כותרות TheMarker >
    ';

    מאזניים

    מחשבות על הכל מכל כל, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, שירה, מוסיקה -- בקיצור על החיים כמסע ועל מסע החיים.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    מאמר על הקבורה

    0 תגובות   יום שלישי, 3/3/20, 23:57

    אנחנו בעיצומה של מהפכה כלל עולמית שתביא עמה בהכרח שינויים מעמיקים ומשמעותיים בכל תחום ובכל היבט של החיים האישיים, החברתיים והפוליטיים.  ישאל השואל האם זוהי העת לדבר על מוות וקבורה.  ואני אענה בכנות כי אין לי מושג, אולי דווקא כן.  יתרה מזו, איני יודע הקשר שמעניק הכשר לדיון בעייתי שכזה.  מכל מקום, זהו מאמר על הקבורה. קבורת המת בדת היהודית. במאמר זה, אותו כתבתי לפני פרוץ מגפת הקורונה, אני מבקש לטעון שיש לשנות את דיני הקבורה בישראל. במיוחד שיש לאפשר לאלה הרוצים בכך שגופתם תישרף ושאפרם ישמר או יפוזר, לעשות כראות עיניהם מבלי שירגישו שיש בכך משום חטא או עברה על דיני היהדות. נקודת המוצא שלי היא אישית אבל איני רוצה להגביל את הדברים לכדי הצדקת החלטתי הפרטית אלא לנמק אותה באופן שהיא תהיה נכונה לרבים, ושתאפשר אם לא תעודד אחרים לעשות כמוני.  אבל מעבר לכך, חשוב לי במיוחד שהדברים יתמרצו את פתיחתו של דיון ציבורי בנושא ואולי אם לא ביימנו אזי בעתיד יביאו לשינוי המיוחל.


    נתחיל מן הסוף.  נגזר על כולנו למות.  אדם המשתייך לדת היהודית ובמיוחד אם הוא גר בישראל נקבר במהירות האפשרית בקבר ישראל לאחר שעבר תהליך טהרה והכנה.  מקור מצוות הקבורה היא מן התורה. עיקרה שיש להביא את גופת המת לקבורה שכן השארתו בשדה תביא לאכילת גופתו על ידי עופות וחיות טרף אחרות ובכך תהיה משום השפלת המת. התורה מצווה על כן לקבור אף את המוצא להורג ואת האויב ועל אחת כמה וכמה כל אדם בישראל שנפטר. סוגיה זו עומדת במרכז סיפורה הטרגי של אנטיגונה כפי שספר זאת בצורה כה מושלמת סופקלס, שנענשה בגלל שקיימה את חובתה להביא לקבורה את אחיה.  התחושה שהקבורה היא האפשרות היהודית הכשרה היחידה מחוזקת באמצעות חזון העצמות היבשות שבספר יחזקאל ושעל פיו ניתן להבין שבבוא הגאולה יחזרו העצמות לקרום עור וגידים והאדם המת יחזור לחיים, ומי, באנאלוגיה להימורו של פסקל, מוכן להמר על כך.


    אני מודה, כל מה שקשור למוות ולמה שקורה עם הגוף לאחר מותו של האדם, הוא נושא שגם במקרה שלי, כרבים וטובים אחרים, אני מעדיף שלא לעסוק בו ולהתחמק מלהתמודד עם מציאותו הבלתי ניתנת לערעור. אמנם נאמר במשנה אבות כי עלינו להיות מודעים לעובדה מאין באנו ולאן אנו הולכים: 'ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה' ואף לאדם הראשון הובהר 'כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב,' אבל כל זמן שאנו חיים מי זה שלא יבין באהדה מדוע אנו מעדיפים שלא לעסוק בזאת ולהשאיר את העמום בגבול העמימות.


    אולם על פי רוב מגיל מסוים אין אדם מסוגל להתחמק עוד מלראות את המוות בעיניים במיוחד כאשר ההורים שהביאו אותו לחיים הולכים לעולמם.  שכלתי את שני הורי בהיותם בני שמונים ושבע.  הם מתו בשיבה אם לא טובה אזי די מכובדת.  שניהם נקברו בגבעת שאול שבירושלים בטקסים צנועים שהשתתפו בהם משפחה וחברים.  הנה כי כן, שני אנשים שנולדו במצרים ועלו ארצה לאחר מלחמת סיני מתוך מניעים ציוניים, הובלו לקריית גת ולאחר מכן מצאו את דרכם, שוב  מתוך בחירה ברורה, לירושלים, נפטרו בירושלים וניתן לכנותם ירושלמים לכל דבר, כינוי שנשאו בגאווה הגדולה ביותר.  סבי וסבתי מצד אמי שאף הם נולדו במצרים, הגם שסבי מוצאו מצפת, קבורים בבית העלמין בקרית גת.  בבית קברות קטן זה, קבורים במרחק לא רחוק זה מזה, חבריי מבית הספר שנפלו במלחמות, הורי חבריי שנפטרו במהלך השנים ואחרים שהכרנו בעיר הקטנה.


    משני הורי נפרדתי לאחר מותם וראיתי את גופותיהם לאחר שהנשמה יצאה מהם. ברור, מטבע הדברים שאני הבא בתור, וכך אני מקווה ומתפלל שיהיה. אבל שאלה אחת לא מפסיקה להטריד את מנוחתי, כיצד מן הראוי שיעשה בגופתי לאחר מותי.  מבחינתי ניתן להגדיר את החיים כתופעה שבה הרוח שוכנת בגוף, ומכאן נובעת הצורה שבה אני רואה את היחס בין גוף ונפש.   אני יודע שרבים חשים אחרת, אבל מבחינתי הגוף שלי המסוים, למעט העובדה חסרת החשיבות כשלעצמה שהוא בין מין זכר, הוא מקרי ואין לי כל יחס ייחודי אליו.  זה יכול היה להיות כל גוף אחר. במילים אחרות, איני מסוגל אולי לתאר את עצמי בגוף של אישה, אבל כל שאר הנתונים, גובה וצורה וצבע שיער וכד' יכלו להיות שונים ומשונים. על כן, אני צופה בניכור ובזרות מה על גופי כשהוא מזדקן ומשנה את צורתו.  השיער המלבין, העור המתדלדל, הפנים במראה ההופכות בהדרגה לפניו של איש זקן -- כל זה אינו ממהותי אלא רק עובר עלי או דרכי ותו לא.  על כן, לגבי דידי, כאשר נאמר על גבי המצבה פ"נ, פה נקבר פלוני אלמוני, אין זה מדויק, רק גופתו מונחת מתחת לאדמה ולא האדם עצמו שפשוטו כמשמעו הלך לעולמו.

    מכיוון שאיני מתגורר דרך קבע בארץ, אני מקפיד לעלות לקבר הורי כל פעם שאני מבקר בארץ.  הם קבורים בחלקה המיועדת לספרדים והנמצאת במבנה בטון רב קומתי.  מבנים כאלה נמצאים לרוב על הר המנוחות.  למעשה הר המנוחות בגבעת שאול, כשמו כן הוא, זהו הר שלם אשר אינו אלא עיר מתים עם רחובות ושבילים ומבנים ובתים.  דווקא בביקוריי אילו כשאני מנסה לאתר את קברי הורי בינות למאות ואלפי הקברים המגובבים זה ליד זה וזה על זה, שעלה בדעתי שיש כאן משהו שאפשר ורצוי שיהיה אחרת.  כלומר האם כמנהג העלאת הקורבנות שעבר מן העולם יש במציאות זו של אלפי קברים שרק מתרבים מיום ליום ומתגבבים זה על גבי זה איזושהי הצדקה או תועלת שהיא נכונה כשלעצמה בכלל ולימנו בפרט.  לשם הבהרת התובנה שאני מבקש לשתף כאן בוא ננסה לתהות מה יעלה בגורלו של  פלוני אלמוני קבור בחלקה כזו או אחרת של בית הקברות.  ילדיו אכן יזכו לבקר את מקום קבורתו ואולי אף נכדיו, אבל לאחר פחות מיובל שנה, וזאת במקרה הטוב, לא יהיה מי שיפקוד את הקבר. מעטים הם הנינים אשר יש להם מושג כזה או אחר ביחס להורי הורי הוריהם, ומעטים עוד יותר יטרחו לעלות על קברם.  כך שקברים אלה, שמספרם הוא עצום לא ישמשו יותר את החיים, ויהיו נטושים ומוזנחים.  בבית עלמין נוצרי הרחבות נראות כפארק ירוק שיש בו הדרת קודש ונאצלות, אבל בית העלמין היהודי, ולדעתי עדיף שכך הוא, הוא פשוט ותועלתני, ועל כן, רחמנא לצלן הוא על פי רוב מכוער וחסר הוד.  מתוך כך, מההתנסות הכרוכה בביקור בבית עלמין, מהחיפוש אחר חלקת הקבר ועד העמידה נוכח הקבר נותר מעט מאוד מכבוד המת או קדושת המקום, וודאי שלא לאחר עשרות שנים.   כשאני חושב על כך באופן אישי, אני יודע שאולי ילדיי יבואו לבקר את קברי ואולי נכדיי, אבל לאחר מכן לא יהא אחד שיזכור אותי או שירגיש צורך לעשות זאת.  השם על מצבתי לא יאמר דבר ורק החלקה תמשיך לעולמים לשרת דבר שאין לו חשיבות למציאות חייהם של החיים.  הר המתים הזה, יכול היה להיות הר התורם לחייהם של אלפי אנשים אשר היו בונים עליו בתים וגנים ובלילות היה מואר באורם של משפחות המגדלות את ילדיהן ובמקום זאת הוא שרוי בחשיכת המתים, כפי שניתן לראות זאת ממעוף הציפור כל לילה.


    הגם שהממסד הרבני במאות האחרונות יצא חוצץ כנגד מנהג שריפת הגופה, הציווי במקרא בעניין זה הוא חלש ולא ברור.  על משה נאמר כי מקום קבורתו לא נודע.  אליהו עלה ברכב אש השמימה. גוויות שאול ובניו נשרפו, כך במקריהם של הורי יהורם והמלך אסא, ועל פי ירמיהו היה זה כנראה המנהג הנהוג ביחס לכל המלכים.  ר' עקיבא הועלה על המוקד, וביימנו אילן רמון ולאחר מכן אשתו רונה.  אבל הרבה יותר חשוב ומכריע מכל היא העובדה שאנו החיים לאחר השואה יודעים שרבים רבים, ביניהם למעלה ממיליון ילדים נשרפו על ידי הצורר הנאצי. האם בכך הם הוענשו פעמיים -- גם בחייהם וגם במותם. האם משהו מאז לחשוב שבבוא הגאולה יפקד מקומם בגין העובדה שלא הובאו לקבורה כהלכה ותימנע מהם אותה זכות שיזכה בה כל יהודי הקבור באדמה.  איני מאמין, שאלוהים, ותהא האמונה בו ככל שתהא, יפלה כך בין ילדיו.  הוא הדין, לדעתי, במקרה של כל אדם אשר משיקולים אישיים ואולי מתוך צניעות ואהבת הבריות אינו רוצה לקחת מקום לאחר מותו ויהיה שמח אם אפרו יחזור אל העפר. 

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דוד ברזילי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין