"אמרתי לך לבוא צנוע", אבא שיגר אלי מבט מבהיל. בחוסר צניעות עוד לא האשימו אותי. צווארון וי קטן נחשב לא צנוע? תפסתי את הספר הראשון שראיתי, ולמרות "תחת כנפי השכינה" הצמוד אל מחשופי בחוזקה, עדיין הרגשתי ערומה יותר מתמיד. האור היה חזק ולא יכולתי שלא להתאמץ ולשחזר אם לא הוציאו את אור הניאון מחוץ לחוק לפני חצי מאה בערך. מילא הכאב החד בעיניים, אבל הלווו, זה האור הכי לא מחמיא שיש...
לפני שבע שנים, בדיוק ביום בו התאהבתי בגרוש שלי בישראל, אחי הגדול הפך לדוס בהודו. אחר כך, התחתנתי , הבאתי ילדה והתגרשתי ואחי הפסיק לעבוד, גידל זקן פרא ונעשה רבי של חב"ד. תמיד הוא היה טוטאלי. כשהוא לקח על עצמו משהו, הוא הלך איתו עד הסוף. "עילוי גדול" הם קוראים לו בישיבה. הוא באמת עילוי, אח שלי. אחי היפה, המוכשר. אח שלי שהוציא 800 עגול בפסיכומטרי, תארים בהצטיינות. אחי הנאור, ההומני, זה שתמיד שאל וחקר ולא הסכים לקבל תשובות כמו "כי ככה זה" או "לא יודע". אחי הגדול, שכבר שבע שנים לא עובד ומתעסק כל היום בפלפולים ושכנועים שהמשיח ממש בדלת ואוטוטו הוא מצלצל. מידי שנה הוא נשבע, שהנה, הנה, עוד שבוע ושלושה ימים בדיוק זה קורה.
אני זוכרת אותו צועד לכיווננו בשדה התעופה, את אח שלי, לא את המשיח (למרות שאם היה משיח, הוא בטח היה נראה כמוהו), אחרי תקופה ארוכה מאד שלא ראינו אותו. אמא לא זיהתה אותו. הוא עמד מולה והיא בהתה בו וכשהבינה שזה הבן שלה שעומד מולה, ההבעה השתנתה להבעה חדשה. הבעה שמוכרת לי משבע השנים האחרונות. ואבא? אבא בבת אחת נעשה נמוך יותר.
הוא עמד שם, עם הכיפה הענקית והזקן, כולו מלא ב"אור" ואני זוכרת שהתחלתי לבכות כשאמר "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". זה היה הבכי הכי ארוך בחיי. בכי שלא נפסק שלושה ימים. לא יודעת למה. אם זה היה קורה לאחת מחברותיי הייתי אומרת לה שהיא אגואיסטית, שהעיקר שהוא מאושר, שאיש באמונתו יחיה ועוד כל מיני משפטים שאומרים כשדברים כאלה קורים במשפחות של חברים שלך אבל לא בשלך. באותו רגע הבנתי שאני באמת מאמינה במשפטים האלה, אבל לא כשזה קורה אצלי.
במבט לאחור, כל החיצים כנראה הובילו לשם. הנסיעות התכופות להודו, המדיטציות, היציאות התכופות למדיטציות שתיקה. במשך שנים הוא חיפש ומרגע שהוא מצא, לא היה פנאט יותר ממנו. מטיף. אובססיבי כמעט. העובדה שהוא לא עבד ולא קיים את עצמו לרגע אחד מאז שחזר הקשתה עלי לקבל אותו הרבה יותר. העובדה שזרק את כל מה שהוא היה, התכחש לשלושים ושתיים שנים שלו כאחד מ"איתנו". כשניסיתי להזכיר לו, היסה אותי וביקש לא להזכיר.
מיום ליום הוא נעשה יותר ויותר קיצוני, המבט שלו השתנה, ההליכה השתנתה. רק בחלומות שלי הוא נשאר עדיין חילוני. כל דבר הפך להיות בידי שמים וכל מילה של הרבי היתה אורים ותומים. ורק על דבר אחד הוא לא התפשר. על האחת. במשך שבע שנים הוא חיפש אותה. לא התפשר. לא נכנע לתכתיבי הרבנים.
לפני חודש הוא התקשר וסיפר שהכיר אותה. "מתי הכרת אותה, אתמול?" , הציניות שלי משתחררת בשיא הרוע מולו, ללא שליטה. "לא, לפני שבוע". שלושים וארבע שנים והוא מעולם לא נעלב ממני, גם לא בשבע השנים האחרונות בהן הטחתי בו כל כך הרבה חרא. -"ומתי אתם מתחתנים, מחר?". -"לא, בעוד חודש". ופתאום זה הגיע משום מקום. התחלתי לצחוק ולא הצלחתי להפסיק. הוא הצטרף אלי וצחקנו נורא, שניינו, אחי הגדול ואני, צוחקים כמו פעם.
שלושה שבועות אחרי מצאתי את עצמי בטקס ה'וורט'. טקס בו החתן והכלה מכריזים על כוונתם להתחתן . ראיתי אותה והיה לי ברור שהיא היתה הבחירה שלו בכל מצב. חילוני, דתי, הודי... זאת היא. ובתוך הסצנה ההזויה כל כך, עזרת גברים , עזרת נשים, ראיתי אנשים שמחים באמת. מאושרים באמת. וראיתי את אח שלי, לראשונה בחייו, מאושר באמת. הגברים סחבו את אבא למעגל הריקודים. והחברות של הכלה לקחו את אמא למעגל שלהן. ואני, צמודה ל"תחת כנפי השכינה", הבטתי מהצד בסצנה ההזויה, ראיתי את גיסתי לעתיד מחבקת חזק את אמא שלי, ואיכשהו הבנתי שהכל יהיה בסדר.
|