כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    אהבה בימי...קורונה

    12 תגובות   יום חמישי, 9/4/20, 09:44

    אהבה בימי...קורונה

     

    "אלוהינו ואלוהי אבותינו, קַיֵּם את הילד הזה לאביו ולאמו, וייקרא שמו בישראל...", ברך המוהל והפנה פניו אל ג'קי, אבי התינוק.

    "יוסף בו יעקב", מלמל האב הנרגש בחיל ורעדה, מרוב התרגשותו.

    גם הסנדק, יוסף סוויסה, נרעד מהתרגשות ושמחה – ג'קי כיבד אותו וקרא לבנו על שמו בעודו בחיים.

    הטקס היה מרגש, ועתה, שנה מאז התפרצות מגפת הקורונה, הגיעו גם אורחים, שאי אפשר היה להזמינם לחתונה, בגלל מגבלות המגפה.

    ג'קי המשיך לעקוב אחרי הטקס, אך לא היה יכול להימנע מלשחזר ברוחו כיצד הכל התחיל.

     

    הוא נזכר כיצד באותו בקר גורלי קם כרגיל לשגרת יומו. בעצם לא כרגיל. התקנות שתוקנו לימי הקורונה חייבו לצמצם עד למינימום את היציאות מן הבית, אולם הוא המשיך לערוך קניות, ולא ויתר גם על ההליכה היומית בחוץ. בשונה מן השגרה הרגילה, הוא החליט לצאת להליכה לא ברחוב, אלא בדרך ההיקפית של היישוב. הדרך הייתה כמעט ריקה מאדם. כעבור כחצי קילומטר הגיעה מולו בחורה שהיה קשה להתעלם ממנה. היא נראתה לו במחצית שנות העשרים, ובגדי הספורט שלבשה הבליטו את גופה החטוב. היו לה פנים נאים, ותסרוקת בולטת במיוחד. הצד הימני של ראשה היה קצוץ קצר והשיער שנותר היה צבוע, וקרני השמש האירו אותו מאחור ויצרו לו מעין הילה בסגול בוהק. נפעם למראיה, הוא עבר לצדה האחר של הדרך. עוד בטרם התעשת, חלפה על פניו והמשיכה לצעוד.

    בהמשך הצעידה וגם כשחזר לדירתו, לא היה יכול לחדול מלחשוב עליה. הוא הניח שהיא מתגוררת בישוב, אז איך זה שעד היום לא ראה אותה? בכל אחת מצעידותיו היומיות באותו שבוע, ציפה לשוב ולראותה, אך ציפייתו נכזבה.

     

    כשכבר היו נאהבים, סיפרה לו רחל שהגיעה ליישוב לאחר שהתגלה בארץ חולה הקורונה הראשון, ויומיים לפני שהתפרסמו הגבלות ההתקהלות והגבלות התנועה הראשונות. למרות שלא הספיקה לפרוק את כל המטען שהביאה עמה, לא ויתרה על מכסת הצעידה שבה הייתה מתחילה את יומה, ולמחרת בואה, יצאה מוקדם מאד לצעידה בשכונת מגוריה, ונהנתה מן השקט ברחובות ומן העליות והמורדות שבדרך. אחרי פרסום מגבלות התנועה, ביררה וגילתה את הדרך המקיפה את היישוב וצעדה בה. היו מעט צועדים בדרך, והיא חמקה מלהיתקל עמם פנים אל פנים. אז הבחינה בו, בחור גבוה וחסון שצעד לעברה, ומספר מטרים לפני שהחליטה לעבור לצד השני, הוא עבר לצד השני של הדרך, תוך כדי שהוא נועץ בה את מבטו. היא הייתה מודעת היטב להשפעת הופעתהּ על גברים, ולא הופתעה ולא נבוכה. ג'קי השחום והאתלטי נראה לה מבוגר ממנה אך נחמד, וגם היא המשיכה בדרכה מבלי להתעכב.

     

    לקראת סוף השבוע בו ראה את רחל, הוא הלך למרכול בקניון על מנת להצטייד במזון. הוא חבש מסכה ואף לבש כפפות לָטֶקס דקות, כדי לא לגעת בעגלת הקניות בידיים חשופות. כשהתקרב עם העגלה אל דלת המרכול הבחין בתור של כחמישה עשר אנשים, במרחקים של כשני מטר זה מזה כנדרש, מחכים להיכנס למרכול, והשלישית בתור להיכנס הייתה היא! לא היה מקום לטעות. אותו מבנה גוף, אותה יציבה, ובעיקר – אותה תסרוקת בצבע סגול. לבו החסיר פעימה. "אם אני נתקל בה פעם שנייה, זהו צירוף מקרים שצופן בחובו הזדמנות שאסור להחמיצהּ", הוא נזכר שחשב לעצמו.

    השומר בכניסה הכניס אנשים לחנות באותו קצב של היוצאים ממנה, על מנת להבטיח שלא ייווצרו עומס וצפיפות ברחבי המרכול וליד הקופות. ג'קי שתפס את מקומו בסוף התור, היה קצר רוח להגיע אל רחל. כשהגיע תורו להיכנס, השומר בדק מרחוק את חומו, כפי שעשה לכל הלקוחות, ומכיוון שכבר היה בכפפות, לא נזקק לכפפות שסיפקה החנות לאלה שהגיעו בלעדיהן. הוא פנה אל מחלקת הירקות ואז ראה את רחל ליד דוכן תפוחי האדמה. הוא דילג על פני כל דוכני הירקות והגיע עד אליה. עתה נזכר בפרטי השיחה שקבעה את גורלם.

    "שלום לך", אמר. "אנחנו לא מכירים, אך כבר נפגשנו. אני ג'קי".

    "נפגשנו?" אמרה רחל כמופתעת, למרות שזכרה כיצד נעץ בה עיניים בשביל.

    "כן, עברתי על פנייך לפני מספר ימים, כשצעדתי את צעידת הבקר שלי. קשה היה שלא להבחין בך".

    "אכן, אני נוהגת לצעוד בבקרים. אני רחל, נעים מאד".

    "את חדשה כאן? אני לא חושב שראיתי אותך קודם".

    "כן, הגעתי בסוף השבוע שעבר. אתה גר פה זמן רב?"

    "גדלתי פה, וחזרתי ליישוב אחרי השירות הצבאי. היה נוח לי לגור עם ההורים בעת לימודיי באוניברסיטה העברית".

    "גם אני לומדת באוניברסיטה. מה למדת?"

    "יש לי תואר שני בביו-אינפורמטיקה. נראה לי שזה מקצוע העתיד. אפילו עתה, במשבר הקורונה, הוא מועיל. אני לקחתי פסק זמן מלימודי הדוקטורט והתנדבתי לעבוד במעבדה הווירולוגית של 'הדסה' לבדיקת הדגימות שנלקחות מחשודים בהדבקה. אנחנו עובדים במשמרות, עשרים וארבע שעות ביממה. מה את לומדת, אם אפשר לשאול?"

    "אני לומדת בשנה ראשונה לתואר שני בכימיה. המעבדה סגורה ומושבתת עכשיו, ואני מנצלת את הזמן לכתיבת עבודות".

    הם המשיכו לשוחח, תוך שמירה על מרחק, וקבעו להיפגש בתום הקנייה בפתח בית הקפה שמול הכניסה למרכול.

     

    "היא תגיע?" נזכר ג'קי איך תהה בלבו כשסיים את הקנייה והמתין בפתח בית הקפה. הוא לא המשיך לתהות עוד זמן רב.

    "יש לך רכב? אני יכול להסיע אתך, אם את זקוקה להסעה", אמר כשהגיעה.

    "תודה רבה. תכננתי לחזור ברגל, כחלק מן הפעילות הגופנית להיום, אך לא אסרב להסעה".

    "את מוזמנת לשבת לידי, למרות שההוראות עתה הן שהנוסע צריך לשבת מאחור", אמר כשהגיעו אל המכונית.

    "אני אשב לידך ואשאר עם המסכה. אני לא חוששת".

     

    הם הגיעו אל דירתה של רחל, והניחו את סלי הקניות, שהצטרפו אל קופסאות הקרטון שעדיין לא נפרקו, והיו פזורות בשני חדרי הדירה השכורה.

    ג'קי נזכר כיצד הסירה רחל את המסכה וגם את כל יתר חומות ההגנה, בסערת החושים שבאה אחר כך.

     

    "מה עשינו? הפרנו את כל עקרונות הזהירות של ימי הקורונה!"

    "אנחנו חיים רק פעם אחת", אמר לה. "שמעתי בתקשורת אחות שמטפלת בחולי הקורונה באחד מבתי החולים, ששאלו אותה אם היא לא פוחדת להידבק והיא ענתה שלא. היא גם הוסיפה שיש שתי דרכים: אפשר להמשיך לחיות, למרות הסיכון, או להפסיק לחיות".

    "היא נשמעת חכמה", הייתה תגובתה של רחל, "אך אין מי שלא פוחד. נראה לי שהיא פוחדת אך מתגברת על הפחד, וכל הכבוד לה".

    ג'קי נזכר כיצד לא הצטנע ושיבח את עצמו.

    "אם כך כל הכבוד גם לי. במעבדה בה אנו מבצעים את בדיקת הדגימות שנאספות מן האנשים, קיים סיכון הידבקות דומה, אך אנחנו ממשיכים לפעול, ממש כמו חיילים שממשיכים ללחום בקרב".

    "באמת כל הכבוד גם לך", אמרה רחל ונשקה לו שוב.

     

    הם המשיכו לצאת בערך כחודש, והאהבה פרחה. כשהיה נראה שהמדינה מצליחה לבלום את התפשטות המחלה, נזכר ג'קי כיצד חיפש טבעת וכיצד כרע ברך והציע לה נישואין.

    "אנחנו מכירים רק חודש. אתה בטוח?"

    "בוודאי! מה את רוצה, שאמתין עם ההצעה 14 שנה?"

    "גם אני רוצה למסד את אהבתנו. אנחנו יודעים שנועדנו זה לזו מימים ימימה, ואנחנו באמת לא צריכים לחקות את מעשה האבות".

     

    החתונה נחוגה כעבור שלושה חודשים, עם מוזמנים מעטים יחסית, רק קרובי משפחה וחברים קרובים, שעברו את תקופת המגפה בשלום, והוכחו כ"נקיים" מן הנגיף. בחלוף עוד כחצי שנה, נולד יוסף, שהתוסף ל"בייבי בום", שאפיין את השנה שאחרי הקורונה.


     

    •   אני מודה לסופר הדגול גבריאל גרסייה מרקס על הההשראה משם ספרו "אהבה בימי כולרה".      

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/4/20 09:30:

      צטט: א ח א ב 2020-04-18 22:41:28

      הימים חולפים שנה עוברת והאהבה לעולם נשארת..

      תודה רבה, אחאב.

      אכן כך. בצעירותי קראתי סיפור על אהבה בין שני מצורעים, שחיו בתנאי נידוי ועוני, ומאד התרשמתי. כנראה שהאהבה אכן יכולה לכל המכשולים.

      שבוע טוב והרבה בריאות, עמוס.

        18/4/20 22:41:
      הימים חולפים שנה עוברת והאהבה לעולם נשארת..
        13/4/20 18:38:

      צטט: bonbonyetta 2020-04-13 12:18:06

      *

       

      גם בימי מגפות וזמנים קשים יש אהבה, היא תמיד שם.   מגניב

      תודה רבה, סמדר.

      יש סיפורים על אהבה במחנות הריכוז, יש סיפורי אהבה במחנות הסגר למצורעים, וההשראה לשם הסיפור שלי באה מ"אהבה בימי חולירע" של מרקס. האהבה כנראה באמת חזקה מכל.

      בריאות טובה ומועדים לשמחה, עמוס.

        13/4/20 12:18:

      *

       

      גם בימי מגפות וזמנים קשים יש אהבה, היא תמיד שם.   מגניב

        13/4/20 10:02:

      צטט: אהובהקליין 2020-04-13 07:47:31

       עמוס היקר.


       יישר כוח על  חיבור  סיפור האהבה שנרקם בין השניים ,דווקא בימי המגפה.

      המסקנה:  עם אמונה חזקה- ניתן לצאת מאפלה לאורה- להגיע רחוק-

       ואף לזכות בפרי בטן להמשך הדורות.

       

      ויפה שאתה מנצל את הימים הקשים ליצירתיות וכתיבה.

       מועדים לשמחה

       והרבה בריאות- לך וליקירך.


       בברכה

       אהובה

      תודה רבה, אהובה.

      אני כותב כל יום, ואני משוכנע שאת בוודאי מציירת כל יום.

      נראה לי שהיצירה "משמנת" את גלגלי המוח ואולי מעכבת את תהליכי הזדקנותו.

      בריאות, מועדים לשמחה וכל טוב, עמוס.

        13/4/20 07:47:

       עמוס היקר.


       יישר כוח על  חיבור  סיפור האהבה שנרקם בין השניים ,דווקא בימי המגפה.

      המסקנה:  עם אמונה חזקה- ניתן לצאת מאפלה לאורה- להגיע רחוק-

       ואף לזכות בפרי בטן להמשך הדורות.

       

      ויפה שאתה מנצל את הימים הקשים ליצירתיות וכתיבה.

       מועדים לשמחה

       והרבה בריאות- לך וליקירך.


       בברכה

       אהובה

        11/4/20 17:53:

      צטט: תכשיט 2020-04-11 17:09:09

      נהניתי לקרוא... חג שמח ובריאות טובה...

      תודה רבה, רחלי.

      אני כותב כי בא לי, ואני שמח שיש מי שנהנה לקרואחיוך.

      שבוע טוב ומועדים לשמחה, עמוס.

        11/4/20 17:09:
      נהניתי לקרוא... חג שמח ובריאות טובה...
        9/4/20 15:26:

      צטט: HagitFriedlander 2020-04-09 12:18:19

      אהבה אהבה אהבה...איך נסחפתי עם השורות..נהניתי מכל אחת כפי שאתה יודע לספר...כתמיד חג שמח עמוס לך ולמשפחתך!

      תודה רבה, חגית.

      שמח שנסחפת. זה גמולי ככותבחיוך.

      חג שמח גם לך וליקירייך, עמוס.

        9/4/20 15:24:

      צטט: sari10 2020-04-09 10:04:53

      עמוס...
      יופי של סיפור אהבה ברוח התקופה.חיוך
      אהבתי!!!

      תודה רבה, שרי.

      שם ספרו של מרקס ממש משך לכתוב את הסיפור, ושמעתי גם אחרים עושים את אותה וריאציה.

      חג שמח, עמוס.

        9/4/20 12:18:
      אהבה אהבה אהבה...איך נסחפתי עם השורות..נהניתי מכל אחת כפי שאתה יודע לספר...כתמיד חג שמח עמוס לך ולמשפחתך!
        9/4/20 10:04:

      עמוס...
      יופי של סיפור אהבה ברוח התקופה.חיוך
      אהבתי!!!

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין