כותרות TheMarker >
    ';

    בונו

    החובל הראשון

    4 תגובות   יום שלישי, 7/4/20, 10:34

     

    סיפור שכתבתי לכבוד חג החירות הזה שבא עלינו בהפוכה. יצא קצת ארוך מהפוסט הרגיל, אבל יש זמן. אפשר לקרוא לאט ובנחת, הקורונה תחכה.

    אף אחד לא אוהב כתיבה ערומה שאין עליה מכסה, וגם אין סבלנות לדיבור שזורם מפה לשם ללא כוונה שדוחפת מאחוריו, או רעיון שהוא מתכוון להעביר מצד לצד. במיוחד בימים האלה שכולם משוועים לביצי חופש, מחשבות אקראיות יש גם אצל הקורא בשפע, אז מה הטעם להוסיף עליהן עוד? לכן דיבור של זרם התודעה, כמו שקוראים לזה, לא זוכה להערכה בדרך כלל ואין לו ביקוש רב. אך מצד הכותב לעומת זאת יש לכתיבה הזו ערך שלא תמיד לוקחים בחשבון.

    זה קרה גם באותה הפלגה ראשונה שלי כקדט באוניה 'תל אביב', במשמרת הבוקר של החובל הראשון, מהשעה ארבע עד שמונה בבוקר. משמרת שמתחילה בחושך ומסתיימת באור. בחלק הראשון, החלק של החושך, אני עומד אחוז שרעפים בכנף הגשר בתפקיד הצופה שמזהיר ומתריע מפני אניות חולפות, עד שהכוכבים דוהים ונמוגים אט אט, השמש מציצה מתחת לאופק, וזה הזמן לשנות פאזה ולעבור לחלק של האור.

    ראשית אני מורח את סוגרי הנחושת של החלונות במשחת בראסו ומשפשף אותם היטב במטלית עד שהם מבריקים ומחזירים אור, אחר כך רוחץ את החלונות סביב הגשר ושוטף אותם במים מתוקים מבחוץ ומנגב אותם היטב מבפנים, ואת לוחות הבקרה מנקה מאפר הסיגריות ומרסס מעליהם ריח לימון, כמו שהחובל הראשון אוהב, שוטף בצינור מים את רסיסי המלח מכנפי הגשר, מנקה את חדר השירותים, לבסוף מטאטא את הרצפה ואחר כך מנגב אותה במופ וסוחט את המים המטונפים לתוך הדלי.

    תוך כדי כך, בין מטלה אחת לשנייה, אני יורד בזריזות במדרגות לקומות התחתונות במבנה כדי להשכים את אנשי הצוות. ראשית את צוות המשק כדי שיקומו להכין את ארוחת הבוקר, ואחר כך בהדרגה את כל השאר. זה אומר לעבור מחדר לחדר, להקיש על כל דלת ודלת, לברך את הישן בברכת בוקר טוב ולהכריז בקול רם על השעה, ואחר כך עוד סיבוב אחד אחרון, לוודא שאף אחד לא חזר לישון כדי להשלים את החלום שהיה שקוע בו.

    כל זאת בשעה שהחובל הראשון שרוע בכיסא במרכז הגשר, מאיץ בי ועוקב אחרי כל תנועה, מעיר הערות ללא הפסק, מסביר בפירוט רב למה אני טועה ואיך צריך לעשות את הדברים נכון, ולמה הוא חושב שאחד כמוני לא מתאים להיות קצין גשר.

    בוקר אחד, בלב האוקיינוס האטלנטי, החובל הראשון עצר אותי בדרכי לרוקן את הדלי עם המים המטונפים לאחר שסיימתי לכבד את הרצפה, המטלה האחרונה לפני שאני מסיים את המשמרת ויורד לארוחת הבוקר, הצביע על אד לבנבן ועיקש על השמשה בפינת החלון מולו, ונשף בבוז - "ומה זה?!"

    "מה זה? זה כתם עקשן שלא יורד, ראית בעצמך כמה ניגבתי אותו, שום דבר לא עוזר, אז בשביל מה להתעכב עליו סתם, עוד מעט השמש תחמם אותו והוא ייעלם לבד מעצמו".

    "לבד מעצמו"... מלמל החובל הראשון וקפץ את שפתיו. "זה בדיוק העניין", הנהן במרץ כמי שקיבל סוף סוף אישור לכל הספקות שהיו לו לגביי, "אתה מבין - בגלל זה אתה אף פעם לא תהיה קצין סיפון, בגלל שאתה עצלן ורשלן. כן, כן, כמו שאתה שומע, כבר בפעם הראשונה שראיתי אותך ידעתי עם מי יש לי עסק - איך, איך אני יודע לקרוא אנשים! מבט אחד הספיק כדי לדעת שאתה לא מתאים".

    כלומר, כל העבודה שהשקעתי והתרוצצות למטה ולמעלה ולכל הכיוונים כדי לעמוד בלוח הזמנים ובצפיות שלו, שלא לדבר על הגשר המצוחצח והמבריק שאני משאיר מאחורי - כל זה בטל ומבוטל בגלל איזה כתם של אד שקוף על שמשת החלון, כמעט בלתי נראה, שרק הוא רואה!? ולא רק בפעם הזאת, בכל בוקר ובוקר הוא מוצא איזה סיבה להוכיח אותי. כאילו אין לי זכות לסיים את המשמרת ולרדת מהגשר בשביעות רצון כמי שעמד בכל המטלות שלו. ואת העיקר, כלומר ללמד אותי ולעזור לי להתכונן לבחינות ההסמכה, את זה הוא כמובן שכח ועל זה הוא לא מדבר בכלל.

    "שתלך לעזאזל אתה והכתם שלך, אמן ואמן", קראתי בזעף והוספתי צרור קללות נמרצות שהמתינו זמן רב בקנה, ושמחו על ההזדמנות לצאת לאור ולהבהיר לו בדיוק מה אני חושב עליו ועל הכתם בחלון. לסיום, השלכתי בחמת זעם את הדלי עם המים המטונפים לרגליו של החובל הראשון, ואז התכוונתי לעזוב את הגשר ולטרוק מאחורי את הדלת כדי להשלים את המהלך, אלא שהחובל הראשון, איש מגודל עם זקן שחור קצר, שמזכיר במראהו את פלוטו החבר של פופאי המלח, הקדים אותי וקפץ מהכיסא מרוב הפתעה, רץ לעבר הדלת, פתח אותה בתנופה, יצא בזריזות מבוהלת והשאיר אותי לבד בגשר.

    הוא ברח. אין דרך אחרת להגדיר את זה. מי תאר לעצמו שמאחורי האיש הגדול, השחצן היהיר הזה, שמסתובב מנופח מגאווה ובטחון עצמי שופע, מסתתר איש קטן ופחדני. ומה עשיתי בסך הכל, רק הדגשתי בפניו את הגבול שאני לא מוכן לעבור. עם כל הכבוד, יש גבול להתעמרות שאני מוכן לספוג.

    החובל הראשון שב לגשר לאחר כמה רגעים שנראו ארוכים כנצח יחד עם הבוסן ועוד שני מלחים כתגבורת, הצביע לעבר הדלת בלי להביט ישירות לעברי, אלא נעץ את מבטו באיזה נקודה מעל ראשי, והורה להם ללוות אותי למטה, "ושלא יצא מהקבינה עד שרב החובל יקרא לו למשרד".

    בדרך למטה חלפנו על פני הכלכל הראשי, שעמד בפתח חדרו נבוך לנוכח השיבוש בשגרת הבוקר. הוא החווה בידו לשאול מה קרה ואני גלגלתי את העיניים לשמיים: אל תסתכל עלי ככה, זה לא קרה באשמתי.

    זהו זה, חשבתי לעצמי בקבינה, הסיפור שלי בים נגמר. החלום להיות קצין גשר ואף להתקדם מעבר לזה, כל המאמץ והאנרגיה שהשקעתי במשך השנים, ההתאפקויות הרבות בדרך, חרוק השיניים, הכל לחינם בגלל איזה כתם שקוף, כמעט בלתי נראה, וחובל ראשון פחדן שלא יודע להתמודד עם ביקורת. הוא כבר יעשה מטעמים מהתקרית הקטנה הזאת. הוא יהיה חייב הרי להצדיק את הבריחה המבישה שלו מהגשר, ואולי גם לנקום בי על כך שהצצתי לרגע וראיתי מי בעצם מנהל את כל ההצגה מאחורי הקלעים.
    הכל אבוד, הרי אין לו ברירה אלא להפוך אותי לאיש אלים ומסוכן שאיים על חייו, ועוד יטען שהיה שרוי בסכנה גדולה, עד כדי כך שהיה חייב לעזוב את הגשר ולקרוא לתגבורת באופן דחוף ולכלוא אותי בתא כמו פושע. בסוף למי יאמינו, לחובל הראשון, שעומד להיות רב חובל בקרוב מאוד, או לקדט בהפלגה הראשונה שלו, בקושי שבועיים בים? ואולי זו היתה התכנית שלו בעצם. בכוונה תחילה הוא לחץ אותי ולחץ עד שעברתי את הסף.

    ברור, לכן הוא קפץ מהכיסא, לא בגלל שנבהל ופחד, אלא מרוב שמחה שהתכנית שלו הצליחה, ואני כמו פתי נפלתי בפח. איך לא ראיתי את זה. הרי כך הוא מבטיח שלא יהיה לי שום סיכוי לזכות בהמלצה מרב החובל, שבלעדיה אי אפשר לגשת לבחינות ההסמכה, בדיוק כמו שהוא חזה מראש... הנה הוא רוכן לעבר רב החובל בשעה שהם יושבים לשתות אפריטיף לפני ארוחת הצהריים, לאחר שהם משיקים את הכוסות, ואומר לו: "...אז כמו שאמרתי לך מההתחלה ועכשיו מתברר שצדקתי לאורך כל הדרך, היום הוא הטיח את הדלי ברצפה ומחר הוא ישלוף סכין. אני אומר לך, יש לי עין של נץ – הקדט הזה לא מתאים להיות קצין גשר".

    לא ידעתי מה לעשות, הייתי מנופץ מרוב מחשבות שהובילו לכאן ולכאן. אז כמו שהרשל'ה אמר פעם, עשיתי מה שאבא שלי היה עושה במקרה כזה - פתחתי מחברת והתחלתי לכתוב.

    לא ניסיתי להגדיר ולהסביר את המצב, לצייר את התמונה כדי לראות אותה מהצד או משהו כזה, אלא פשוט כתבתי כדי לכתוב, לא משנה מה, כל מה שעלה על הדעת באותו רגע, בלי לנסות להכניס בו סדר או לגבש איזה רעיון. כל מחשבה שעלתה הייתה טובה, אפילו אם היא סתרה את קודמתה, למי אכפת, זו כתיבה שהתכלית שלה היא ללכוד את המחשבה באמצע מעופה ולהנחית אותה לקרקע, לא מעבר לכך. כי עצם המעבר למוד של כתיבה כבר מרגיע את המערכת.

    כך ממשפט למשפט הראש נרגע מהמירוץ הסוער מצד לצד וירד לקצב הכתבה, לקצב שבו המילים נכתבות, בלי להקדיש מחשבה למשפט הבא ומה לעזאזל אמר המשפט הקודם, אלא להיות שרוי במשפט הנוכחי בלבד, עד שהיד הכותבת והמחשבה התגלגלו באותו קצב, בד בבד, בסינכרון מושלם, ואז נפתחה דלת ועברתי לממד אחר, שלא היה בו דיבור ולא מחשבה, למרות שבעצם הייתי שקוע בהם עד צוואר, אלא היתה בו נוכחות שלווה בלבד.

    זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי בעצמי את נפלאות הכתיבה הגרפומנית, ובהחלט לא האחרונה. עד אז נתקלתי בה רק אצל אבי ולא ייחסתי לה חשיבות רבה. חשבתי זה משהו שלא קשור אלי, רק משוגעים כותבים ככה ללא הבחנה, אולם לאחר המקרה הזה כבר התגעגעתי לדלת וחיפשתי אותה שוב ושוב במחברות. לפעמים הצלחתי ולפעמים לא. בעצם לרוב היא מתחמקת כי צריך לשכוח אותה קודם. עם זאת, מעולם לא התייאשתי, ואם לא הייתי פותח בזמנו בלוג שהראה לי דרך אחרת, סביר להניח שעד היום הייתי שקוע במחברות.

    לגבי התקרית המביכה בגשר, לימים סיפר לי הכלכל הראשי על הוויכוח שהתחולל במשרד רב החובל בשעה שישבתי בקבינה והתפעלתי מהדלת שמצאתי בין העולמות. החובל הראשון דרש בתוקף רישום ותיעוד התקיפה הפראית ביומן האוניה, ועל ידי כך לסתום את הגולל על האפשרות שאהיה אי פעם קצין בים, ואילו רב החובל, שהיה מוכן באופן עקרוני, הרי זה התפקיד שלו, לרשום כל אירוע חריג ביומן - ובתנאי שירשום גם את הבריחה של החובל הראשון מהגשר והפקרת האנייה בידי מי שאינו מוסמך לכך. לזה החובל הראשון לא היה מוכן בשום פנים ואופן. אמנם יש לו מספיק סיבות להצדיק את ההתנהגות שלו, ועדיין רישום כזה עלול לפגוע בסיכוי שלו לקבל פיקוד על אוניה בים, ולכן ביקש להימנע מכך, אולם רב החובל, שכנראה גם לא חיבב אותו במיוחד, התעקש ודפק על השולחן - "או שאני רושם הכל או שאני לא רושם בכלל".

    לבסוף, למורת רוחו של החובל הראשון שדרש להשעות אותי לפחות, רב החובל החליט לתת לי הזדמנות נוספת והעביר אותי לחסות החובל השני כדי למנוע חיכוכים נוספים. משמרת שקטה ורגועה, מחצות עד ארבע בבוקר, כל האוניה ישנה, רק אני והחובל השני, קצין יוגוסלבי נחמד וחביב שעזר לי להתכונן לבחינות ההסמכה לחובל שלישי, ערים לבד בגשר.

     

     

    ---

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/4/20 08:07:
      תודה שימי, אין כמוך!
        8/4/20 00:30:
      תמיד יש לי סבלנות לקורא עד הסוף(~: סיפור חניכה נהדר.
        7/4/20 23:44:
      אם היתה לך סבלנות לקרוא עד הסוף - דייני, מה צריך יותר מזה :)
        7/4/20 22:22:
      הגרפומניה התבררה כמשתלמת. יש תרחיש שבימים כאלה אנשים מעדיפים סיפורים כדי לברוח איתם.