ערב בבית, וסבתי רצתה לעלות ולעזור לאחותה, אולם סבי לא התיר לה, והם נשארו מסוגרים בדירתם. רק כשהסתלקו הנאצים, ירדה הדודה אליהם, וכעבור זמן הצטרף גם הדוד, שחזר בינתיים.

    "היינו אובדי עצות. רצינו למלט את עצמנו, אך לא היה לאן ללכת", כותבת דודתי.

    למחרת בחמש בבקר, כשחשכה גמורה עדיין שררה בחוץ, נשמע צלצול מחריש אוזניים בדלת. אנשי הגסטאפו עמדו בפתח ולקחו עמם את כל הגברים במשפחה, כולל את סבי, כשרק בגדיהם לגופם, מבלי שהתירו להם לקחת עמם דבר. בבקר הכינה סבתי חבילת בגדים להחלפה, והצליחה להעבירה לסבי.

    יחד עם סבי, נאסרו כל הגברים היהודים בדסאו והועברו למחנה הריכוז בבוכנוואלד. הנאצים גם החרימו לאחר "ליל הבדולח", את כל אמצעי התקשורת – טלפון, רדיו, וכדו' – ואת חפצי הערך שהיו בבית.

    "הפסקנו לצאת מן הבית, ובעצם היינו כלואים בו. לא שמענו מאבא במשך חודשים", ממשיכה דודתי לתאר בזיכרונותיה. "לילה אחד שמענו רשרוש במנעול הבית. בפתח עמד אדם שבור ורצוץ לחלוטין – אבא! הוא לא אמר מילה... מראהו הביע הכל".

     

    נאסר על היהודים לעסוק בסחר בביצים, וכך נשבר מטה לחמו של סבי, שזו הייתה פרנסתו. העובד הגוי שלו קיבל את העסק מבלי לשלם בעבורו פרוטה. יתר על כן, הוא גם תבע את סבי בבית המשפט הנאצי לתשלום פיצויים. כך איבד סבי את כל אשר  היה לו, ובמקום להיות בעל עסק עצמאי, הוא הפך לשכיר יום אצל גיסו העשיר.

    "עם כל גילויי הרשעות, היו גם גילויי אנושיות", ממשיכה דודתי לספר. "יום אחד נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח עמד גוי, שעד היום אינני יודעת את שמו ומניין הגיע. הוא הביא לנו מצרכי מזון, והמשיך לעשות זאת כל מספר ימים, במשך תקופה ארוכה. גם המאפייה הסמוכה, שתלו עליה שלט שהכניסה ליהודים אסורה, הורידה באומץ את השלט, ואפשרה לנו לקנות אצלם לחם".

    "כעבור זמן, הרוחות נרגעו", כותבת דודתי. "זו היתה שיטתו של היטלר – שילהוב הרוחות ואחר כך תקופת רגיעה".

     

    "ניצלתי את ההפוגה ויצאתי להכשרה בחווה עזובה ליד ברלין", ממשיכה דודתי בזיכרונותיה. בשיחה עמנו היא ציינה שהחווה שימשה בזמנה גם כבית חרושת ללבנים, והיו בה אורווה, רפת ולול – מקום מתאים להכשרה חקלאית. המקום - פולנץ ורדה - היה "חור" כהגדרתה, רחוק מכל ישוב אחר.

    "היה לי דרכון גרמני", מספרת לנו דודתי, "אך הייתי חסרת אזרחות. אתי היתה עוד בחורה שהגיעה מפולין, גם היא חסרת אזרחות גרמנית, והיינו צריכות ללכת בכל שבוע למשרד בעיירה הקרובה ביותר - אברס ולדה - בגשם וגם בשלג, מרחק של כשבעה קילומטרים הלוך וחזור, על מנת להחתים את הדרכון".

    "אני לא מבין, למה היית משוללת אזרחות?"

    "אבי הגיע לגרמניה מרוסיה וקיבל אזרחות גרמנית. כשהנאצים תפסו את השלטון הם חוקקו חוק, שכל מי שלא נולד בגרמניה, מאבד את אזרחותו הגרמנית. אבי, וכל יתר המהגרים, שכולם היו יהודים, איבדו את האזרחות הגרמנית".

    "אבל את הרי נולדת בגרמניה!?" אמרתי.

    "כן, אבל האזרחות נקבעה על פי האב, ומכיוון שהוא הפך חסר אזרחות, כך גם אנחנו, הילדים שלו". 

    קשה לתפוס היום, במדינת ישראל, את התלאות שעברו היהודים תחת השלטון הנאצי, גם בטרם הוחלט על השמדתם הסופית בוועידת ואנזה.

     

    "איזו תנועה ארגנה את ההכשרה שהשתתפת בה?"

    "אני חושבת ש'הבונים'. כן, 'הבונים'. היינו קבוצה של 10-12 חבר'ה שיצאנו מהחור ההוא בסיום ההכשרה, לעלות ארצה. מוסדות התנועה לא אישרו למי שלא השלים את ההכשרה לעלות, וכך חברתי מפולין, ויתר הצעירים שנשארו בחווה, נשלחו אל מחנות ההשמדה. אנחנו היינו הקבוצה האחרונה שעוד הספיקה לעלות".

     

    את סיפור הצלת נפשה של דודתי מן הנאצים, היא מכנה כ"צחוק הגורל". מאות צעירים יהודים קובצו על ידי הנאצים בתחנת הרכבת בווינה, בירת אוסטריה, כדי לשלחם אל מחוץ לגבולות הרייך הגרמני, ולהבטיח שיהיה "יודן ריין" – "נקי מיהודים". על הרציף עמדו אנשי אס. אס. בפיקודם של שלושה קצינים, שפיקחו על כך שאיש לא ייוותר בתחנה. רק בהגיעה ארצה התברר לדודתי מאחת החברות, שהייתה אף היא באותה רכבת, שהקצין הבכיר מבין השלושה, שנעל וחתם את דלתות הקרונות, היה אדולף אייכמן, בכבודו ובעצמו. דודתי חבה אם כן את הצלתה לצורר, שהיה אחראי למותם של מיליוני יהודים אחרים!

     

    הרכבת הובילה את הפליטים הצעירים לברטיסלאבה, ושם עלו על ספינה שלקחה אותם אל שפך הדנובה. השלב הבא במסע התלאות לארץ ישראל היה בשלוש ספינות מעפילים בלתי לגאליות שהפליגו ארצה מרומניה - "פסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק". שלוש הספינות נתפסו על ידי הבריטים והובלו תחת משמר לנמל חיפה.

    המעפילים הבלתי חוקיים הועלו על ספינות גירוש, שעמדו להובילם לאי מאוריציוס, ודודתי הועלתה על הספינה "פטרייה". מטה "ההגנה" החליט על פעולת ראווה שתמנע מהאונייה "פטרייה" להפליג, ותשאיר בידי מוסדות היישוב זמן נוסף לנסות לדחות את גזירת הגירוש. ב-25 לנובמבר 1940, עלה לאוניה לוחם של "ההגנה", במסווה של טכנאי, והטמין מטען חבלה בבטנה. "ההגנה" העבירה באותו בקר הוראה למעפילים לעלות לסיפון.

    "הייתי חולה ולא רציתי לעלות", כותבת דודתי בזיכרונותיה. "ברגע האחרון לבשתי בגדים חמים ועליתי בכל זאת לסיפון".

    בכך ניצלה דודתי בפעם השנייה. החישוב של גודל המטען היה שגוי והאונייה החלה לטבוע. 216 מעפילים, ועוד כ-50 אנשי צוות, קיפחו את חייהם באותו פיצוץ!

     

    למעלה מאלף ושבע מאות מעפילים שהגיעו באותו זמן באניה "אטלנטיק", ולא הועלו על ה"פטרייה", גורשו על ידי הבריטים לאי מאוריציוס, ושהו במעצר כחמש שנים. דודתי הועברה עם יתר ניצולי ה"פטרייה" למחנה מעצר בעתלית.

    "כעבור כשנה, בשנת 1941 שוחררתי ממחנה המעצר בעתלית", מסכמת דודתי.

     

    וב-1941 החלה הדודה בחייה החדשים בארץ ישראל. 

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/3/20 10:00:

      צטט: פרמינה 2020-03-06 20:05:29

      סיפורים שכאילו לקוחים מסרט... המציאות מתעלה על הדמיון...

      תודה רבה, טלי.

      מסכים בהחלט.

      פורים שמח, עמוס.

        6/3/20 20:05:
      סיפורים שכאילו לקוחים מסרט... המציאות מתעלה על הדמיון...
        2/3/20 01:14:

      צטט: תכשיט 2020-03-01 19:21:14

      מסע בזמן.... מרגש !!!

      תודה רבה, רחלי.

      שמח שהסיפור הצליח לרגש.

      שבוע טוב, עמוס.

        1/3/20 19:21:
      מסע בזמן.... מרגש !!!
        1/3/20 00:34:

      צטט: א ח א ב 2020-02-29 21:30:32

      מרתק!! שואה ותקומה. החיים החזקים מהכל!!

      תודה, אחאב.

      תמצית מדוייקת בשש מילים!

      שבוע טוב, עמוס.

        1/3/20 00:33:

      צטט: HagitFriedlander 2020-02-29 17:05:33

      תודה עמוס יקר שהבאת את סיפורה שבין שם לכאן...לפחות זכתה באחיין שכמותך , כמה תלאות וכמה החמצות ולצדן מזל ואריכות ימים... שבוע טוב!

      תודה רבה, חגית.

      מפליא איך שלמרות כל מה שעברה והחיים שחיה, הצליחה דודתי להאריך ימים. זה כנראה בגנים - הדודה שלה נפטרה בגיל מאה ואחת וחצי, כפי שנהגה לתקן לי, כשהייתי אומר שנפטרה בגיל 102.

      שבוע טוב, עמוס.

        29/2/20 21:30:
      מרתק!! שואה ותקומה. החיים החזקים מהכל!!
        29/2/20 17:05:
      תודה עמוס יקר שהבאת את סיפורה שבין שם לכאן...לפחות זכתה באחיין שכמותך , כמה תלאות וכמה החמצות ולצדן מזל ואריכות ימים... שבוע טוב!
        29/2/20 15:02:

      צטט: * חיוש * 2020-02-29 12:34:11

      עמוס חברי היקר

      יהי זכרה של דודתך ברוך לעד

      ושתיבדל לחיים טובים ושלא תדע צער ומכאוב.

      היה מרגש עד דמעות לקרוא את סיפור הצלת נפשה של דודתך מן הנאצים,

      ומהטביעה של האוניה, על האנשים הטובים שעזרו ליהודים אז.

      תודה ששיתפת אותנו  בסיפור של דודתך ובפיסת היסטוריה ונוסטלגיה מהתקופה האיומה ההיא

      * כוכב אהבה ושבת טובה

      תודה רבה לך, חיוש, על ההשתתפות ועל תגובתך הרגישה לסיפור שלי.

      גם לי היה קשה לקלוט איך דודתי חבה את חייה לצורר הנאצי אייכמן, ואיך ניצלה בנס מטביעת ה"פטרייה".

      היא נפטרה ערירית ולא שבעה הרבה נחת בחייה. אנו אחייניה, ננצור את זכרה בלבנו תמיד.

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        29/2/20 12:34:

      עמוס חברי היקר

      יהי זכרה של דודתך ברוך לעד

      ושתיבדל לחיים טובים ושלא תדע צער ומכאוב.

      היה מרגש עד דמעות לקרוא את סיפור הצלת נפשה של דודתך מן הנאצים,

      ומהטביעה של האוניה, על האנשים הטובים שעזרו ליהודים אז.

      תודה ששיתפת אותנו  בסיפור של דודתך ובפיסת היסטוריה ונוסטלגיה מהתקופה האיומה ההיא

      * כוכב אהבה ושבת טובה

        28/2/20 16:02:

      צטט: שטוטית 2020-02-28 12:51:19

      הבאתי כוכב :)

      שבת שלום

      תודה רבה, שמח שאהבת.

      שבת שלום, שופעת כוכבים, ראיתי שצברת הרבה, עמוס.

        28/2/20 12:51:

      הבאתי כוכב :)

      שבת שלום

        28/2/20 09:21:

      צטט: שטוטית 2020-02-28 01:50:56

      יפה ששיתפת את סיפורה של דודתך.


      גם אמא שלי היתה כלואה במחנה המעצר בעתלית

      דומני שגם היא היתה על ה'פטריהׁ'

      הוריה שלחו אותה ואת אחותה (דודתי) עם אנשי ההגנה

      שהגיעו להעלות יהודים לארץ ישראל פלשתינה א"י.

       

      אבי היה יליד גרמניה וברגע האחרון סבי החליט לצאת מגרמניה

      יצאו כל המשפחה סבי וסבתי וארבעת ילדיהם והפליגו לפלשתינה א"י

      עם כסף ורכוש שהצליחו לקחת.

      כאן סיפורו של אבי ז"ל


      http://cafe.themarker.com/post/3461950/

      תודה, שטוטית

      למשפחה שלכם שיחק המזל יותר מאשר למשפחת אבי.

      לאחר פטירת דודתי מצאנו את המכתב האחרון שהתקבל מסבי וסבתי ודודה נוספת ממחנה טרבלינקה, לפני שהומתו ונשרפו.

      אקרא גם את הסיפור שבקישור.

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        28/2/20 01:50:

      יפה ששיתפת את סיפורה של דודתך.


      גם אמא שלי היתה כלואה במחנה המעצר בעתלית

      דומני שגם היא היתה על ה'פטריהׁ'

      הוריה שלחו אותה ואת אחותה (דודתי) עם אנשי ההגנה

      שהגיעו להעלות יהודים לארץ ישראל פלשתינה א"י.

       

      אבי היה יליד גרמניה וברגע האחרון סבי החליט לצאת מגרמניה

      יצאו כל המשפחה סבי וסבתי וארבעת ילדיהם והפליגו לפלשתינה א"י

      עם כסף ורכוש שהצליחו לקחת.

      כאן סיפורו של אבי ז"ל


      http://cafe.themarker.com/post/3461950/

        27/2/20 12:14:

      צטט: sari10 2020-02-27 08:23:47

      איזה סיפור....
      המון סבל ותלאות אבל גם מזל!
      וכמעט שהגיעה לגיל 100.............!

      תודה רבה, שרי.

      היא אכן החמיצה. כבר התחלנו לתכנן את חגיגת ה-100.

      שבת שלום, עמוס.

        27/2/20 08:23:

      איזה סיפור....
      המון סבל ותלאות אבל גם מזל!
      וכמעט שהגיעה לגיל 100.............!

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין