וכשפתחה את רגליה
אלפי פעמים
עצמה את עיניה
חזק מפנים
זונה של רייטינג
המון דופק
רק לפתוח
לעולם, לעולם לא לפשק
הכלל פשוט
רק לא לקחת
סקס זו מטריצה די פשוטה,
פה אחד, כוס ותחת
אסופת איברים
מפורקת
ממשיכה להגיע
צועקת ללכת
___________________________________________________________
לפני שבועיים, פלוס מינוס יממה בדיוק, קניתי, מבלי לדעת, כרטיס לכיוון אחד.
לא ידעתי וידעתי. כל כך ידעתי.
לא ידעתי שקניתי את הכרטיס, אבל ברגע שראיתיו, ידעתי שלא אשוב משם, לפחות לא על אותו המטוס.
אין משם טיסות חזרה. לא לשכמותי. בטח לא עם מטען עודף שכזה.
בכל זאת, על אף ולמרות, לא החזרתי אותו, למרות שניתנה לי ההזדמנות לעשות כן.
מהוססת, עליתי לטיסה הזו, מודעת לחלוטין לאפשרות, שאת הדרך חזרה, ככל הנראה, אעשה ברגל.
לא פשוט לחזור ברגל ממקום שנדרש מטוס על מנת להביאך אליו.
יצר ההרפתקנות הוא ממני והלאה. יעידו על כך כל מוקירי טובתי ובעיקר שונאי. אני אישה של בית ועדיף זה שלי.
ועדיין.
___________________________________________________________
השמיים כעסו כל הטיסה. כיסי אויר השתוללו מסביב, כמו התחרו בי, איפה האויר קשה יותר להשגה בפנים או בחוץ ובכל זאת, מזמן לא נשמתי כל-כך טוב ואמיתי כמו בטיסה ההיא.
אין לי מושג לאן הגעתי.
הרבה כחול היה שם. אולי של ים, אולי של עיניים. אולי של מחשבות.
לשם שינוי, אפילו אני הגעתי, לרוב אני שולחת רק את הגוף, זה עושה את העבודה יופי. הפעם, לשם שינוי, הבאתי את כולי, בחיי. על הטוב ועל הפחות.
לא קל. על פשוט אי אפשר אפילו לדבר, גם אם ננקד אותו. הכבודה הנוספת, שאינה מורגלת בנסיעות, ללא ספק, החלה לטעת אותות של חוסר נוחות בכחול.
אני. אותה טל, שנמנעת מלהגיע, באה לגמרי. לגמרי.
אח. טעות של מתחילה.
רגעים כאלה, שבהם את חוזרת רגע, למקום שלך, של פעם, רגע לפני שהפסקת להאמין, פעם, כשעוד חשבת ששניים זה די פשוט בעצם. שכל מה שצריך שתבואי כולך, היישר אל כולו ו... זהו. או סוג של. לפחות.
כבר לא.
כבר לא פשוט.
כבר לא מתנצלת.
לא על שבאתי. לא על שזה לא הספיק.
לא על שהיה זה יותר מידי.
כבר לא.
אף פעם לא.
___________________________________________________________
אהב אותי הכחול. אולי, הכי שמישהו בכלל ואי פעם, מאוד מהר ומאוד חזק ומבפנים.
לא עצמתי עיניים, פקוחה לרווחה, ערומה מבגדים ומאחרים שדבקו בי
לבושה בכולו, מכילה, כמו שמעולם לא.
שמר. על אמת. ופישק ולקח ומסרתי, כשהייתי כולי, לא כלאחר יד.
מסרתי, כשכולי היות, אוחזת ונאחזת כאחד.
הראשון שהפך הפקרותי למקודשת.
נתן ולא לקחת מאום.
אהב אותי.
את כולי.
כמעט.
כמעט.
חוץ מהחלק ההוא. מינורי. טיפשי, מטומטם, זניח. אבל... שלי. חלק ממני.
כמעט את כולי.
יכולתי לשאת את הכל, רק לא כחול שיאהב כמעט את כולי.
מה אעשה עם החלק הנותר? היכן אניחו למשמרת? ואם יחסר לי? ואם אזדקק לו? ומה יקרה לשאר כולי בהעדרו? ואם אתגעגע?
לא חשתי בטוחה לעוזבו כך, במקום חדש וללכת הלאה.
אפילו לא בשביל הכחול המופלא הזה.
בכל זאת... חלק ממני. לא משהו להתגאות בו אבל שלי.
לא יכולתי. לא עבורו, לא עבור איש.
מצטערת.
לא מצטערת.
כואבת. מתגעגעת. ריקה. בעיקר ריקה.
קר פה. דומה כי חזר החורף.
___________________________________________________________
על מדף גבוה ספר גדול אגדות ילדים.
כיסא אחד
שתיים רגליים
ידיים מחבקות
דמעות על ריסים לוטפת כריכה מאובקת מחבקת מילים של דמיון רק לא לחלום הלילה - ילדה אהובה
רק לא לחלום
|