כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עניין של גיל

    יומן אופטימי לפני שהחרא הזה יעבור

    0 תגובות   יום שלישי, 14/4/20, 14:19

     

     

    12.4.20

    זה שלושה שבועות שאנחנו כלואים יחד מרצון, באהבה, גיל הצטרף אל אורנה בכלוב הזהב הזוגי  ב-19 במרס, בשובו מנסיעת אוטוסטרדה משמורת האירוסים בירוחם, שם הפקיד את כלבתו בונבון בידיה הנאמנות של משפחת מינצקר-סדן, משפחתה של בתו קרן.

     היתה זו הפעם האחרונה שגיל ראה את בונבון.

    גיל שלח את בונבון לקייטנה בדרום כי רצה להשתחרר מעולה בתקופת ההסגר. הוא חשב באמת שתיהנה יותר מן החיים בבית שוקק ילדים עם חצר פרטית משלה, ועם גוני בת השנה וחצי הכרוכה אחריה באהבה שאינה תלויה בדבר.

    שלושה שבועות חלפו וטרם כתבנו מילה אחת על החוויות שלנו כאן. לא יסולח.  בכתיבת הבלוג הזה אנחנו באים לתקן את המעוות.

    היעדרותה של בונבון יצרה לזוגיות שלנו הזדמנות חדשה.

    שלושה שבועות אנחנו ביחד 24/7,  אין יום ואין רגע למפלט, והנה זה פלא, הזוגיות רק משתבחת.  אין חריקות, השכנים לא מתלוננים על צעקות, אף אחד לא נעלב, לאף אחד מאיתנו לא נמאס ולו לרגע.  אולי משהו לא בסדר איתנו? 

    גיל מספר:

    הבוקר קמתי קם רק בשעה עשר, סטייה חדה מהשגרה. הרשיתי לעצמי לשקוע עוד ועוד בחלומות תמוהים. בחלום האחרון הוריי שהלכו לעולמם לפני כמעט 40 שנה, נוסעים לחו"ל יחד עם הנינים שלהם, הנכדים שלי.  קובעים להיפגש בנתב"ג, חיכיתי להם בשדה, אבל הם לא מגיעים.  התייאשתי. חזרתי אל בית ילדותי ברמת גן, שם העוזרת מנקה את הבית, וזורקת אותי מן המיטה. אני בכלל לא מבין מה אני עושה שם, ואז העוזרת נכנסת למיטה במקומי, ואני מחפש את ארנק הכסף הקטן שלי. אני מוטרד מאוד שאני לא מוצא אותו, משל גורל האנושות תלוי רק בו, ולפתע אורנה מושיטה יד ומגישה לי אותו ומדווחת "מצאתי אותו בלול אחרי שבונבנון מתה". בונבון באמת מתה, ועל כך יסופר בהמשך, אבל לא היה לה לול.  ובכן, משהו באמת לא בסדר איתי הבוקר? גם השכמתי מאוחר, גם זנחתי את המחויבות היומית שלי לריצת בוקר ולהתעמלות walk walk walk , והעזתי להחליף את דייסת שיבולת השועל הצנועה בארוחת בוקר דשנה שאני מרשה לעצמי בדרך-כלל רק בשבת, הפקרות מוחלטת.

     אורנה הדליקה עכשיו את הספוטיפיי שלה עם לאונארד כהן והללויה! איזה כיף, פתחנו את הבוקר בסלו צמוד, וזה היה הרגע שבו עלה הרעיון שלי שעל אף חזות השגרה, בעצם כל יום שונה מקודמו וצריך להעלות את קורותינו על הכתב. אורנה אמרה ש"מעניין, בדיוק הבוקר גם אני חשבתי על כך." היא הושיבה אותי בהחלטיות בלתי מתפשרת ליד המחשב, לשקוד על מלאכת הכתיבה ולהוציא את היומן לדרך.  אז זהו, עד כאן שורות הפתיחה.

    ועוד דבר שצריך לכתוב לפני שאנחנו מתפנים לעסוק בשגרת יומנו.

    בונבון ז"ל.

    ביום שלישי, יום לפני ליל הסדר, התקשר אורי חתני לספר לי שבונבון לא חשה בטוב וכי היא מקיאה כל הזמן. הוא אמר משהו על כך שנראה לו ש"היא הולכת".  חשבתי לעצמי, שטויות, זו ההיסטריה של אורי, לא התרגשתי, לבטח אכלה משהו בגינה. הצעתי שיכניס אותה לצום ללילה ומן הסתם למחרת תרגיש טוב יותר.

    בבוקר יום המחרת, דיווח אורי שאמנם חדלה להקיא, אבל היא שוכבת כמו פדלאה בחצר, בקושי זזה, לא אוכלת, בקושי שותה. התקשרתי לאילן הווטרינר. לדבריו אם אינה מקיאה על בטן ריקה, לא צריך להתרגש. לא התרגשתי.

    בצהריים צלצל אורי והודיע לי שבונבון מתה.

    לאחר ההלם הראשוני, נתקפתי עצב, אבל אני לא באבל.  מזה זמן אני מוכן להיפרד מבונבון. היא היתה לי לעול, הן במובן הטיפול היומיומי הן במובן הנפשי.  כל פעם שעזבתי את הבית חשתי רגשי אשם, איך אני משאיר אותה כך בבדידותה.  מה לנו אנו כי נלין על בידוד, בונבון חוותה בדידות כל חייה.  כל פעם שיצאתי את הבית אמרתי לה בקול באיזו שעה אחזור, וכשלא הייתי בטוח בכך, הייתי אומר לה, כנראה בעשר אולי באחת עשרה. אבל עכשיו אני בכל זאת מתגעגע, בעיקר אל העיניים הטובות שלה, אל התנועות המיוחדות שלה כשהייתה שוכבת פרקדן, רגליה באוויר והיא  מתחככת ברצפה בהנאה. אני מתגעגע אל נביחת הבוקר הקצרה, העדינה, שהיתה מעירה אותי כאשר העזתי לישון אחרי השעה שש.

    אורי חמודי, לאחר מותה העמיס אותה עם חבר על טנדר ויחד קברו אותה בחולות המדבר.  הוא הבטיח שיקים לה אנדרטה יחד עם הילדים, וכך יהיו לשדה בוקר שתי אחוזות קבר, האחת של בונבון השנייה של בן-גוריון.

    שלושה שבועות חלפו: לכאורה כל יום דומה למשנהו, ובעצם כל יום שונה בדרכו, כל יום עם תובנות חדשות וראייה שונה של הדברים.  למשל:  איך נדע שקורונה טרם הגיעה לפתח ביתנו?  פשוט, מאוד: לא רק שלא נפגעו בלוטות הטעם, אדרבא, הן עובדות שעות נוספות ונחשפות מדי יום לשיאים חדשים, בעיקר הודות לכישוריה הקולינריים של אורנה.

    זה עתה סיימנו ארוחת בוקר, ארוחה עשירה שלא כרגיל לימי חול. הנאה צרופה. את הריבית על כך אשלם כבר הערב, כשהמשקל ימחה על עודף קלוריות, אבל מי סופר. אני מלבין את חטאיי בתירוץ כי זו דרך נהדרת להילחם באימת קורונה.

    ילדיה של אורנה עוזרים לה לשבור את השגרה כמעט מדי שעה בטלפונים מגוונים.

    הטלפון של אורנה מצלצל strawberries, cherries, and an angel's kiss in spring"" ונופר בתה על הקו, צמודה לבנה זה-מקרוב-נולד אלון, בן שישה שבועות, תינוק שמנמן ורגוע, שדווקא עכשיו מרשה לעצמו לתבוע פינוק כלשהו בצווחה קולנית. אולי הוא רעב? נופר תוהה. לפני 40 דקות אכל וכבר רעב?  אורנה מעבירה הנחיות בשידור חי. תדחפי לו מוצצי, תלטפי אותו על הבטן. ואלון, חמוד שכזה, מתמסר בהנאה לפינוק הכפול, ונרדם לקולה המרגיע של סבתא בשידור חי.

    "נראה לי שהקול שלך מרדים אותו," אומרת נופר לאורנה. "אני צריכה ללמוד את זה ממך, מתי שהוא כשהחרא הזה יעבור."

    זהו, עד כאן תיעוד ראשון של חוויותינו בהסגר.  ועוד הדרך רב. גם ברדיוס של מאה מטרים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      גילמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין