כותרות TheMarker >
    ';

    בונו

    הכלכל הראשי

    2 תגובות   יום שני, 23/3/20, 10:37

     

    פעם, כשהייתי קדט צעיר במשמרת הבוקר של החובל הראשון באנייה 'תל אביב', עצרתי את הכלכל הראשי והתפלאתי, "איך זה שבכל בוקר, כשאני יורד במדרגות מהגשר כדי להעיר את אנשי הצוות, בדיוק כשאני מגיע לקומה שלך אתה פותח את הדלת ומברך אותי בבוקר טוב, איזה תזמון מופלא שחוזר על עצמו יום אחר יום".

    "טוב, זה לא מדויק", ענה הכלכל הראשי, "ואין מה להתפלא כל כך הרבה - בכל בוקר אני עומד מאחורי הדלת ומקשיב לצעדים שלך כשאתה יורד מהגשר, מדרגה אחר מדרגה, עד שאתה נוחת בקומה שלי ורק אז אני פותח את הדלת, הבנת?! אז עכשיו תזוז הצידה, אני בדרך לחדר האוכל ואתה מפריע לי".

    נשמע מוזר. בנאדם מבוגר, מכובד לכל הדעות, עומד בכל בוקר מאחורי הדלת וממתין לצעדים שלי כדי להתחיל את היום? צחקתי אבל לא אמרתי שום דבר. הייתי מופתע. לא תיארתי לעצמי שהנוכחות שלי היא חלק במנגנון של שעון קוקייה. אחר כך למדתי שזו דרכם של הימאים הוותיקים לחמוק מהזמן ולעבור דרך השיממון הגדול, הם מקפידים על טקסים קבועים כדי להעביר את היום, ובקיצור, הם הופכים להיות שעון.

    אתה יוצא להפלגה ארוכה. האנייה אוספת את החבלים, הגוררות מושכות אותה מהרציף ומכוונות אותה החוצה. אחר כך הן משחררות את החרטום והירכתיים וחוזרות לנמל. הנתב יורד בסולם החבלים לסירה, מנופף בידו לשלום ומשאיר אחריו שובל לבן. הנמל הולך ומתרחק, עוד מעט הוא יעלם מאחורי האופק. הרגשה מוזרה אופפת אותך, אתה מרגיש כמו בועה שלא יכולה לפקוע – מצד אחד אתה שמח להשתחרר מהארץ סוף סוף, מצד שני אתה כבר מתגעגע.

    לאחר כשלושה ימים פחות או יותר, אתה מכיר את האנייה ואת אנשי הצוות, יש כבר יחסים ואולי חבר אחד או שניים, אתה יושב בקבינה לבד, מהרהר על דא ועל הא שעלו במשמרת, לפתע חודרת בך ההכרה שהשולחן הזה והקירות האלה, שלא מפסיקים לחרוק ולרעוד לפי הקצב שהמנוע מכתיב מלמטה - זה מה שתראה ימים על גבי ימים, לפחות ארבעה חודשים לפי החוזה שנחתם עם איגוד הימאים, ככה סגור בכלא צף בלב ים. אין יוצא ואין בא.

    יאוש גדול נופל עליך והרגשה של מחנק – מה עשיתי לעצמי, אתה ממלמל בדכדוך, ארבעה חודשים, כאן, בכלום הזה, יום אחר יום, בקבינה החורקת הזאת, משמרת ועוד משמרת.

    הזמן כידוע זוחל לאט מאוד כשמסתכלים עליו, בקושי הוא זז, אז איך אפשר לעבור את ההפלגה ככה?! לא נעים, כשהזמן עומד ומתייצב לפניך כמו קיר, וכל הניסיונות להזכיר שבסך הכל מדובר במצב זמני שעוד מעט יחלוף ויגיע שלב אחר, יותר טוב, יש הרי ארבעה שלבים בתכנית, כבר עברנו את זה פעם, מי לא מכיר, חבל סתם להיכנס להיסטריה - לא ממש עוזרים לפייס ולהרגיע את המדוכא התורן, וכל ההסברים לא משכנעים אותו להשתחרר. המצוקה ממשית כמו הקירות האלה שסוגרים עליך והיא הגיעה כדי להישאר. היא אף פעם לא תסתלק, תשכח מזה.

    זה לא נכון כמובן, שום דבר לא נצחי מלבד השם יתברך. אחר כך בזמן המשמרת בגשר, אתה הולך ושב מצד לצד בזמן שהאנייה מפליגה ועושה את דרכה בים. ככה יום אחר יום, מהקבינה לגשר וחוזר חלילה. אם הים שקט ורגוע או גלי וסוער, זה לא ממש משנה לאנייה, כי בתוכה מתנהל אותו יום שחוזר על עצמו ללא הפסק עד שהיא מגיעה לנמל.

    האפקט המצטבר של היום המשתכפל מזיז את הזמן שעמד לפניך כמו קיר ודוחק אותו לאט הצידה. כל יום עוד קצת. לאחר שבועיים פחות או יותר אתה כבר לא עוקב אחריו ולא מונה אותו דקה אחר דקה. היום, אתמול ומחר, הכל אותו דבר. הזמן נקבר אי שם בפינה ורק מדי פעם הוא מרים את הראש כדי להזכיר את עצמו, אבל לא יותר מהרהור חולף שאחר כך אתה שוכח.

     

     

    ---

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/3/20 08:14:
      תודה שימי, האמת שהתכוונתי לכתוב משהו אחר, אקטואלי יותר, אבל זה מה שיצא ואני לא הטיפוס שמתווכח.
        23/3/20 22:09:
      יש פה תיאור נפלא של מסע- איך שהזמן מפסיק להיות מעשי, והופך להיות זמן פואטי (זמן של הנפש- מסע של הנפש).