כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    היינו ילדים וזה היה פורים

    0 תגובות   יום שלישי, 10/3/20, 06:40

     

    זהירות! הפורים הזה הוא הזדמנות עבור אלפי המבודדים עם המסכות, לצאת לרחובות, במסווה של תחפושת של פורים!

     

    המציאות עולה על כל דמיון, אפשר לעשות מהמציאות היום, הצגה לפורים...

     

    ''

    בפורים הראשון שלי בארץ, כשהייתי בגיל 10, התחפשתי לקאו-בוי. בשמחה של ילד מהגולה המזרח אירופאית, שגילה זה עתה את תפארת מסורת הבוקרים המפוארת, של שליפות, אקדחים וקרבות סוסים, והמיר אותם בשמחה וצהלה במשחקי האקדח והמלחמה הפרימיטיביים של הגולה. בפורים הראשון שלי בארץ, יצאתי לרחוב מחופש לקאו-בוי. אלו היו הימים הגדולים של מסורת הבוקרים בארץ, כאשר בגרוש היה חור בצורת קליע, שנורה מאקדחו של קאו-בוי פרוע. קשה לתאר את התדהמה וחוסר ההבנה הגמורה שהכתה בי כאשר הילד הראשון שעל פניו עברתי כמו טווס נפוח, פנה אלי בצורה צינית: "לא נמאס לך להתחפש לקאו-בוי!" את הצירוף המוזר, הלא מובן כל כך, של מילים, כפי שנשמעו באזני, קשה לתאר כאן. לרגע הרגשתי כקאובוי שהופל מסוסו. רק מאוחר יותר הבנתי את המנטליות של החג הזה, שהוא לא כפי שחשבתי חג להתפאר בו, כאחד מחגי הנוצרים בגולה, אלא חג לצון, חג של עד-לא-ידע ולא של להיות מי יודע מה! אבל אני חושב שכך למדתי את השיעור הראשון בתורה שאומרת, שהדברים אינם תמיד כפי שהם נראים. כולנו רוצים להתחפש למשהו, להיות שונים. המומחים אומרים שהנטייה של האישה להתאפר, נובעת מרצונה להיראות שונה ולאו דווקא יותר יפה. (ועל האישה הלא אומרים: מאחורי כל גבר מצליח, עומדת אישה שאין לה מה ללבוש). לכולנו נמאס לפעמים מעצמנו ורוצים להיות מישהו אחר, איזה שכן עם דשא ירוק. בכיפור אנחנו שוחטים תרנגולת, בפורים אנחנו הורגים אחד את השני – בצחוק... כי האמת שטוב יותר לחיות...

     

    עד לא ידע – עכשיו אנחנו יודעים – השנה לא מתקיים...

    http://cafe.themarker.com/image/3496766/

     

    כשיצאתי בפורים מהבית, הרחתי מיד את ריח אבק השריפה באוויר. "יש מלחמה", הרהרתי בלבי, ידי מגששות את דרכם אל שני האקדחים החגורים עליי.

    ואכן לא לקח הרבה זמן ובפינה הקרובה אני נתקל באינדיאני פראי, צבוע בצבעי מלחמה, ששרד איכשהו את צבא הקאובוים שמסביב. כנראה בגלל שהקפיד לאחוז בידה של אמו ולא להרפות ולו לשנייה.

    עקבתי אחריו בחשאי. מחכה לטעות הראשונה שלו. "אני הולך לצוד לי עכשיו אינדיאני" זמזמתי לי, כפזמון אחד המערבונים האחרונים שראיתי.

    ואכן בפינה הבאה, הזאטוט נפרד לרגע מאמו, הרפה מידה וניגש לחלון ראווה של חנות קרובה. מיד זינקתי עליו בשליפות. הבזקי אבק השריפה של האקדחים נצנצו באש אכזרית. "מאוחר מדי!" אמרתי לאמו, שזינקה לעברו, "הילד שלך מת!"

    אבל ראו זה פלא, הזאטוט סרב להבין את הכלל הבסיסי שאם יורים בך, אתה מת. משהו השתבש לו במוח. תהיתי מתי ראה את המערבון האחרון ואיזה מערבון זה היה בדיוק.

    "אתה צריך להיות מת!" זעקתי לעברו. "לא! לא!" הזאטוט רקע ברגליו ושלף את הגרזן האינדיאני שלו. "אתה פספסת!"

    "אתה פספוס, אפס מאופס!" צעקתי. "אני איני יכול לפספס, הרי יריתי לעברך כמה עשרות יריות, אתה עכשיו כולך מחורר, כמו מסננת!"

    אמו ניסתה לגרור אותו מהמקום, תוך שהוא צועק כולו אדום ובועט. לעזאזל חשבתי, האינדיאנים האלו אין להם טיפת תרבות. פראי אדם ממש.

    "אמרתי לך לא להתחפש לאינדיאני!" גערה בו אמו.

    "אבל נמאס לי כבר להיות קאובוי! אני רוצה לקרקף מישהו!" התרעם הילד הפראי, תוך שהוא נהיה אדום יותר מהצבע שמרח על עצמו.

    כן, קטע זה, הבנוי על זיכרונות ילדותי, בוודאי מוכר לרבים מכם, שהגיעו לגיל המתאים. היום הקאובוי והאינדיאני הפכו להיות חברי מפלגה ועדיין רבים אחד עם השני. אין צורך להגיד איפה תמצא את הקאובויים ואיפה את האינדיאנים...

     

    ''

     

    https://youtu.be/BkKDSFYvxKU

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      בולוג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארווין קליין: מדוע קראתי לבלוג שלי בולוג